כאשר אנו באים לדון בסוגיית המגורים במרחב הכפרי המושג המכונן בדיון הוא אותה טבלה מפורטת בתמ"א-35 הידועה בשמה "לוח 2 - מספר מרבי של יח"ד ביישובים כפריים". טבלה זו קובעת מספר מקסימלי מוחלט של יחידות דיור מותרות בכל היישובים הכפריים במדינת ישראל, כאשר מכסת היחידות לכל יישוב נגזרת ממיקומו הגיאוגרפי. התוכנית מגבילה את אפשרות הפיתוח של היישובים הכפריים באזורי הביקוש ומאפשרת ליישובים המרוחקים, באזורים בהם הביקושים נמוכים, הקצאה גדולה יותר.
כך, יצרה תמ"א-35 בידול משמעותי ביחסה ליישובים הכפריים-חקלאיים לבין שאר סוגי היישובים בישראל, שכן בעוד פיתוח היישובים הכפריים-חקלאיים הכלולים בלוח 2 מוגבל למספר אבסולוטי, שאר היישובים (ביניהם יישובים קהילתיים ואחרים שאינם "עירוניים" בהגדרתם) חולקו לשישה דגמים בהם הותר פיתוח בהתאם לצפיפויות הנמדדות ביח"ד/דונם נטו.
העקרון המסדר של תמ"א-35
תפיסת העולם העומדת בבסיס הגבלת הפיתוח במרחב הכפרי-חקלאי היא במידה רבה תולדה של שינוי בשיח התכנוני העירוני בעולם כמתואר להלן.
בשנות ה-80' של המאה הקודמת החלה תנועה משמעותית של עירוניות חדשה לשלוט בשיח ובהתאם לרוח התקופה, הדחייה של מודלים מודרניסטיים הביאה לגל של חזרה נוסטלגית לעיר המסורתית. שיח זה החל לחלחל לישראל בשנות ה-90' של אותה מאה, תחילה באקדמיה ומשם גם לגופי התכנון. בהקשר זה יש לציין את תוכנית "ישראל 2020" כאחד ממחוללי השינוי הגדולים. תוכנית אסטרטגית זו נערכה בשיתוף פעולה בין האקדמיה לבין מינהל התכנון במשרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון, שני המשרדים האמונים על התכנון העירוני והביצוע.
במרכז התפיסה התכנונית של "ישראל 2020" עמד הרעיון של שימור השטחים הפתוחים, צמצום תופעת הפרבור וחיזוק הערים על-ידי פיתוח צמוד דופן ויצירת עירוניות ברוח תנועת העירוניות החדשה. עקרונותיה של תוכנית "ישראל 2020" באו לידי ביטוי בתוכנית המתאר הארצית 35, שאושרה בשנת 2005. העקרון המסדר המרכזי של תמ"א-35 הוא עקרון ארבעת המטרופולינים: חיפה, תל-אביב, ירושלים ובאר-שבע. עקרון זה מנוגד במידה רבה לעקרון הרשתי שהנחה עד אז את התכנון הארצי החל מימיו הראשונים בשנות ה-50' של המאה שעברה. לכאורה ביטול עקרון הפיזור לטובת עקרון של ריכוז וציפוף, אך בפועל נוצר עקרון של פיזור מרוכז, שאיפשר המשך פיתוח של יישובים חדשים ופיזור אוכלוסייה בהתאם לצרכים גיאו-פוליטיים משתנים בחזקת עסקים כרגיל.
עירוניות על חשבון היישובים החקלאיים
במקביל, וכתוצאה מתהליכים וטרנדים כלל עולמיים, הושם דגש הולך וגדל על "עירוניות" ובעיקר על מודל אידיאלי נוסטלגי של העיר המסורתית, הטרום-מודרנית, כמודל הרצוי עבור פיתוח עירוני. הדגש הרב על העירוניות בא במידה רבה על חשבון היישובים הלא עירוניים בארץ ובעיקר היישובים החקלאיים. הקרקעות החקלאיות, בעיקר אלו הסמוכות לערים, הפכו להיות כר פורה לרובעים חדשים, תופעה שהואצה עם הסכמי הגג, התמ"לים ותוכניות "מחיר למשתכן" למיניהן. כך קמו רובעים חדשים כגון כרמי גת, ההרחבה המערבית של מגדל העמק ועוד, על חשבון השטחים החקלאיים המקיפים אותם ועוד היד נטויה.
המגמה הדוחקת את היישובים החקלאיים לשוליים ומגבילה את התפתחותם באה לידי ביטוי לא רק בהקשר התכנוני אלא גם בהקשר האידיאולוגי – אם בעבר היישובים הללו נתפסו כחוד החנית של החברה הישראלית הרי שמזה כמה עשורים, עם התפתחות החברה הישראלית כחברה ניאו-ליברלית המקדשת את הצריכה בלבד, אותם יישובים יצרניים איבדו את מעמדם וערכם וכיום הם נתפסים כיישובים בזבזניים בצריכת השטח שלהם שתוצרתם יקרה ואין כל טעם או צורך לשמור ולפתח אותם.
סגנון חיים שיתופי וקהילתי
בעידן הפוסט-קורונה
בעשור וחצי האחרונים, החל מהמשבר הפיננסי של 2008, אנחנו עדים לשינויים חברתיים משמעותיים בתפיסה של דורות הצעירים הנכנסים למעגל העבודה. להבדיל מהדורות שלפניהם, ישנה דחייה של האינדיבידואליזם הקיצוני וחיפוש אחרי סגנון חיים שיתופי וקהילתי יותר בכל היבטי החיים - בנכונות לוויתור על הקניין הפרטי, בחיפוש אחרי סביבות עבודה שיתופיות ובאימוץ סגנון חיים קהילתי, שמאפשר איזון בין פרטיות ושיתופיות.
אין בכך חזרה לקולקטיב הסוציאליסטי של המאה הקודמת כי אם יצירה של מודלים משולבים. הפתרון המתבקש לנטיות אלו הוא ביישובים בהם ערכי הקרקע נמצאים בהישג ידם ואשר אופיים מותאם לסגנון החיים המבוקש. אחת מהחלופות המרכזיות הן שכונות מגורים ביישובים החקלאיים וקיבוצים ביתר שאת. סגנון חיים זה נתמך על-ידי השינויים בהרגלי הצריכה והעבודה שמאפשרת הטכנולוגיה החדשה ואשר זכו לתאוצה אקספוננציאלית בעקבות מגפת הקורונה והמגבלות שהיא יצרה.
כיום הצריכה המקוונת, העבודה והלימודים מרחוק הפכו להיות עובדת חיים של חלק גדול מאוכלוסיית העולם. הפלטפורמות המאפשרות זאת הולכות ומשתכללות וסקטורים רבים בשוק העבודה כבר אימצו שינויים אלו כשגרת חייהם. הצפי הוא שתהליכים אלו ימשיכו ואף יואצו ובמקביל מתפתח שיח תכנוני חדש ושפה חדשה המבוססת על רעיונות של "חיים בריאים" בערים וביישובים בהם הנגישות והמרחקים בין מרכזי מגורי האדם לבין אזורים פתוחים נרחבים היא מיידית. מושגים כמו "עיר 15 הדקות", המתארים את רדיוס ההליכה בין מרכזי המגורים לבין השטחים הפתוחים המקיפים אותם, הפכו בתוך זמן קצר למושגים הדומיננטיים בזרם המרכזי של התכנון העירוני.
בנוסף, מגפת הקורונה כמו גם המלחמה הנמשכת בין רוסיה לאוקראינה מוכיחות את הסכנות שבחיסול השיטתי של החקלאות כיצרנית מזון המספקת ביטחון תזונתי לאוכלוסייה ההולכת וגדלה. הפגיעה בשרשראות הייצור וההפצה העולמיות הובילו בתקופת המגפה למחסור במוצרים בסיסיים ומחזקת את הצורך בשמירה ובעידוד פיתוחם של היישובים החקלאיים והמערכות היצרניות שלהם פן יקרסו.
התכנון חייב לעבור שינוי
השינויים המתוארים בהלכי הרוח ותפיסות העולם מחייבים שינויים מרחיקי לכת בתפיסת התכנון המרחבי בישראל. אם תמ"א-35 נקטה בגישה המגבילה שבאה לידי ביטוי באותו "לוח 2" המוכר והידוע, הרי שכיום מוטל עלינו, כמתכננים ואדריכלים, העסוקים בתכנון עתידו של המרחב הכפרי-חקלאי לחשוב ולעסוק באופן בו התכנון נותן מענה לשינויים החברתיים, כמו גם לצורך העכשווי בתמיכה ועידוד המגזר החקלאי היצרני לספק את הביטחון התזונתי ולהפחית את ההסתמכות על יבוא מזון שעשוי לחסל את החקלאות בישראל.
לשם כך, התכנון העירוני בארץ חייב לעבור שינוי מושגי משיח העירוניות מבית המדרש של תנועות העירוניות החדשה של שנות ה-80' לתכנון גמיש יותר, המאפשר סגנונות חיים, התארגנויות חברתיות ואפשרויות תעסוקה מגוונים יותר, עם נגישות גבוהה לשטחים פתוחים נרחבים, לצד שימור של החקלאות והיזמות המקומית בכל חבלי הארץ. השינוי המדובר צריך לחתוך דרך כל קני המידה - החל מהתכנון הארצי וכלה בתכנון שכונות ומתחמי מגורים המותאמים לפרקטיקות החיים של המתיישבים הפוטנציאליים.
ציפוף על-פי תיקון 5 לתמ"א-35
לפני מספר חודשים החליטה המועצה הארצית על הכנת תיקון 5 לתמ"א-35 אשר יעסוק במרחב הכפרי. בתיקון זה מסתמן ביטול של "לוח 2" ומעבר לשיטה המאפשרת פיתוח מבוקר של יישובים חקלאיים במגבלות צפיפות שעדיין לא ידוע מה הן תהיינה, אך כבר מהידוע כיום מדובר בשינוי משמעותי וברור שככל שהישוב קרוב יותר למרכז הארץ הצפיפויות להן יידרש הן גבוהות יותר.
המספרים הנשמעים בדיונים שונים הם צפיפויות הנעות בין ארבע יח"ד/דונם לשבע יח"ד/דונם, צפיפויות גבוהות בהרבה מאלו שהיו נהוגות עד היום, בהן הגבול העליון היה בסביבות הארבע יח"ד/דונם נטו ביישובים הכפריים הצפופים יותר במרכז הארץ.
הדיון בציפוף המרחב הכפרי-חקלאי מעורר חששות רבים בקרב תושבי היישובים ובקרב מקבלי ההחלטות כאחד, אך לשיטתי, אין מנוס מלנהל את הדיון הזה ולהשקיע חשיבה וחקירה לצורך יצירת מרחב איכותי, גם אם שונה באופיו מהאופי המוכר של היישובים החקלאיים בארץ.
לצורך הדיון אני חייב להזכיר שלהבדיל מהמושבים, הקיבוצים, מיום היווסדם, נתפסו על-ידי מייסדיהם כיישובים בעלי אופי עירוני-כפרי היברידי ולמרות הצפיפות הנתפסת הנמוכה, הם נבנו בצפיפות גבוהה יחסית ליישובים חקלאיים אחרים בארץ ובעולם ולכן יש הרבה מה ללמוד מההיסטוריה התכנונית שלהם.
האלמנט החשוב ביותר בתכנון הקיבוצים הגדולים והגדלים הוא הדומיננטיות של המרחב המגונן המשותף על חשבון השטחים הפרטיים, המגודרים, וכן ההרחקה של התחבורה הממונעת והעדפת הולכי הרגל, האופניים והרכבים החשמליים על פניהם. אם נשכיל לפתח חלופות איכותיות לבנייה הצפופה המתבקשת, אני סבור שהיישובים החקלאיים יוכלו להמשיך לשמור על אופיים הפסטורלי, הירוק והמגונן. יתרה מכך, בפיתוח נכון ויעיל, יכולים היישובים הללו להיות חלופה בת-קיימא לדיור בהישג יד המציעה מגוון של יחידות דיור בגדלים ובאופי שונה משולבים במרחב אחד קומפקטי, בניגוד גמור לפיתוח הפרברי ששלט בהם בשלושת העשורים האחרונים.
מקרי מבחן: קיבוץ גת ומעגן מיכאל
כמי שמלווה כ-40 קיבוצים ומושבים בתהליכי תכנון בקני מידה שונים, החל מתוכניות מתאר יישוביות, תוכניות-אב למכלולים שונים ביישוב, תכנון של שכונות מגורים, אזורי תעסוקה ומשק וכלה בפרויקטים נקודתיים של שימור ושימוש מחדש במבנים ומתחמים היסטוריים, אני מבקש להציג בקצרה שני מקרי מבחן מעבודות המשרד כדי להבהיר את כוונתי:
שכונת הל"ד, קיבוץ גת
שכונה זו תוכננה כשכונה פרוורית, 34 מגרשים של 500 מ"ר כל אחד, כבישים רחבים, חניות במגרשים, שצ"פים חיצוניים ובלתי נגישים. עבודתנו כללה תכנון מחדש של השכונה, הוצאת הכבישים מלב השכונה להיקף ויצירת שצ"פים נרחבים בלב השכונה. כמו כן איחדנו חמישה מגרשים שיועדו לבניית צמודי-קרקע והפכנו אותם למגרשים לבנייה רוויה דו-קומתית עבור בני הקיבוץ שידם אינה משגת קניית מגרש לבנייה פרטית.
שכונת הטווס, מעגן מיכאל
הפרויקט, פרי זכייה בתחרות אדריכלים לתכנון שכונה בלב מרקם מגורים קיים בצפיפות קרובה לחמישה יח"ד/דונם. הצעתנו המקורית היתה לבנות ארבעה מבני דירות משותפים, שלושה קומות על עמודים כ"א במתכונת של "וילה באוויר". במתכונת זו נשמר מרחב מגונן פתוח, גדול ורחב בין הבניינים. כדי לשמור על עקרון השוויון אף אחת מהדירות אינה צמודת קרקע ומשטח הקרקע משמש כמרחב משותף המשכי.
בהמשך תהליך התכנון ציבור החברים מצא שההצעה רדיקלית מידי עבורו ופיתחנו חלופה נוספת, בצפיפות זהה. בחלופה זו, שנמצאת כעת בפיתוח, מיקמנו 14 מבנים בני שלוש יח"ד כ"א הבנויים בשלוש קומות, שני קוטג'ים דו-משפחתיים, דו-קומתיים, צמודי קרקע ומעליהם דירת גג חד-קומתית. כך התקבל מצב ובו 2/3 מהיחידות הן צמודות קרקע כפי שהציבור ביקש. אמנם בחלופה זו מתוכננים יותר מבנים, אבל בזכות הסטה של המבנים ב-45 מעלות נוצרו מרחקים גדולים ביניהם וניתן היה לתכנן גינות פנימיות המרככות את הצפיפות ומאפשרות פיתוח שטח ירוק ומרווח.
יובל יסקי הוא בעלים ומנכ"ל של משרד יסקי אדריכלים בתל-אביב, משרד המתמחה בתכנון במרחב הכפרי. המשרד מייעץ למספר רב של קיבוצים כמו גם למקבלי החלטות בקיבוצים, בתנועה הקיבוצית ובמשרדי ממשלה שונים העוסקים בנושאי תכנון במרחב הכפרי. את עיסוקו בתחום החל במסגרת אקדמית בהיותו חבר סגל במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, במסגרת זו עסק במחקר וכתיבה אינטנסיביים ופורצי דרך בנושא התכנון הקיבוצי והציג תערוכות בנושא בזירה הבין-לאומית, בין היתר בביאנלה לאדריכלות בוונציה (2010), באוניברסיטת הרווארד (2011), במכון הבאוהאוס בדאסו גרמניה (2011) ועוד. בין השנים 2010-2018 כיהן כראש המחלקה לארכיטקטורה באקדמיה בצלאל בירושלים.
בשיתוף משרד יסקי אדריכלים
