מים, אוויר ואדמה הם פלאי הטבע המופלאים שמקיימים את האנושות. אולם בעשורים האחרונים ניכרת, למרבה הצער, היעדרה של ההדדיות: האנושות אחראית להחרבת משאבי הטבע העומדים לרשותה. לגופי הרגולציה מגיע אמנם קרדיט על הפעולות שהם עושים בכל הקשור לקידום קיימות ולהגנה על הסביבה, ועל כך שהם מקפידים להרים קולם ולהתריע, וחשוב מכך, נוקטים אכיפה נחרצת – ועדיין, דרך ארוכה לפנינו. סגרי הקורונה ברחבי העולם מנעו לפרקי זמן מדודים את דריסת רגלו ההרסנית של האדם, ושיקפו את עומקו של הנזק. לצד הזעזוע, יש מקום לאופטימיות – איתנות הטבע לא אבדה לעד; אם נרצה בכך, ונשנה את התנהגותנו, הטבע עשוי לשוב לאיתנותו המרהיבה.
נושמים את מה ש"בישלנו"
נתוני ארגוני הבריאות נראים לקוחים מסרט אימה: זיהום האוויר קשור למות כ-2,500 ישראלים בכל שנה. האוויר המזוהם מחלחל אל דרכי הנשימה, ולפי ההערכה משמש כטריגר להתפתחות מחלות שונות, כמו מחלות ריאה, סרטן, לב; יש הקושרים אותו לנסיבות היווצרותם של מומים מולדים.
מדינת ישראל אומנם צעירה, אבל התפתחותה הטכנולוגית מציבה אותה במקום מכובד לצד מדינות העולם המערבי. לצד היתרונות הרבים, נלווית לכך תופעת זיהום האוויר, תוצר נלווה מצער להתפתחות. התופעה באה לידי ביטוי בחלקיקים הנישאים באוויר מאגזוזי כלי הרכב, ארובות המפעלים, תחנות הכוח ועוד. ההערכה היא שהיקף פליטות הגז בישראל חורג מערכי היעד של "חוק האוויר הנקי" שאושר בכנסת ביולי 2008, ונועד לצמצם את זיהום האוויר בישראל באמצעים רגולטיביים שונים.
הנטייה לייחס את עיקר זיהום האוויר למפעלים אינה משקפת את תמונת המצב האמיתית, טוענים מומחים בתחום; גם המחשבה שהתושבים המתגוררים בסמוך למפעלים הם הנפגעים העיקריים מוטעית, אומרים לנו. זאת משום שככל שהחלקיקים קטנים יותר, כך הם צפויים להגיע למרחק רב יותר ולשהות באוויר זמן ממושך יותר.
לדברי המומחים, הגורם המרכזי לזיהום הוא כלי התחבורה. כ־90 אחוז מכלי התחבורה בישראל מונעים עדיין באמצעות תוצרי נפט מזהמים. המעבר לתחבורה ירוקה מתרחש לאטו, ותרומתו בטלה בשישים ביחס לעלייה המתמשכת בשימוש בכלי רכב פרטיים.
הפתרון מונח לרגלי הרשויות, שנקראות "לקחת את ההגה לידיהן" ולנקוט צעדים הכרחיים: ראשית מדידה וניטור איכות האוויר בעיר, ולאחר מכן - הגבלת כניסת כלי תחבורה ציבוריים שאינם מונעים באמצעות חשמל או גז טבעי בלבד; העברת צי כלי הרכב לפינוי האשפה לגז טבעי או גז פחמני מעובה; טיפול בתחנות דלק ועוד.
הזיהום נסתר מן העין
כימיקלים – שמוצאם בתחנות דלק, במפעלים באזורי תעשייה, בתעשיות בטחוניות, בתחבורה, במוסכים ובפסולת בניין – הם הגורם המרכזי לשינוי סביבת הקרקע הטבעית, הם נספגים באדמה ובמי התהום במשך שנים. הזיהום מחלחל מתחת לפני השטח ומזדחל אלינו בצורות שונות – נשימת חלקיקי האבק שעולים מהקרקע, שתיית מי תהום שזוהמו, אכילת ירקות או פירות; ובצורה עקיפה יותר, באמצעות פגיעה באיזון המערכת האקולוגית, שחוזרת אלינו כבומרנג. הקרקעות נעשו מצרך מבוקש לצורכי בנייה בשנים האחרונות, בשל מחסור עצום בהיצע הדיור. אולם המשרד להגנת הסביבה, ולצדו רשות המים וגופים נוספים שתומכים בהגנה על ערכי הסביבה, איתנים בדעתם ואינם מאפשרים הקמת פרויקטים באזורים שידועים כמועדים לפורענות מבחינת הזיהום. רישוי הבנייה לא יינתן עד שלא יתבצעו תהליכי ניטור הקרקע ומי התהום, ובהתאם יינקטו ההליכים הנדרשים לטיהורם. מומחים בתחום אמנם משבחים את המהלכים שנוקטים הגופים הרגולטוריים השונים, אולם מציינים שהדרך עוד ארוכה. העתיד יכול להיות ורוד ובריא יותר. הטכנולוגיה המתקדמת לבחינת הקרקעות ומי התהום מצויה בידי חברות ישראליות בעלות ניסיון רב שנים; כך גם אנשי המקצוע מהדיסציפלינות הנדרשות, מומחים בתחומי הכימיה, הביולוגיה, ההנדסה והגיאולוגיה ואנשי קידוח. בהמשך התהליך ניצבים האמצעים לטיהור משאבי הטבע. אחת השיטות המתקדמות לשיקום הקרקעות היא ביולוגית, והיא מאפשרת לשנות את תנאי הקרקע, כך שהאוכלוסייה הטבעית תוכל לשוב לתפקד ולפרק את המזהמים.
מאמץ סביבתי לאומי
המודעות למצב החירום הסביבתי הובילה לפיתוח זרוע נוספת שעיקרה מניעה. בעוד שבסביבה הביתית דרכי החינוך הסביבתי מטביעות את חותמן בהדרגה, ענפי התעשייה השונים והמוסדות נקראים לבצע לא מעט פעולות כדי לצמצם את טביעת רגלם על הסביבה. חברות ייעוץ סביבתי יוצאות בקריאה אל חברות, מפעלים, ארגונים, רשויות מקומיות ועסקים קטנים, ומזמינות אותם לרכוש כלים שיאפשרו להם לקיים את פעילותם כשגרה לצד משאבי הטבע, בלי לפגוע בהם. בעלי המפעלים והחברות כבר מבינים שזה אפשרי. כשהיישום יוצא לפועל הסיפוק מתגבר, הן בזכות שמחת ההצלחה במשימה, הן בזכות תחושת השותפות בשמירה על העולם למען הדורות הבאים.
