בשנים האחרונות חלה מהפכה של ממש בטיפול במחלת ההשמנה, כולל בטיפול התרופתי. אולם קבלת המרשם היא רק תחילת הדרך. מה קורה למטופלים כשהם יוצאים מחדר הרופא? האם הם מבינים שמדובר בטיפול שעשוי להיות ממושך; האם הם יכולים לעמוד בעלותו כלכלית לאורך זמן; האם יש להם למי לפנות כאשר מופיעות תופעות לוואי; האם הם מקבלים ליווי תזונתי ונמצאים תחת מעקב והאם הציפיות מהטיפול תואמות את היכולות מבחינה רפואית?
על ההתמדה בטיפול במחלת ההשמנה יכול להעיד מחקר שנערך בארצות הברית בקרב 1,911 מטופלים בני 18 ומעלה, עם מדד מסת גוף (BMI) של 30 ק"ג ומעלה, שמימשו מרשם ראשון לתרופות נגד השמנה. מהמחקר עלה כי בין יולי 2015 ליוני 2022, נרשמה ירידה דרסטית בהתמדה לאורך זמן. שיעור המטופלים שהתמידו בטיפול התרופתי פחת משמעותית לאורך הזמן: 44% התמידו לאחר שלושה חודשים, 33% - לאחר שישה חודשים, ורק 19% התמידו לאורך שנה מלאה.
אי התמדה בטיפול אינה תופעה ייחודית למחלת ההשמנה. היא מוכרת היטב גם במחלות כרוניות נוספות, והיא מושפעת מגורמים כמו תופעות לוואי, מורכבות הטיפול והתקשורת בין המטופל לצוות המטפל ועוד. בנוסף, מבחינה רפואית, כאשר מדובר במחלה כרונית, אין בהכרח נקודת זמן שבה הטיפול פשוט "מסתיים", ולכן הפסקת טיפול אינה אמורה להיות ברירת מחדל. למרות זאת, בחיים עצמם מטופלים מפסיקים את הטיפול במחלת ההשמנה משלל סיבות, בהן: עלות הטיפול, תופעות לוואי, חשש מטיפול ממושך, ציפייה לירידה מהירה יותר במשקל, תחושה שהטיפול כבר השיג את מטרתו ולעתים גם היעדר ליווי מספק.
בין המחיר לחוסר הידע
אחד החסמים המרכזיים הוא נגישות כלכלית. תוכניות השב"ן (שירותי בריאות נוספים) בקופות החולים מציעות אפשרות לרכוש תרופות לטיפול בהשמנה בהשתתפות עצמית מופחתת, בכפוף לקריטריונים. אפשרות זו משפרת את הנגישות עבור חלק מהמטופלים, אך אינה מעניקה מענה לכולם: היא תלויה במסלולים השונים, בעמידה בתנאי הזכאות וביכולת לשאת לאורך זמן בהוצאה, שנעה בין 300 ל-700 שקל לחודש. מדובר בסכום כספי משמעותי כהוצאה חודשית לכל החיים, שאף יוצרת לעתים אפליה כלפי אוכלוסייה במצב סוציו-אקונומי נמוך, הסובלת משיעור השמנה גבוה מהממוצע.
אבל כסף הוא רק חלק מהתמונה. מטופלים שמתחילים טיפול תרופתי במחלת ההשמנה צריכים לדעת למה לצפות. הירידה במשקל אינה זהה אצל כולם, התאמת המינון היא תהליך, ולעתים מופיעות תופעות לוואי שדורשות התייחסות מקצועית. מטופלים שאינם ערים לכך שחלק מהתופעות הן זמניות ושייתכן שיש תרופות אחרות שיותר מתאימות להם עלולים לא פעם פשוט להפסיק את הטיפול התרופתי.
גם להצלחה עצמה יש לפעמים צד מבלבל. מי שירדו משמעותית במשקל עשויים לחשוב שלאחר שהגיעו אל היעד הרצוי הם יכולים להפסיק בטיפול. אלא שלצערנו מחלת ההשמנה אינה נעלמת כאשר המשקל יורד, והצורך להמשיך בטיפול לאורך זמן הוא אתגר שלא כולם מצליחים לעמוד בו.
במחקרים שונים שעקבו אחר מטופלים שהפסיקו את הטיפול בתרופות נגד השמנה, גילו כי המטופלים התקשו לשמור על משקל גופם ולעתים אף העלו באופן משמעותי את משקלם. נתונים אלה ממחישים מדוע חשוב להבין כבר בתחילת התהליך כי השמנה היא מחלה כרונית והטיפול בה הוא מתמשך. המשמעות אינה שכל אדם צריך להישאר עם אותה התרופה ובאותו מינון ללא הגבלת זמן. אלא ששינוי או הפסקה של טיפול צריכים להיות חלק מתוכנית רפואית מסודרת, ולא תוצאה של מחיר, פחד, חוסר מידע או תחושה של המטופל שהוא נשאר לבד אחרי שקיבל את המרשם.
כאן נכנסת לתמונה המעטפת הטיפולית. טיפול במחלה כרונית צריך לכלול מעקב רפואי, ליווי תזונתי, התאמת טיפול ומינון, הסבר על תופעות לוואי ועל דרכי ההתמודדות איתן ותיאום ציפיות כבר בתחילת הדרך. אצל חלק מהמטופלים יש מקום גם לליווי רגשי או התנהגותי. מערכת הבריאות ערה לכך, ולכן כדי לענות על הצרכים האלה הוקמו בבתי החולים ובקופות החולים מרכזים ייעודיים לטיפול בהשמנה ובהשמנת יתר (באתר "כל זכות" ניתן לאתר מידע מקיף בנושא). אולם בפועל ההיצע הקיים אינו יכול לענות על הצורך הרחב, ולכן יש קשיים לקבל את השירות במרפאות אלו.
מרכיב שאי אפשר להתעלם ממנו הוא הסטיגמה. לצד ההתקדמות הרפואית, מי שחיים עם השמנה עדיין נתקלים לא פעם במסר שהם פשוט צריכים לאכול פחות, להתאמץ יותר, או לקחת את עצמם בידיים. כאשר גם הטיפול התרופתי נתפס כדרך קלה או כקיצור דרך, מטופלים עלולים להרגיש שהם צריכים להתנצל על עצם הבחירה לקבל טיפול רפואי. השיח הזה אינו מתקיים בחלל ריק. הוא משפיע על הנכונות לפנות לטיפול, על מערכת היחסים עם הצוות הרפואי ולעתים גם על הנכונות להתמיד.
הצורך להביא את נקודת המבט הזו אל השיח המקצועי והציבורי הוא אחד הגורמים המרכזיים שהובילו להקמתה של העמותה הישראלית למתמודדים עם מחלת ההשמנה. העמותה הוקמה כדי לתת קול לאלו שחיים עם המחלה וכדי להכניס את חוויית המטופל אל המקומות שבהם מתקבלות החלטות. העמותה מבקשת לפעול למימוש זכויות ולשיפור הנגישות לטיפול ולמידע, לצד ההתמודדות עם הסטיגמה ועם השיח סביב מחלת ההשמנה.
בנוסף לרופאים, למחקרים ולטיפולים המתקדמים, יש שאלה שצריכה להישאל: כיצד הטיפול נראה בחיים עצמם. האם המטופלים יכולים לממן אותו; האם הם מבינים את הדרך; האם יש מי שמלווה אותם; האם הם מרגישים בנוח לדבר על הקשיים והאם המערכת בנויה לטפל בהשמנה כפי שהיא כבר יודעת להגדיר אותה כמחלה כרונית?
התרופות החדשות הן אמנם שינוי משמעותי בעולם הטיפול בהשמנה, אבל האתגר הוא לבנות סביבן את התנאים שיאפשרו לטיפול לעבוד גם מחוץ למחקר ולחדר הרופא. המרשם הוא נקודת הפתיחה, טיפול אמיתי מתחיל במה שקורה אחריו.
הכותבת היא מנהלת הפעילות של העמותה הישראלית למתמודדים עם מחלת ההשמנה, שהוקמה כדי להשמיע את קולם של המתמודדים, לקדם נגישות לטיפול ולמימוש זכויות, להפחית סטיגמה ולשנות את השיח הציבורי סביב מחלת ההשמנה.
בחירת טיפול היא בהתאם להחלטת מטפל מוסמך ולהתייעצות עמו. האמור בכתבה אינו מהווה משום המלצה, חוות דעת מקצועית או תחליף להתייעצות עם גורם מקצועי מוסמך.
בשיתוף העמותה הישראלית להתמודדות עם מחלת ההשמנה
