כשד"ר אורית רישפי ושותפותיה הקימו את עמותת כ"ן בשנת 2000, המושג "ייצוג שוויוני" היה רחוק מאוד מהמציאות הישראלית. מבחינתה, שינוי חברתי דומה לתנועה של לוחות טקטוניים: במשך שנים כמעט לא רואים דבר מעל פני השטח, עד שיום אחד התזוזה פורצת החוצה ומשנה את המציאות.
יותר משלושה עשורים אחרי שהחלה לפעול למען ייצוג שוויוני של נשים בפוליטיקה ובמוקדי קבלת ההחלטות, ד"ר רישפי מרשה לעצמה לעשות דבר שלא תמיד בא לה בקלות - להכריז על הצלחה. "סופסוף אפשר לציין בסיפוק ולומר שחוללנו שינוי עמוק", היא אומרת בעקבות סגירת הרשימות לבחירות לכנסת הבאה. "גם למפלגת כחול לבן, הדמוקרטים, יחד, ישראל ביתנו וישר יש חמש נשים בעשירייה הראשונה. בבית הציוני שתיים מתוך החמישייה הפותחת הן נשים".
מבחינתה, הייצוג השוויוני, או הקרוב לשוויוני, ברשימות אינו התפתחות מקרית או אופנה שנולדה בשנתיים האחרונות. "זה נהדר שקמו גופים נוספים שמהדהדים את המסרים האלה", היא אומרת. "אבל המחט לא התחילה לזוז עכשיו. מה שרואים היום הוא תוצאה של עשרות שנות עבודה מתחת לפני השטח".
השינוי התחיל מתחת לפני השטח
עמותת כ"ן, שד"ר רישפי היא מייסדת ויו"רית שלה, פועלת לקידום נשים למוקדי קבלת החלטות באמצעות הכשרות וליווי, חקיקה, מחקר ויצירת מנגנונים לייצוג ריאלי, בהם מודל ה"ריצ'רץ'". לצד הדרישה מהמערכת לפתוח את הדלת, העמותה בונה כבר שלושה עשורים עתודה של נשים שמוכנות לעבור בה, להתמודד, להיבחר ולהוביל.
מאות נשים השתתפו לאורך השנים בהכשרות העמותה, ועשרות מהן נמצאות כיום במוקדי השפעה ברשויות המקומיות, בכנסת ובשירות הציבורי. העתודה הזאת היא שמאפשרת להפוך את הדרישה ל-50:50 מיעד על הנייר לאפשרות מעשית.
המודל הזה נמצא גם בהנהגת העמותה. בוועד המנהל חברות נשים בעלות ניסיון ועשייה ציבורית מרשימה, ובהן ורד סוויד, עו"ד הלן גלבר, שושי כחלון כידור ורו"ח עינב פרץ. כל אחת מהן מביאה ניסיון ממוקדי ניהול והשפעה, ויחד הן משקפות את המנהיגות הנשית שהעמותה מבקשת לקדם.
מדובר בהצלחה ישראלית?
"כן, אבל המטלה לא הושלמה. לפני כחמש שנים החלטנו להאיץ את המהלך, ומאז הצטרפו עוד נשים, גופים ושותפים וגם גברים שמבינים ששוויון הוא עניין של הוגנות. ההצלחה עצומה, אבל צריך לוודא שהיא בת־קיימא ולהמשיך עד 50:50".
את העבודה הזאת היא התחילה הרבה לפני שידעה שתהפוך למפעל חיים. ב-1993, כשהייתה פעילה צעירה בהרצליה, היא הסתכלה על הפוליטיקה המקומית וראתה את מה שכמעט לא היה צריך לחפש כדי למצוא: נשים פשוט לא היו שם במספרים שווים. היא ניסחה אמנה לשוויון מגדרי ודרשה מהמועמדים לראשות העיר להתחייב לרשימות "ריצ'רץ'" ולמינויים שוויוניים.
היא גם הבהירה שחתימה מבחינתה אינה עניין טקסי, אלא מחייבת. מבחינתה, מועמד שלא יתחייב לשוויון לא יוכל לצפות לתמיכתה. "מטבע הדברים, ברגע שמועמד אחד חתם, נוצר לחץ גם על האחר והוא חתם בעקבותיו", היא אומרת.
הדבר שקרה לאחר מכן הפתיע גם אותה. "התנדבתי באחד המטות", היא מספרת. "ובזכות כל העשייה הזו היה מישהו ששם לב שגם אני אישה, וככה הכניסו אותי במקום השלישי ברשימה ונכנסתי למועצת העיר".
האירוניה לא נעלמת ממנה גם היום. היא ידעה לדרוש מאחרים לפנות מקום לנשים לפני שהעלתה בדעתה לדרוש מקום לעצמה. "לא חשבתי שאני יכולה לבקש להיות ברשימה", היא אומרת. בסופו של דבר היא כיהנה שתי קדנציות במועצת העיר.
הכניסה למועצה פתחה בפניה עולם שלם. דווקא שוויון מגדרי לא היה אז הנושא היחיד, ואפילו לא הראשון, שהעסיק אותה. היא התעניינה במבנה השלטון המקומי ובמה שהיא מגדירה "גירעון דמוקרטי" עמוק. בהמשך הגיעו לימודי המשפטים, הדוקטורט, שתי קדנציות בוועד המנהל של שדולת הנשים, ובשנת 2000 הקמת עמותת כ"ן ופורום אח"מ, העוסק בנבחרי ובנבחרות ציבור ברשויות המקומיות.
מבחינתה, שני התחומים אינם נפרדים. ייצוג מגדרי הוא חלק משאלה רחבה יותר: איך נראית דמוקרטיה בחיי היומיום. "דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב", היא אומרת. "היא גם התחשבות בזכויות מיעוט, הוגנות, נורמות. בסוף כולנו גרים באיזשהו מקום, באיזושהי עיר, והרשות המקומית משפיעה על החיים שלנו בכל יום".
לא רק לדרוש שוויון, לבנות מנהיגות
לדרישה לייצוג שווה היא נותנת שני נימוקים. הראשון כמעט פשוט מדי: "נשים נמצאות כאן.הן אזרחיות, משלמות מיסים, עובדות, משתמשות בשירותים הציבוריים ומושפעות מהחלטות המדינה והרשות המקומית. אם היית נכנסת לכיתה עם בנים ובנות והיו אומרים לך שרק הבנים מחליטים - זה היה נראה לך הגיוני? ברור שלא".
הנימוק השני מעשי. חברה שמקבלת החלטות בלי לשמוע מחצית מהאנשים שחיים בה מקבלת תמונה חלקית. תחבורה, מרחב ציבורי, בריאות, ביטחון אישי וטיפול בילדים נראים אחרת כשהנשים שחוות אותם נמצאות גם בחדר שבו מתקבלות ההחלטות. כאן נכנסת לתמונה גם ההעדפה המתקנת.
מבחינת ד"ר רישפי, מודעות להטיות היא חלק מהתיקון. גם נשים ופמיניסטיות אינן חסינות מהן. "ההבדל הוא שאני מודעת לזה ויכולה להפעיל שיקול דעת", היא אומרת. לכן לא תמיד מספיק להכריז שהמגרש פתוח לכולם ולחכות שהתוצאה תסתדר מעצמה.
יכול להיות שהמונח "העדפה מתקנת" סובל מיחסי ציבור גרועים? שאנשים חושבים שמדובר בהסכם עודפים או בהנחתה של מועמדים סוג ב'?
"אני יודעת שהמונח נשמע כאילו מורידים את הרף לנשים או בוחרים במועמדת פחות טובה כדי לסמן וי. אבל אם גבר ואישה בעלי אותם כישורים ואותו דירוג, ובארגון אין שוויון, צריך להעדיף את מי ששייכים למין שאינו מיוצג מספיק. זה לא אישה לפני גבר, אלא תיקון של תת־ייצוג בין מועמדים שווים. זה עובד גם לכיוון השני".
עם זאת, היא מציינת שהעדפה מתקנת לא אמורה להיות מצב קבוע. ואפילו להיפך, ההצלחה האולטימטיבית תהיה הרגע שבו לא יהיה בה עוד צורך. צריך להשתמש בכלים יזומים כדי להגיע לשוויון, לוודא שהשוויון נשמר לאורך זמן, ואז לשאוף לכך שמנגנוני התיקון יהפכו למיותרים.
אחד הדברים המפתיעים בתפיסה של ד"ר רישפי הוא דווקא מה שהיא מסרבת לעשות: לבחור את הנשים "הנכונות" מבחינה פוליטית. כשפנינה תמנו-שטה שובצה לאחרונה במקום השני ברשימתו של בני גנץ, היא התקשרה לברך אותה. מבחינתה, השאלה אם זו המפלגה שבה הייתה בוחרת בעצמה - ואפילו השאלה מה סיכוייה הפוליטיים - אינה חלק מהחשבון. "אני לא נכנסת לפוליטיקה", היא אומרת. "עמותת כ"ן היא גוף ציבורי ללא מטרות רווח, והמטרה שלה היא ייצוג שווה. לא מעניין אותי אם מישהי שמאלנית או ימנית".
אותו קו מנחה אותה גם ביחס למאות הנשים שעברו בהכשרות העמותה והגיעו בהמשך לכנסת, לרשויות ולמוקדי השפעה. נעמה לזימי היא מבחינתה מקור לגאווה ודוגמה מצוינת, אבל היא נזהרת מניכוס.
"הניצוצות היו שם", היא מציינת. "העמותה לא יוצרת פוליטיקאיות מצליחות. היא נותנת כלים, ידע, נטוורקינג, גישה לנשים שכבר עברו את הדרך, ובעיקר סולידריות והבנה שאת לא לבד".
ד"ר רישפי מספרת שהיא עצמה ספגה במהלך מערכת בחירות שני מקרים שבהם נופצו חלונות רכבה, ובמקרה אחר הושלכה ערמת זבל ליד דלת ביתה בקומה החמישית. "הייתי מועמדת בולטת וחזקה שלא 'ממצמצת', ורצו להפחיד אותי", היא אומרת. "במקרה שלי זה לא עבד, אבל אני מאמינה שלא כל אישה צריכה להתמודד עם דברים כאלה ואחרים לבד כדי להוכיח שהיא חזקה".
לפעמים הסיוע הוא פרקטי מאוד. "היו כמה מקרים שנשים סיפרו שעושים מהן צחוק במועצה, שמנסים להקטין אותן. היו כאלה שהתלוננו שאינן מקבלות זכות דיבור ואפילו נבחרת ציבור בשמירת היריון שנאלצה להתמודד עם דרישה לעלות כמה קומות ברגל לישיבת מועצה", היא מספרת. "בעמותות שלנו יש רשתות תמיכה חזקות וקבוצות שאפשר לשאול בהן מה מותר, מה אסור, איך פועלים, למי פונים, ובמידת הצורך לשמוע גם את המילים 'בואי, נלווה אותך להגיש תלונה במשטרה'. מה שמאוד עוזר הוא לדעת שאת לא לבד".
הדבר נכון גם לכישלון. היא מספרת על מועמד לראשות עיר שכבר כיהן בתפקיד ונראה היה שמסלולו לבחירה כמעט מובטח ובכל זאת הפסיד. "חשבתי שאם זו הייתי אני, היה לוקח לי זמן להתאושש. אבל הוא לא הפך את ההפסד לפסק דין על התאמתו לחיים הציבוריים. הוא פשוט המשיך לתחנה הפוליטית הבאה".
מבחינת רישפי, גם לדעת להיכשל היא מיומנות פוליטית. "כשיש כמה רשימות ורק אחת מנצחת, הפסד לא אומר שאת לא מתאימה לפוליטיקה. לכן הכשרה היא לא רק ללמוד איך לנצח, אלא לקבל כלים שמאפשרים להישאר בזירה גם אחרי שלא ניצחת".
מה שרואים הופך לאפשרי
את חשיבות הייצוג היא ממחישה בסיפור ששמעה משרה גרמניה שביקרה בארץ, על אנגלה מרקל. "היא סיפרה שבביקור בבית ספר נשאלו הילדים על תפקיד הקנצלר, ואחד הבנים שאל את הקנצלרית אם גם בנים יכולים להיות קנצלרים", היא אומרת בחיוך. "וזה סיפור מקסים בעיניי, כי זה רק מעיד על הדברים שקשה לדמיין, במציאות ארוכת שנים שבה רואים מודל אחד".
מבחינתה, זו כמעט כל התורה: מה שרואים הופך לאפשרי. "בהתאם לגישה הזו, מספר הנשים שכבר נמצאות בזירה הוא לא רק תוצאה של השינוי, אלא גם אחד המנגנונים שממשיכים לייצר אותו", היא מדגישה. "ככל שיותר נשים נראות, ויותר נשים פועלות במוקדי כוח, כך גם יותר נשים יכולות לדמיין את עצמן שם, יותר מועמדות נכנסות, ומפלגות מבינות שגם הציבור כבר מסתכל על הרכב הרשימות ורואה בו קריטריון".
אבל ד"ר רישפי מזהירה שכדור השלג עלול גם להתגלגל לאחור. "משברים דוחקים שוויון מגדרי מסדר היום, וגם הישגים שנראו מובנים מאליהם אינם קבועים", היא אומרת. "לכן אסור להוריד את הרגל מהגז. שנת 2030 כבר קרובה, וצריך להשלים את הפער במפלגות ובמגזרים שבהם השינוי עדיין לא התרחש, ולוודא שההישגים אינם תלויים במערכת בחירות אחת".
ואחרי 2030?
"אז נוכל לנוח", היא צוחקת.
לפרטים >>
בשיתוף עמותת כ"ן
