"מדינת ישראל עומדת להפוך לאתר בנייה אחד גדול וכדאי שאנשים יבינו זאת", אמר לי לא מזמן ידידי פרופ' שמאי אסיף, באחת משיחותינו (שמאי שימש בעבר ראש מנהל התכנון ועוסק בכך בטכניון). ואכן, בשנת 2050 ישראל תמנה 16 מיליון תושבים (לא כולל את האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה שומרון ועזה) ובתרחיש נמוך 12 מיליון. המשמעויות הן דרמטיות בקשר לנפחי הבנייה השנתיים - כמעט הכפלה של הקיים. זהו אירוע מורכב ומאתגר.
למה זה אמור להשפיע על התכנון בקיבוצים?
קודם כל נאמר שפרופ' אסיף צודק בחזונו - ישראל תהפוך לאתר בנייה ענק שאת תחילתו כבר מרגישים היום. דווקא משום כך המרחב הכפרי, שהוא הריאות הירוקות של מדינת ישראל, הופך לחשוב מאי פעם.
עד לכניסת תמ"א-35 לתוקף (בשנת 2005) רשויות התכנון כמעט לא נכנסו אל תוך ה"מחנה" הקיבוצי. קרה מה שקרה, הרחבות למושבים ולקיבוצים צצו כשכונות פרבר לערים ומחקו לאט ובטוח את הייחוד של הבנייה במרחב הכפרי. תושביהם כמובן נוסעים ברכבם הפרטי לערים והכבישים הלכו והתמלאו (תהליך פרבור). תמ"א-35 עצרה את התהליך והגבילה, ובצדק, את גודל אוכלוסיית המושבים והקיבוצים והפנתה את מרבית הבנייה למרקמים העירוניים.
במקביל, רשויות התכנון הפנימו שקרקע שאינה חקלאית ועדיין לא בנויה היא משאב יקר, בלתי חוזר ולכן בנייה צמודת קרקע במרחב הכפרי ובשולי הערים היא מותרות שישראל כבר היום לא יכולה להרשות לעצמה, בוודאי שלא במרכז הארץ. רשויות התכנון מגבשות דרישות תכנוניות לציפוף המגורים בקיבוצים למימדים שלא הכרנו - שש ואף שמונה יחידות דיור לדונם נטו.
היום קיימת התנגשות אמיתית - מחד גיסא, הבנים בקיבוץ ממשיכים לחזור והביקוש עולה, מאידך גיסא, המדינה מגבילה את גודל הקיבוצים והמושבים ומצופפת את המגורים בהם.
אז איך עושים זאת ועדיין פועלים תחת עקרונות הבנייה הקיבוצית?
אנו נכנסים לתקופת ביניים שבה קיים רצון עז של בני הקיבוץ לבתים צמודי קרקע צפופים ככל שיהיו, ומנגד - ההחלטה של רשויות התכנון שזה לא הכיוון העתידי. היום אנחנו מבינים שהתכנון במרחב הכפרי חייב לשנות את פניו ולהתאים את עצמו למגבלות התכנוניות ולצפיפות ההולכת ומחמירה. גם הקיבוצים והמושבים הם חלק ממדינת ישראל באירוע מורכב זה. הדו-משפחתיים הקלאסיים ילכו וייעלמו, ובמקומם יבואו מבננים בבנייה רוויה יותר. מצב זה מחייב את כל העוסקים בתכנון בקיבוץ לאתחול מחדש.
תפקידו של המתכנן
משרדי ואני עוסקים מזה עשרות שנים, בין היתר, בתכנון שכונות, מבני מגורים ומבני ציבור במרחב הכפרי ובקיבוצים. המשרד בזיכרון יעקב מעסיק היום 12 עובדים ומתכנן ברחבי הארץ (ומעט בחו"ל). במשרד שילוב מרתק של אדריכלים ותיקים וצעירים המוביל ל"חשיבה מחוץ לקופסה".
עם השנים למדנו להבין את המרכיבים החשובים בסוגיות תכנון בשכונות ובתי מגורים חדשים בקיבוצים ובעיקרם הם:
- שמירה על מרקם הקיבוץ הקיים וההשתלבות בו, הן פיזית והן מתוך הבנת התרבות הקיבוצית וחבריה.
- צניעות ויזואלית מתוך רצון לא לגמד את הבינוי הקיים.
- תכנון חכם של בית המגורים, תוך שמירה על הקשר ההדוק לקרקע והרצון לפרטיות מירבית (למרות הביחד הקיבוצי).
- גמישות תכנונית מירבית ומתן אפשרות ביטוי אישי בתוך המבנה.
תכנון מגורים בקיבוץ הוא תהליך רגיש. המתכנן צריך להכיר היטב את התהליך, על כל היבטיו. החל משלב התב"ע ועד לשלב עיצוב חזיתות המבנים החדשים, גם אם הוא עוסק בקטע מתוך מכלול התכנון.
לאורך השנים האחרונות חזות הבנייה בקיבוץ הולכת ומשתנה, הצפיפות גדולה והאופי הקיבוצי עלול להשתנות איתה. מקומו של המתכנן הוא ללוות את הקיבוץ בקבלת ההחלטות הנכונות עבורו באמצעות העלאת ומיקוד השאלות הרלוונטיות לו ומתן דגש על מסלול תכנון נכון, ללא ויתור על אף שלב, גם אם הקיבוץ מבקש תוצאות מהירות.
חשיבות השלב הפרוגרמתי
השלב הפרוגרמתי הוא חשוב מאין כמותו. הקפדה על הליך נכון ושיתוף ציבור יביאו את ההגדרות התכנוניות למיצוי מלא. דילוג מעל השלב הזה יכול להוביל את התכנון למחוזות לא נכונים. למשל, בקיבוצים מסוימים להם תכננו בתי מגורים בהרחבות שהיו נפרדות משטח המחנה, בתאי שטח צמודי דופן לקיבוץ, עם רחובות רגולריים באופי של שכונות לווין עירוניות, רמת שביעות רצון חברי הקיבוץ בסיום הפרויקט הייתה נמוכה. הם התאכזבו מחוסר הקשר בין שכונת ההרחבה לקיבוץ, מה שגרם באופן טבעי לנתק חברתי. כשבדקנו לעומק, התברר לנו שהקיבוץ דילג על התהליך הפרוגרמתי ולא הנחה את מתכנן התב"ע ברצון לקבל מרקם אחיד לקיבוץ ולהרחבה. ניסינו לתקן זאת על-ידי תכנון חזיתות מבנים שמדברות באותה שפה אדריכלית עם המבנים הקיימים. בחלק מהקיבוצים הצלחנו אבל זוהי הצלחה חלקית.
התמודדות יצירתית עם ציפוף
להלן כמה דוגמאות להתמודדות עם ציפוף בקיבוצים:
בנייה סמי רוויה - פינוי-בינוי בשכונת הראשונים, קיבוץ משמר העמק
שכונת הראשונים היא שכונה ותיקה במרכז הקיבוץ המורכבת מבתי ה"חדרים" הישנים שהורחבו במהלך השנים. מבנים חד-קומתיים עם גגות רעפים נמוכים הטבולים בתוך צמחייה ירוקה רבת שנים. באופן טבעי, רצון הקיבוץ היה לתכנן דו-משפחתיים מקובלים, אך התחושה הייתה שחייבים לצופף מתוך הבנה שמשאב הקרקע בתוך הקיבוץ הולך ונעלם. אם כבר בונים שכונה חדשה של בתים גדולים יותר, בסטנדרטים גבוהים יותר, במקום המדהים הזה, כדאי שיותר חברים ייהנו ממנו.
האתגר הגדול של פינוי-בינוי במרכז הקיבוץ הוא ההתמודדות עם תאי שטח לא רגולריים, טיפול בתשתיות קיימות, התחברות לדרכים והיטמעות במרקם העוטף את השכונה, תוך התחשבות בשכנים ברגישות הראויה. על כל האתגרים הללו, נוסף הצורך בציפוף. הפתרון היצירתי היה לקחת את שני בתי הדו-משפחתי (הקוטג'ים), להרחיקם זה מזה ולהכניס ביניהם יחידה נוספת, בת קומה אחת רחבה יחסית (כדי לפצות על החזית החסרה). כך התקבלו גם ציפוף וגם גושיות משתנה של המבנים ושל הגגות. מצד אחד יש יותר יחידות דיור לדונם, ומצד שני התחושה הכפרית של בתים צמודי קרקע הטובלים בירוק עדיין נשמרת.
שכונת המאה - הרחבה בקיבוץ משמר העמק
בתב"ע הוגדרה שכונת מגורים חדשה צמודת דופן לקיבוץ בת 100 יחידות דיור, בצפיפות מינימלית של ארבע יחידות דיור לדונם נטו, בשטח התוכנית אשר הינה כ-36 דונם. נבחנו שתי חלופות: חלופת הקוטג'ים המקובלת מול הצעה שלנו לחלופה היברידית חדשנית של בינוי משולב בתצורת גן-גג. מדובר על חלופה של מבננים המורכבים מבתי מגורים דו-משפחתיים "צמודי קרקע" בעלי קומה אחת, כאשר על אחת מהן יחידה נוספת והגג של היחידה הנותרת משמש לה כחצר פרטית גדולה ומרווחת. בבינוי כזה צפוף חלופת הקוטג'ים נראתה כשכונת פרבר עירוני חסר ייחוד (במגרשים קטנים של 250 מ"ר כאשר מרווחי הבנייה הם עד שישה מטרים). החלופה שנבחרה הייתה המבנן ההיברידי, כאשר בין כל שני מבננים כאלה יש גרעין משותף המשמש גישה לקומות העליונות. בכך התקבלו מרווחי בנייה גדולים משמעותית והחצרות גדלו ללא הכר. צפיפות הקומות השניות הוקטנה לחצי ונפתחו מרווחים גדולים במפלס הקומה השנייה, מה שמחזיר לשכונה את תחושת הפתיחות שכל כך חשובה בקיבוץ. נקודה חשובה בפתרון הזה היא שעדיין קיים פוטנציאל ציפוף עתידי לקומה נוספת על פני כל הפרויקט, על בסיס אותה תכנית.
טופוגרפיה משופעת - כלי עזר בציפוף
באחד מהקיבוצים שאנחנו מלווים, הממוקם בכרמל הפונה לים, הוגדרה בתב"ע צפיפות של 6.5 יחידות דיור לדונם נטו בטופוגרפיה של 30%. המשמעות היא בתים משותפים בני ארבע קומות, עניין שקשה היה לבלוע בקיבוץ, מה גם שעקב גודל המגרשים המצומצם והדופן הסגורה להר נשארו רק שתי חזיתות לבתים התחתונים (צידית וקדמית). הפתרון שהצענו והתקבל היה מבנה של יחידות דיור - שני קוטג'ים תחתונים כדו-משפחתי (אליהם נכנסים מלמטה) ועליהם שני קוטג'ים עליונים (אליהם נכנסים מלמעלה), ללא חדר מדרגות משותף, כאשר אל התפר ביניהם נכנס פטיו רחב ידיים שמאפשר לפתוח את החזית השלישית החסרה. איכות הדירות שהתקבלה הייתה לא פחותה מדו-משפחתיים צמודי קרקע על שטחים של 250 מ"ר ליחידות דיור שתוכננו בצמוד.
ציפוף המגורים כהזדמנות
לסיכום, המהפך העובר על כולנו בהבנת הציפוף הנדרש במרחב הכפרי מביא איתו גם הזדמנות לחשיבה מחודשת על שמירת אופי הבנייה בקיבוץ, מבלי לאבד את אווירת המרחב הפתוח. רשויות התכנון כבר מבינות ששינוי ייעודי קרקע לצרכי התרחבות מגורים בקיבוץ יוקצו באופן מינימלי ובצפיפות גבוהה. הציפוף הנדרש ילך ויגדל ואיתו הצורך בפתרונות יצירתיים ותכנון מורכב. מקבלי ההחלטות בקיבוצים נדרשים לפתיחות והבנת הצרכים המורכבים כתוצאה מקונפליקט הדרישות הפנימיות של חברי הקיבוץ מול הנחיות רשויות התכנון ואנחנו המתכננים נדרשים לצאת מהקופסה.
ציפוף המגורים איננו הרס האווירה הקיבוצית, הוא הזדמנות שאסור להחמיץ.
בשיתוף יוסף טל תכנון וניהול פרויקטים בע"מ
