"רוב המטפלים לומדים כיום כשתיים-שלוש גישות אקדמיות, אבל בסופו של דבר לכל אחד יש גישה שיותר נוחה לו, והוא נשען על אחת עיקרית", פותחת רונית חיימוב, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית עם ותק מרשים של כ-25 שנה, מייסדת "המרכז לפסיכותרפיה אינטגרטיבית – בדרך של רונית". בעקבות התנסותה בשטח פיתחה חיימוב אינטגרציה בין תריסר גישות קיימות בעולם הטיפול, ביניהן המיינדפולנס,CBT, NLP, EMDR, IEMTSE, IPT, TLT, TFP, SFT, DBT ו-ACT, מתוך הבנת הצרכים האמיתיים של המטופל. "ההתחלה שלי היתה כמו כולם באקדמיה, עם הגישה של פרויד, אבל ראיתי שזה לא תמיד עובד כמו שצריך, בעיקר אצל מטופלים שחוו טראומות קשות", היא מסבירה. "מי שחווה משבר עמוק, דבר שרלוונטי לתקופתנו אנו, לא יכול להתאים את עצמו למטפל. המשאבים הקיימים שלו מופנים לצורך הישרדות ואין אצלו את הגמישות המצופה בטיפול בגישה מסוימת", היא מוסיפה.
לכל מטופל תגובה אחרת
חיימוב מסבירה שכמו בכל דבר אחר בחיים, חשוב להתאים בצורה אופטימלית את שיטת הטיפול לאדם המטופל. "התשובות טמונות, פעמים רבות, במה שלא קל לדבר עליו. כאשר המטופל חווה תחושת מצוקה או חש מאוים, הוא יכול להפוך ללוחמני (מנגנון ה-Fight), לקפוא (מנגנון ה-Freeze), להימנע (מנגנון ה-Flight), לרצות/להתנחמד (Fawn) או להתאחד (Fraternize). כל אחד נוקט בטקטיקה אחרת, והתפקיד שלנו הוא להפוך למעין זיקית עבור אותם מטופלים".
את בעצם "מג'נגלת" בין 12 גישות טיפול בסשן אחד?
"לא. אני מתאימה את הטיפול למטופל ונותנת זמן לכל גישה לחלחל לפי צרכי המטופל. כדי שטיפול יהיה מוצלח, צריך ששלושת הקודקודים במשולש הקדוש - הכלים שמשתמשים בהם בטיפול, הקשר הטיפולי - שהוא הברית הטיפולית, והמטפל עצמו – יהיו מיטיבים. המטפל יכול להתמחות ולהתחבר לגישה מסוימת, אבל העובדות בשטח היא שמטופלים שעברו טראומות קשות לא תמיד יכולים להיענות לאותה גישה. לדוגמה, לא כולם יכולים לתמלל ולעבד תוך כדי שיח. לכן הרעיון הוא לטפח מגוון גדול של כלים משיטות שונות, מתוכן יידע המטפל לזהות מה יהיה יעיל עבור המטופל. אני מאמינה שצריך לתת זמן לגישה כדי שתעבוד כמו שצריך, והשילוב בין 12 גישות הופך למעין 'פיין טיונינג', עם הרבה פחות מקובעות ונוקשות בטיפול".
את מאמינה שהגמישות הזו קשורה לפתיחות ולרגישות שהיא מגדרית, באיזשהו אופן?
"אני פחות בעד הכללות, אבל אם נסתכל על העובדות בשטח, הרי שכ-90% מהמטפלות הן באמת נשים. גם במקצועות הרפואה רואים יותר ויותר נשים. יש משהו בראייה הנשית, שמצד אחד יותר מכיל, יותר בקבלה ופחות בשיפוטיות, ומצד שני מאפשר גם ליישם 'אהבה קשוחה'. יש לנו יותר אפשרות 'להחזיק' חלקים מנוגדים בתוך עצמנו לטובת הטיפול והמטופל. בנוסף, אמנם מחקרים מצביעים על כך שנשים פגיעות וחשופות יותר לפוסט-טראומה ולדיכאון, אבל מצד שני טבועה בהן נטייה פחות לדאוג לעצמן ויותר לאחרים. אלה, בסופו של דבר, הן התכונות שהכי הרבה מייצרות חוסן, כמו שההתנדבויות סייעו 'להרים' את כולנו בתחילת המלחמה. אני רואה היטב איך כשיש עשייה משמעותית שתורמת ומסייעת, לרגע חוזר הזיק לעיניים, למרות המצב הנוראי, האבל והאובדן הקשים. אלה בעיניי הזרעים לצמיחה מהטראומה".
את מאמינה שאפשר לחזור לחיים טובים, אחרי המלחמה?
"אני לא מאמינה שהכל קורה לטובה. בטח שלא דברים כאלה. אבל כן מאמינה שלמרות הדברים הנוראיים שקורים לנו, אפשר לצמוח ולהתפתח מהם, למצוא כיוון ולהתחיל מחדש בצמיחה. יש ציטוט של ארנסט המינגווי שאני מאוד מתחברת אליו: 'כולנו שבורים, כך האור יכול לחדור פנימה'. אני לא מתיימרת להגיע לרמה הרוחנית הזו, אבל אני מלאת תקווה ומאמינה שגם אם קשה ליישם את המשפט הזה, צריך לזכור אותו ברקע".
ליצירת קשר: הדרך של רונית המרכז האינטגרטיבי לטיפול בחרדות וטראומה
בשיתוף רונית חיימוב
