מהי הצלחה של מערכת חינוך? במשך שנים התשובה הייתה כמעט מובנת מאליה: ציונים, זכאות לבגרות והישגים לימודיים. בהרצליה מבקשים להרחיב את ההגדרה הזו ולהוסיף אליה מדדים שקשה יותר לכמת – תחושת שייכות, מסוגלות, חוסן נפשי, שלוֹמוּת ומוגנות הילדים.
התפיסה הזו מטשטשת גם את הגבול המסורתי בין שעות הלימודים לשעות אחר הצהריים ובין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי. במקום לראות בבית הספר, במרכז הקהילתי, במשפחה ובפעילות הספורטיבית עולמות נפרדים, העירייה מבקשת לחבר ביניהם למעטפת אחת שמלווה את הילד לאורך היום.
מאחורי השינוי הזה עומדת גם הבנה רחבה יותר של תפקיד הרשות המקומית. בעידן שבו ילדים ובני נוער מתמודדים במקביל עם עומס לימודי, רשתות חברתיות, אי-ודאות ביטחונית ולחצים רגשיים, נקודת המבט העירונית אינה יכולה להסתיים בשער בית הספר. האחריות, כפי שהיא נתפסת בהרצליה, היא לייצר רצף של מבוגרים, מסגרות והזדמנויות שמאפשרים לילד להרגיש שהוא מוכר, שייך ושיש למי לפנות כאשר מתעורר קושי.
טלי תמרי גבע, מנהלת האגף לחנוך יסודי, אומרת כי בחינוך היסודי אנחנו מבקשים לראות כל ילד וילדה באמת – את החוזקות, הצרכים ותחושת השייכות שלהם – ולשלב למידה איכותית וחדשנית עם מענים רגשיים וחברתיים.
"אחד היעדים המרכזיים שלנו הוא יצירת רצף חינוכי מהבוקר ועד הערב, המחבר בין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי ובין בית הספר, המשפחה והקהילה. בתפיסה הזו, בית הספר אינו נסגר כשהצלצול האחרון נשמע, אלא ממשיך לפעול כמרכז קהילתי חי של העשרה, תרבות, ספורט ומפגש. לצד זאת, אנו מחזקים את החינוך הממלכתי-עברי ואת הזהות הערכית – את החיבור לסיפור הישראלי והיהודי".
לימור מילר, מנהלת האגף לחינוך העל-יסודי, מספרת כי שיעור הזכאות לבגרות לבדו אינו יכול לשקף הצלחה מערכתית. "ההצטיינות האמיתית היא היכולת של האקוסיסטם לאפשר לתלמיד להפיק מעצמו את הטוב ביותר, גם כאשר הוא אינו מצטיין באופן קלאסי או כשיש לו לקות כלשהי".
גישה זו משתלבת עם המענים של אורלי וולף, מנהלת מחלקת מרכזי הלמידה, המדגישה כי הישגים לבדם אינם מספיקים. לדבריה, החלוקה בין הפורמלי לבלתי פורמלי התיישנה: "ילד לומד לאורך כל היום ובמגוון מרחבים. העתיד הוא אקוסיסטם עירוני אחד של למידה והתפתחות".
מהילד אל המשפחה והקהילה
התפיסה העירונית נשענת על מספר עוגנים משלימים: מרכזי "שביט", המעניקים תמיכה לימודית ורגשית; מרכז ההורות העירוני "לונה", המספק ידע וכלים להורים, מגוון רחב של חוגים, פעילויות, אירועי תרבות, ספורט ופנאי, ומבחר תנועות נוער. לגבי תנועות הנוער – עיריית הרצליה רואה בהן גורם משמעותי וחשוב בהתפתחות והעצמה של הנוער, וגורם משלים בחינוך הבלתי פורמלי בעיר, ולכן השיקה לאחרונה הנהגה עירונית לתנועת הצופים.
בעירייה הבינו שהחוסן של הילדים מתחיל בלימודים, אך מושפע גם ממה שקורה בבית, מהקשרים החברתיים ומהתחושה שלהם בתוך הקהילה. לכן, ככל שהמערכות העירוניות מדברות זו עם זו ומכירות את התמונה הרחבה, כך גדל הסיכוי לזהות צורך מוקדם ולהציע מענה.
כדי למנוע מילדים ליפול בין הכיסאות מתקיים ממשק עבודה בין בתי הספר, ההורים, הרווחה והמרכזים הקהילתיים. המטרה היא שבית הספר, המשפחה, הקהילה והמערכת העירונית יראו את הילד יחד.
להחליף שבלונה במענה אישי
שינוי המצפן, מבחינת מילר, מתחיל בהכרה בכך שלא כל התלמידים לומדים באותה דרך. "ישנם תלמידים אוטודידקטים שיכולים לא להיות פיזית בשיעור ולהגיע להישגים אדירים, והמערכת השבלונית מתסכלת אותם עם ציונים על חיסורים". לדבריה, האתגר הוא לייצר במקביל מענים שונים לילדים שונים.
המשמעות אינה ויתור על הישגים, אלא ניסיון להגיע אליהם בדרכים מגוונות יותר. תלמיד אחד זקוק לקבוצה קטנה ולליווי צמוד, אחר לפרויקט מעשי שיחבר אותו לחומר, ויש מי שדווקא מסגרת פחות פורמלית תאפשר לו לגלות יכולת שלא באה לידי ביטוי בשיעור רגיל. במובן הזה, השאלה אינה רק האם הילד עומד בדרישות המערכת, אלא גם עד כמה המערכת יודעת להתאים את עצמה אליו.
בשעות אחר הצהריים נכנסים לתמונה מרכזי הלמידה הקהילתיים של "שביט". לצד תגבור לימודי, הם מציעים העשרה בתחומי מדעים, מייקרים ויזמות ומפגשים עם האקדמיה והתעשייה. "אנחנו משתמשים בלמידה ובהעשרה לא רק כדי לקדם הישגים", אומרת וולף, "אלא כדי לבנות מסוגלות עצמית. ילד שמצליח במקום שבו קודם התקשה, מגלה תחום שהוא טוב בו ופוגש מורה שמאמין בו – בונה ביטחון ותחושת ערך".
בכך הופכים המרכזים ממקום שאליו מגיעים רק כדי "להשלים חומר" למרחב שבו אפשר לגלות עניין, להתנסות, לפגוש מודלים לחיקוי ולהרחיב אופקים. עבור ילדים מסוימים, דווקא ההצלחה הראשונה בפרויקט, בסדנה או במפגש לא פורמלי יכולה להיות נקודת המפנה שמחזירה גם את המוטיבציה ללמידה בבית הספר.
לא משאירים אף אחד מאחור
השנים האחרונות – מהקורונה ועד המלחמה – העמיקו את האתגרים הרגשיים בקרב הילדים והנוער. על הרקע הזה הוגדרה השלומות כיעד עירוני לבני הנוער והוקמה ועדת שלוֹמוּת, שממנה צמחה תוכנית "ש.מ.ש" – שלומות, מוגנות ושותפות – המחברת בין החינוך, הרווחה, הנהגת ההורים, מועצות התלמידים והשירות הפסיכולוגי.
וולף מדגישה שמוגנות אינה מתחילה רק כאשר מתרחש אירוע קצה: "הכול מתחיל בתחושת שייכות, בילד שיש לו מקום קבוע להגיע אליו אחר הצהריים, מבוגר שמכיר אותו אישית, מסגרת שרואה אותו וקבוצה שהוא מרגיש חלק ממנה".
אחד הכלים הוא מפגשים חודשיים של גורמי הרווחה, קציני הביקור הסדיר והייעוץ, שבמסגרתם ממפים תלמידים הזקוקים לתשומת לב. "אנחנו לא ממפים רק את מקרי הקצה", מדגישה מילר, "אלא גם את הילד 'השקוף', זה שלכאורה בסדר גמור. אנחנו בודקים האם התקיימו איתו שיחות אישיות והאם ניתן לו תפקיד שיכול לחזק את תחושת השייכות".
דווקא כאן ניכר ההבדל בין מערכת שמגיבה למשבר לבין מערכת שמנסה למנוע אותו. ילד שאינו מפריע, אינו נעדר ואינו מבקש עזרה עלול להישאר מתחת לרדאר במשך זמן רב. ההחלטה לחפש גם אותו – ולשאול לא רק "מה הציון שלו", אלא גם "מי מכיר אותו", "איפה הוא נמצא אחר הצהריים" ו"האם יש לו מקום שבו הוא משמעותי" – הופכת את המוגנות למשימה יומיומית ולא רק להתערבות בשעת חירום.
להפוך את פירמידת הספורט לטרפז
גם הספורט נתפס בעיר כחלק מהמעטפת החינוכית. מיקי גורנשטיין, מנהל אגף הספורט, מסביר כי המטרה היא להפוך פעילות גופנית לחלק מאורח החיים של ילדים ובני נוער – לא רק של המצטיינים שבהם.
"החלום שלי הוא להפוך את פירמידת הספורט לטרפז רחב", הוא אומר. "אנחנו רוצים לייצר מסגרות פנאי שיקלטו גם את מי שנושרים מהספורט התחרותי, כדי שיוכלו להמשיך לעסוק במה שהם אוהבים, גם אם אינם ספורטאים מצטיינים".
מבחינת העירייה, יש לכך גם משמעות חינוכית וחברתית: קבוצה, מאמן או פעילות קבועה הם לעיתים הרבה יותר מעוד שעה של ספורט. הם יכולים לייצר שגרה, אחריות, קשר חברתי ותחושת שייכות, דווקא בתקופות שבהן בני נוער עלולים להתרחק ממסגרות אחרות. לכן גם ילד שאינו מועמד לנבחרת או לקבוצה הישגית עדיין אמור למצוא מקום במערכת.
הגישה הזו באה לידי ביטוי בשיעורי חינוך גופני בגני הילדים, לימודי שחייה לכיתות ב' וחינוך ימי לכיתות ה'. גורנשטיין רואה גם בתאגיד העירוני "בני הרצליה", המאגד ענפי ספורט רבים, בסיס לחיבור בין ספורט, קהילה וערכים. מילר מוסיפה: "הבנו שהילדים צריכים לרקוד, לזוז, לחייך ולנשום".
אחד הפרויקטים הוותיקים בתחום הוא "ספורט חצות", שגורנשטיין יזם בתחילת שנות ה-2000. בלילות הקיץ מוסעים בני נוער לספורטק לפעילות מודרכת ומאובטחת בין 22:00 ל-02:00. לדבריו, בממוצע משתתפים כ-1,200 בני נוער בכל מפגש. "פעילות זו מעניקה להם מרחב מוגן במקום לשוטט. ילד שיש לו תחום עניין שהוא אוהב מקבל גם תחושת שייכות וערכים חברתיים".
להביא את ההזדמנות אל הילד
הנדבך האחרון במודל הוא צמצום פערים בתוך העיר עצמה. כך, לדוגמה, מרכזי "שביט" פועלים בשכונות מתוך הנחה שכישרון קיים בכל מקום, אך הגישה להזדמנויות אינה שווה. "האחריות שלנו כרשות מקומית היא להביא את ההזדמנויות אל הילד, בשכונה שלו ובקהילה שלו, ולא לחכות שהוא יצליח לפלס את דרכו אליהן בכוחות עצמו", אומרת וולף.
באמצעות סבסוד פעילויות, כלים טכנולוגיים ושיתופי פעולה עם האקדמיה והתעשייה, מבקשת העירייה להנגיש לילדים אפשרויות שלא תמיד היו זמינות להם. המשמעות היא שהמרחק מהזדמנות לא יימדד רק בקילומטרים, אלא גם בעלות, בנגישות, בתחושת ביטחון ובשאלה האם הילד בכלל יודע שהאפשרות קיימת עבורו.
"כשילד בהרצליה יודע שיש בעיר הזו מקום בטוח עבורו שמאמין בפוטנציאל שלו – שם נמצא מדד ההצלחה האמיתי שלנו", מסכמת וולף.
עבור מילר, השינוי מתנקז בסופו של דבר לסדר עדיפויות פשוט: "הבנו שהתלמידים זקוקים קודם כול למרחב שבו הם יכולים לזוז, לחייך, לנשום ולהתחבר לקהילה, עוד לפני אנגלית ומתמטיקה. הצבנו את השלומות כיעד ותרגמנו אותה לתוכניות מתוקצבות".
כך, לצד מבחני הבגרויות והציונים, הרצליה מבקשת להוסיף למדדי ההצלחה שלה מדד שקשה יותר להכניס לטבלה: האם היה מבוגר שראה את הילד בזמן, האם הייתה לו מסגרת להשתייך אליה, האם נפתחה בפניו הזדמנות שלא הייתה מגיעה אליו אחרת – והאם הצליח לגלות שיש מקום שבו הוא יכול להיות טוב, משמעותי ושייך.
בשיתוף עיריית הרצליה
