ב־8 במרץ 1857 יצאו מאות פועלות טקסטיל לרחובות ניו יורק. הן מחו נגד שכר הרעב, שעות העבודה האינסופיות והתנאים המחפירים – בעולם שבו הן כמעט שלא הורשו להשתתף במרחב הציבורי. המחאה ההיא הייתה אחת מנקודות המוצא של יום האישה הבינלאומי, שעוגן רשמית רק עשרות שנים מאוחר יותר.
169 שנים אחרי, ה־8 במרץ הוא אירוע גלובלי: כנסים, קמפיינים, פאנלים ומהדורות מיוחדות. אך לצד ההכרה וההשראה הנשית, מרחפת עדיין שאלה מהותית – האם מדובר בשינוי עומק, או ברגע סימבולי בלוח השנה.
כעורך המלווה את הזירה העסקית והחברתית כבר עשור, אני רגיל לזהות מגמות דרך נתונים, מינויים, עסקאות ותוצאות. השנה נדמה לי שמשהו זז – לא בסיסמאות, אלא בשטח. יותר ויותר נשים אינן ממתינות להזמנה לשולחן; הן מקימות שולחן חדש. בהייטק ובסייבר, בתעשייה המסורתית, ברפואה, בחינוך, ביזמות, בקהילה החרדית ובחברה הערבית – הן מייצרות ערך, מקבלות החלטות ומובילות תהליכים.
מוסף "כוח נשי" שלפניכם מבקש למפות את התנועה הזו: עשרות נשים הפועלות בלב הכלכלה והחברה בישראל – לא כסמל, אלא ככוח מניע וכסטנדרט מקצועי. תפגשו כאן מנכ"ליות שבחרו לחשוף מי עיצב את תפיסת עולמן, לצד ראיון מסקרן עם יפית אטיאס, מנכ"לית משותפת של רשת רמי לוי – דתייה, פמיניסטית ואם לשישה, שמנהלת אחת הקבוצות הקמעונאיות הגדולות בארץ, וממחישה כיצד נחישות, אמונה וניהול חד אינם סותרים זה את זה.
ובכל זאת, אל נתבלבל: במוקדי קבלת ההחלטות – בפוליטיקה, בדירקטוריונים, בתעשייה, באקדמיה ובמערכת הציבורית – הייצוג הנשי עדיין רחוק משוויון. הפערים בשכר, במסלולי הקידום ובהזדמנויות אינם רק תיאוריה; הם מציאות כלכלית. וכשמבנה הכוח אינו מאוזן, גם התוצרים אינם מאוזנים.
יום האישה הבינלאומי אינו רק תזכורת היסטורית, אלא מדד עכשווי. הוא מחייב אותנו לשאול לא רק כמה נשים הצליחו, אלא כיצד נראית המערכת כולה – ועד כמה היא מאפשרת הצלחה שוויונית באמת. המוסף הזה אינו מכריז שהגענו ליעד, אך הוא מבקש להאיר את הדרך, להצביע על ההתקדמות – ובו בזמן להזכיר שהשוויון אינו מחווה חד־שנתית, אלא עבודה יומיומית, מבנית ומתמשכת.
קריאה נעימה
קובי טיריפינטו
עורך
