יפו היא פסיפס אורבני ואנושי נדיר, שמשלב שכונות ותיקות לצד חדשות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שוק תוסס ומרחבים שקטים מול הים. בתוך המארג המיוחד הזה פועלת המישלמה ליפו, גוף ביצוע עירוני שמכיר את השטח לעומקו ופועל מתוך חיבור אמיתי לקהילה.
המישלמה היא הרבה יותר ממוסד עירוני: היא גשר בין תרבויות, דתות ורקעים ומנוע של יוזמות שמשנות את חיי היום־יום, מהמרחב הקהילתי והחברתי, דרך פרויקטים תרבותיים ועד תוכניות מגדריות פורצות דרך, שבחלק מהן נתמקד כאן.
בית ברכאת: בית תרבות חדש
לאחר שלוש שנות שימור ושיפוץ מקיף בעלות של כ־16 מיליון שקלים פתח השנה את שעריו בית ברכאת, מרכז תרבות ייחודי בלב יפו. המבנה ההיסטורי, ששכן בעבר באזור הפרדסנות היפואי של המאה ה־19, שומר בקפידה כדי לשמש בית תרבות קהילתי המחבר בין התרבויות השונות בעיר ומנגיש אותן לציבור הרחב.
המרכז מציע שורה של פעילויות בתחום האמנות והקהילה: הקרנות קולנוע, מופעי שירה ומוזיקה, סדנאות אמן פתוחות לקהל, חוגים מקצועיים בתחומי הווידיאו, הציור והכתיבה, סדנה למלאכות קדומות ופעילויות לילדים ולהורים. לצד אלה פועלים במקום בית קפה חדש, מרחב עבודה חופשי וגלריה המציגה את יצירותיהם של אמנים מקומיים.
שימור המבנה כלל את חיזוק קמרונות האבן, שימור בריכת האגירה והבאר העתיקה ושחזור קפדני של ציורי הקיר והתקרה, כולל פסוק מהקוראן. בקומת הקרקע פועל כיום חלל למלאכות קדומות, ואילו הקומה השנייה מאכלסת את הגלריה לאמנות פלסטית ותערוכת קבע על משפחת ברכאת ומשפחות נוספות שחיו במבנה במשך עשרות שנים.
"פתיחתו של בית ברכאת היא חלק מחזון עירוני רחב להעצמת הקהילה ביפו ולחיזוק מעמדה כבירת תרבות, חזון שבמסגרתו שופצו וחודשו בשנים האחרונות מרבית מוסדות הקהילה בעיר, בהשקעה כוללת של כרבע מיליארד שקלים", אומרים במישלמה ליפו.
"חותרים ביחד": שיח ערבי־יהודי מחבר
פרויקט "חותרים ביחד", אחד הפרויקטים המשמעותיים שפועלים ביפו בימים אלה, התקיים אף הוא, במקרה או שלא במקרה, בין כתליו של בית ברכאת, בהובלת המישלמה ליפו.
בימים אלה, שבהם הדיאלוג נראה לעיתים רחוק – יוזמה זו מבקשת ליצור מרחב אמיתי לשיח ערבי־יהודי פתוח ביפו.
התקיימו עשרה מפגשי שיח ועוד אירוע קהילתי, ואירוע הסיום צפוי ב־14 בספטמבר. מתוכנן אירוע קהילתי וכולם מוזמנים.
השיח שואף להעמיק במערכת היחסים המורכבת בין ערבים ליהודים, תוך התמקדות בעיקר ביפו, דרך חוויות אישיות, שאלות זהות, העמקת ההיכרות האישית והלאומית וחיזוק הקשרים הקהילתיים.
הפרויקט נולד מיוזמה של יהודית עזרא, תושבת יפו ומנחת קבוצות, שהגיעה למישלמה ליפו באוקטובר 2023, ממש סמוך לאחר אירועי 7 באוקטובר, יחד עם שני מנחים נוספים, יהודייה וערבי, מתוך כאב עמוק ודאגה לעתיד המשותף בעיר.
לאחר כמה דחיות על רקע המלחמה, בספטמבר 2024 יצא הפיילוט לדרך עם 18 משתתפים, יהודים וערבים, שהתכנסו לשלושה מפגשים בלבד. רוב המשתתפים חשו שמדובר רק בתחילת הדרך והפיילוט הוביל ליציאה עם תוכנית מורחבת בת 12 מפגשים בהשתתפות כ-30 תושבים ובהנחיית יהודית עזרא, סאד תלי ודורית בן דור.
מנהלות קשרי הקהילה באגף מספרות כי השיח מורכב לעיתים באופן טבעי, אך הקשרים שנוצרים בין המשתתפים, שחלק מהם צעירים בני "הדור הבא", כבר ניכרים, ולעיתים מלווים גם באתגרים אישיים. למשל, צעיר מהחברה הערבית שאמו חוששת מהשתתפותו במפגשים, אך הוא בכל זאת בוחר להגיע ולהיות חלק מהתוכנית. בכל זאת, הן מאמינות, קשרים אישיים נשמרים ומתחזקים והם אלה שיובילו לשינוי.
מתוך המפגשים נולדו יוזמות קהילתיות שמתגבשות בימים אלה, כולל המשך מפגשי שיח בדמות מועדון ערבי־יהודי שיפעל ביפו, מנטורינג קהילתי ומפת תרבות מקומית, והתקווה היא שאלה יקרמו עור וגידים.
בית מרים: תערוכת "משווה ומעלה"
פרויקט נוסף שמקדמות המישלמה ליפו והרשות לחוסן ושוויון חברתי הוא בית מרים. זהו מרכז מקצועי ומוקד ידע חינוכי המוקדש כולו לנושא השוויון המגדרי. המקום פותח את שעריו לכלל הציבור ומציע סיורים, הכשרות, השתלמויות, הרצאות, סדנאות ופעילות חברתית מגוונת, בשאיפה לעורר מודעות ולעודד שינוי חברתי.
אחת הפעילויות הבולטות בבית מרים היא התערוכה "משווה ומעלה", שהוקמה בשיתוף מוזיאון העיר תל אביב־יפו. התערוכה, המוצגת בבית בימים אלה, בוחנת את השפעת המגדר על חיינו עוד מהשלבים הראשונים של לפני הלידה ועד לבגרות. היא מציפה את הדרכים הסמויות והגלויות שבהן החברה מסמנת לנו מה מצופה מאיתנו, החל במשחקים שנבחרים עבורנו בילדות, דרך הפנייה אלינו במוסדות החינוך ועד המסרים המועברים באמצעות פרסומות, מוצרי צריכה, מערכות מידע ואף המרחב העירוני עצמו.
באמצעות שילוב של הקשרים אישיים, עירוניים וחברתיים התערוכה מזמינה את המבקרים להרכיב "משקפיים מגדריים", לשאול שאלות, להתבונן במציאות מזווית אחרת ולבחון מחדש את מה שנדמה לנו מובן מאליו. כך היא לא רק מציגה עובדות, אלא גם מניעה לחשיבה מחודשת ולשינוי אישי וחברתי.
בית הבאר: תרבות, קהילה וחיים משותפים
בית הבאר, שנבנה בתקופה העותמאנית והיה בבעלותה של משפחת מוראד המפוארת, הוא מרכז תרבות קהילתי המציע מרחב ייחודי לחוויית אמנות ותרבות ככלי לקידום חיים משותפים בין ערבים ויהודים ביפו.
לאחר שיפוץ מסיבי לשדרוג מערכות המיזוג, שהסתיים לאחרונה, המרכז פותח את שעריו המחודשים כבית חם ליוצרים ויוצרות מקומיים ומארח סדנאות, אירועים ותערוכות עם דגש על פעילות דו־לשונית בערבית ובעברית, המחברת את התושבים והתושבות לתרבות הייחודית של יפו.
המרכז פתוח לכולם ולכולן – לתושבי יפו ודרום תל אביב, לתושבי העיר כולה ולכל מי שמבקש להעשיר את עולמו התרבותי. במקום מתקיימים מפגשי יוצרים, סדנאות כתיבה יצירתית וכתיבת שירה, שיעורים בערבית מדוברת, תערוכות אמנות מעוררות השראה, הופעות חיות, אירועים סביב חגי שלוש הדתות, מרחב עבודה חינמי ופעילויות חווייתיות גם לקטנטנים.
אחת היוזמות המרגשות בבית הבאר היא פרויקט "סורגות תקווה" – יצירת קיר טקסטיל קהילתי שסורגות בעבודת יד נשים מיפו, יהודיות וערביות. בהובלת האמניות יוסרא עשור ושירי כנעני, ובתמיכת בית הבאר, נרקמה לא רק יצירת אמנות צבעונית ומרשימה, אלא גם מארג אנושי של חיבורים. חוט אחר חוט, מפגש אחר מפגש, נבנה מרחב של תקווה, הכלה והקשבה בין המשתתפות. היצירה הוצגה לראשונה במסגרת אירועי "במלוא הדרה" של העירייה, וכיום היא נמשכת כפרויקט קבוע של מפגשים של סורגות וסורגים בבית הבאר.
"רומיאו ויוליה" לא בוורונה. ביפו
כמו שבית הבאר סורג קירות של חיבור, גם הבמה ביפו הופכת לזירה של מפגש, דיאלוג ויצירה משותפת. בעיר שבה זהויות מתנגשות, שפות הולכות ונעלמות וההישרדות תלויה ביכולת לנווט בתוך מורכבות תרבותית, מעלים בני נוער יהודים וערבים, חברי קבוצת נוער הקאמרי ביפו, גרסה ייחודית ומרגשת ליצירת המופת של שייקספיר, "רומיאו ויוליה". כאן השפה ואובדנה הופכים למטאפורה לפירוק הזהות, שמתוכה נבנית זהות חדשה, רב־שכבתית, גמישה ובעלת שורשים מקומיים עמוקים, המשקפת את חייהם של צעירים הגדלים בין עולמות.
העיבוד נוצר בשיתוף מלא עם השחקנים הצעירים במסגרת סדנאות תרגום, פרשנות, אלתור וכתיבה. הם פירקו את שייקספיר לגורמים והרכיבו אותו מחדש בקולם האישי, תוך שהם מחברים את הטקסט הנצחי לרחובות שלהם, לרגשותיהם ולשאלות שמעסיקות אותם. התוצאה: גרסה מקורית ועכשווית של "רומיאו ויוליה", שנולדה מתוך החיים עצמם.
ההפקה נעה בין עברית, ערבית־יפואית ואנגלית, והשפה הופכת לדמות בימתית בפני עצמה – שברירית, טעונה ומשתנה, ממש כמו ביצירות המקוריות של שייקספיר. חלק מהדמויות הגבריות מגולמות על ידי בנות, לא כהצהרה, אלא כביטוי לחופש היצירה ולעבודה המשותפת של הקאסט. שתי שחקניות על הרצף האוטיסטי, מוכשרות במיוחד, מגלמות את מר קפולט ופריס ומעניקות עומק רגשי וניואנסים עדינים לדמויות. בנוסף, דמויות האימהות, שבגרסאות המסורתיות נדחקות לעיתים לשוליים, מקבלות בגרסה היפואית מקום מרכזי. הן נושאות אבל בין־דורי, זיכרונות וכוח, ומגלמות את הכאב הלא מדובר והנטל הרגשי של נשים משני צדי הסכסוך. קבוצת נוער הקאמרי פועלת זה שלוש שנים במרכז הקהילתי אניס שבשכונת יפו ד', בהנחיית הבמאית בת־אל משיאן ובתמיכת תיאטרון הקאמרי־אקדמי, עיריית תל אביב־יפו והמישלמה ליפו. היא מאחדת בני נוער יהודים וערבים ליצירה אמנותית משותפת, אמיצה ועמוקה.
בשיתוף המישלמה ליפו
