בישראל של השנים האחרונות, המילה "שלום" נדחקה לשולי השיח. היא נשמעת לעיתים כחלום נאיבי, לעיתים כסיסמה מיושנת ולעיתים כמשהו שאפילו אסור לומר בקול רם. דווקא על הרקע הזה הולכת ומתרחבת תנועת "נשים עושות שלום" – תנועה אזרחית רחבה, מגוונת ובלתי מפלגתית, שמתעקשת להשיב את השלום אל מרכז הבמה.
התנועה לא נולדה באולמות ישיבות ולא במסדרונות הכנסת, אלא מתוך חוויות חיים, כאב אישי ודאגה עמוקה לילדים ולדורות הבאים. היא מחברת נשים יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, מהמרכז ומהפריפריה, שמסרבות להשלים עם מציאות של סבב מלחמה אחר סבב.
פגשנו שלוש נשים – תמר חושן, כיפאיה מסארוה ונעמה ברק וולפמן – שלוש פעילות ותיקות, שכל אחת מהן הגיעה אל התנועה מנקודת מוצא אחרת, וכולן נשארו מתוך תחושת שליחות עמוקה: להפוך את הקול הנשי לכוח פוליטי אזרחי שמשפיע באמת על עתיד האזור.
כשרואים עוצמה
תמר חושן מרעננה, יועצת ארגונית במקצועה, הצטרפה כחברה בתנועה לפני כשמונה שנים, לאחר שראתה סרטון מאחד ממסעות השלום של התנועה ברשתות החברתיות. מפגן העוצמה ריגש אותה. "אמרתי לעצמי שזה הכוח שאני צריכה להצטרף אליו – כוח נשי של נשים מגוונות שרוצות להביא שלום למקום הזה. ומאז אני בתנועה", היא אומרת.
כשבבית אין שלום
כיפאיה מסארוה הגיעה אל "נשים עושות שלום" ממסלול חיים מורכב בהרבה. היא אמנית ערבייה־ישראלית, יוצרת סרטי קולנוע דוקומנטריים ומנחת קבוצות, שורדת אלימות בזוגיות ותושבת עכו כיום, במקור מטייבה. את דרכה בתנועה החלה בצעדת התקווה ב־2016, וכיום היא לא רק פעילה אלא רכזת אזורית בתנועה.
"משך אותי הצבע הלבן של בגדי הנשים", היא מספרת. "חיפשתי טוהר. חיפשתי שלום שלא מצאתי בבית. ירדתי מהאוטובוס בים–המלח לאירוע וראיתי ים של נשים בלבן ובטורקיז. כולן חשבו שאני פלסטינית מהגדה. אמרתי שאני אזרחית ישראלית – והן הופתעו. מצאתי אהבה שלא מצאתי בתוך הבית". מסארוה הפנתה את כוח העשייה הנשי שלה גם להעלאת המודעות הציבורית לבעיות אלימות במשפחה. סרטה "דיוקן", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה ב־2021, מוקרן באירועי נשים ובימי מאבק באלימות. "זה מלמד", היא אומרת בפשטות.
כשילדים מתגייסים
נעמה ברק וולפמן מהיישוב לפיד הצטרפה לתנועה מרגע אישי מאוד. "הצטרפתי לפני תשע שנים, כשבתי הבכורה עמדה להתגייס", היא מספרת. "פתאום הבנתי שמועד הגיוס של בני הצעיר מתקרב, וזה הופך את הסיפור למוחשי. הרגשתי שאני חייבת לפעול בצורה ממוקדת יותר". היום, כשהבן כבר חייל, היא ממשיכה לפעול בוועד המנהל של התנועה ולכתוב – במקצועה – סיפורי חיים. "לעצור מלחמה זה משהו שאפשר לעשות עכשיו", היא אומרת. "אבל צריך יותר מזה".
תנועת שטח רחבה ומגוונת
"נשים עושות שלום" היא תנועת שטח בהובלה נשית, מהגדולות בישראל, הקוראת לקידום פתרון מדיני. היא הוקמה ב־2014, בסופה של מלחמת "צוק איתן", והיא מאגדת עשרות אלפי נשים ואנשים מכל רחבי הארץ – יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, מהמרכז ומהפריפריה. "זו תנועה אזרחית, בלתי מפלגתית", מדגישה מסארוה. "כן, פוליטית, אבל לא מפלגתית. הכל מבוסס על התנדבות, עם מעט מאוד משרות בשכר. אנחנו עוברות עכשיו שינוי ארגוני וחידוד אסטרטגיה, כדי להפוך לתנועה יותר ממוקדת ומכוונת".
מטרת התנועה היא לפעול להשגת הסכם מדיני מוסכם, מכבד ובר קיימא, שיוביל לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני, בשותפות מלאה של נשים מרוחב החברה בישראל.
לשם כך התנועה פועלת בשני צירים מרכזיים:
1. דרישה מההנהגה הישראלית לקדם פתרון מדיני תוך יישום החלטה 1325 של האו"ם לשילוב נשים במוקדי קבלת ההחלטות.
2. פעילות מול הציבור הישראלי לקידום תודעת שלום.
"שלום חייב לצמוח מהשטח", אומרת חושן. "דיאלוג אמיץ, שיתוף פעולה ואמון בין נשים משני הצדדים".
אחת הטענות המרכזיות שהתנועה מבקשת לערער עליה היא האמירה שאין פרטנר בצד השני – אמירה שהפכה לשגורה מאז אירועי השבעה באוקטובר 2023. מאז 2021 מקיימת תנועת "נשים עושות שלום" שותפות פעילה עם תנועת הנשים הפלסטינית – "נשות השמש". "אנחנו מכירות את הפרטנריות האלה", אומרת חושן. "נשים מתונות, אמהות שרוצות לגדל ילדים לחיים ולא למוות. הן פשוט לא מקבלות במה בתקשורת. הבעיה היא שקולות מתונים משני הצדדים לא מקבלים במה תקשורתית".
גם לאחר השבעה באוקטובר, הקשר עם השותפות הפלסטיניות לא נותק. להפך. "אחד הטלפונים הראשונים שקיבלנו באותו יום היה ממייסדת תנועת 'נשות השמש'", מספרת חושן. "היא התקשרה לברר אם אנחנו בסדר. הדיאלוג נמשך כל הזמן – ואפילו התחזק".
ברק וולפמן מזכירה מפגש בעוטף: "ישבתי לצד אישה מהעוטף ששרדה את הטבח, והיא אמרה לי: 'מה זה שלום? שלא יהרגו אותי. לא צריך הרבה יותר מזה'". "יש לנו שני הסכמים ותיקים ועמידים – עם מצרים ועם ירדן", אומרת חושן. "זה לא שלום חם, אבל זה אי־לוחמה, וזה עובד. זה גם מודל שאפשר לאמץ".
הסתייגות מהשיח הצבאי
השלוש מסתייגות מהשיח הצבאי השולט בישראל. "מפמפמים לנו שכוח צבאי יביא ביטחון", אומרת חושן. הממשלה לא עוסקת כמעט בשאלה מה קורה אחרי שהמלחמה מסתיימת, מה שיביא ביטחון לישראל הם הסכמים ולא לחימה אינסופית". התנועה אף קידמה הצעת חוק בכנסת – חוק "חלופות מדיניות תחילה" – המחייב את הממשלה, הקבינט וועדת הביטחון לקיים דיונים שוטפים וקבועים בחלופות מדיניות, לא רק צבאיות. "הקלות שבה נבחרת אופציה צבאית מדאיגה אותנו", מדגישה חושן.
כוח נשי כמודל לשינוי
בלב העשייה עומד הרעיון של כוח נשי. "אנחנו חיות בחברה פטריארכלית", אומרת ברק וולפמן. "נשים עדיין לא יושבות בכל מוקדי קבלת ההחלטות. אבל מחקרים מוכיחים: כשנשים מעורבות בפתרון סכסוכים – הפתרונות יציבים יותר".
מסארוה מנסחת זאת אחרת: "לנשים יש סבלנות, יכולת להקשיב ולבנות גשרים. הן דואגות לעתיד הילדים שלהן באופן אחר". "נשים מביאות דרך אחרת לפתרון סכסוכים", מסכמת חושן. "והדרך הזו חסרה היום בשולחנות המו"מ".
ברקע הדברים מרחף זיכרון חברות התנועה שנרצחו בעוטף בשבעה באוקטובר על ידי מחבלי חמאס: ויויאן סילבר, אורית סבירסקי ולילך קיפניס – שלושתן חברות קיבוץ בארי. "אנחנו לא יודעות מה הן היו אומרות היום, אבל אנחנו פועלות לאור הדרך שהן התוו, בשמן ולזכרן, כדי שזה לא יקרה שוב", אומרת ברק וולפמן. "הכרנו את החרדה שבה חיו החברות שלנו בעוטף – עם האזעקות ובלוני התבערה, עוד לפני השבעה באוקטובר. הן כל הזמן היו בחרדה וציפו לדבר הבא, אבל אף אחד לא העלה בדעתו מה יקרה. אנחנו לא הרמנו קול מספיק חזק אחרי 'צוק איתן', ואנחנו חייבות שישמעו אותנו עכשיו, כדי שזה לא יקרה שוב".
מסארוה מזכירה גם דמויות שממשיכות את הדרך: "יש אנשים שקמו מהשבר, כמו מעוז ינון (שהוריו נרצחו במושב נתיב העשרה), והמשיכו לפעול למען השלום. זה נותן כוח".
מחיר המאבק והעבודה בשטח
מעבר לכנסים בינלאומיים ולפגישות עם מנהיגים, עיקר עבודתן של פעילות "נשים עושות שלום" מתרחשת דווקא הרחק מאור הזרקורים: בחוגי בית, במפגשי שיח בקהילות, במכינות קדם צבאיות ובמעגלי נשים מקומיים. זו עבודה סבלנית, איטית ולעיתים מתישה – בניית אמון במקום שבו האמון נשחק זה מכבר.
"אנחנו פוגשות המון פחד וכעס", מספרת חושן. "אנשים שחוו אובדן, טראומה ואכזבה עמוקה מהפוליטיקה. לא תמיד מקבלים אותנו באהדה. לפעמים הדלת נטרקת, לפעמים צועקים עלינו. אבל אנחנו נשארות".
גם מסארוה מתארת את המתח היומיומי שבו היא חיה: "כנשים ערביות־ישראליות אנחנו לפעמים נקרעות בין עולמות. בקהילה שלנו לא תמיד מבינים את שיתופי הפעולה, ובחברה היהודית לא תמיד נותנים אמון. אבל דווקא מהמקום הזה נולדה היכולת לגשר". ברק וולפמן מוסיפה: "יש ימים של ייאוש, במיוחד אחרי אירועים קשים. ואז מגיעה שיחה אחת, מפגש אחד, שמזכיר למה התחלנו. שינוי לא קורה ביום – הוא נבנה לאט".
החזון: להחזיר את המילים לשיח
החזון של "נשים עושות שלום" פשוט ומורכב כאחד: להחזיר את המילים "הסכם מדיני" לשיח הציבורי. "בכנס של ארגוני השלום בהיכל מנורה ראיתי אלפי אנשים", מספרת חושן. "זה מילא אותי בתקווה". "אנחנו רוצות שביטחון יימדד בחוסן, לא רק בכוח", אומרת מסארוה. "פעם צחקו עלינו. היום יותר ארגונים מדברים שלום בקול רם". ובסיום מסכמת ברק וולפמן את לב המאבק: "זה בשביל העתיד של הילדים שלנו – ושל הילדים של החברות הפלסטיניות שלנו. אנחנו פשוט חייבות להמשיך".
בשיתוף תנועת "נשים עושות שלום"
