שבע דקות אחרי הבום המזעזע היא כבר שם.
בתוך עשן סמיך והררי אבק שמכסים את הרחוב ביישוב שטווח, שוב ושוב ושוב. בתוך הסמיכות הזו, כשהעשן עוד צורב בעיניים והלב דופק בקצב מסחרר, מופיעה דמות צעירה בתוך סרבל כיבוי אש כבד. היא לא מחכה לפקודה, היא מזנקת מהכבאית ומתפעלת במהירות את צינור הכיבוי, מכוונת זרנוק של מים לעבר בית בוער. לא רחוק משם, באותה השעה ממש, אמבולנס דוהר על כביש 6, עוצר בחריקה בזירת תאונה קטלנית שאירעה בזמן האזעקות. לצד הפרמדיק רוכן נער, בקושי בן 19, מניח חסם עורקים על ירכו של אחד פצועים.
אני מכירה את שניהם, רק לפני חצי שנה הם הצטרפו למערך מתנדבי השירות הלאומי, מעט מהססים, מחפשים את דרכם בשירות, וכעת בתפקיד – הם פועלים בזריזות וביעילות השמורה ליחידות העילית. אלו הם נ' ול' – היא מכרמיאל, הוא מפתח תקווה – אין להם דרגות על הכתפיים או סיכות יוקרתיות על המדים, אבל בתוך התופת של המציאות הישראלית הם מתפקדים כלוחמים לכל דבר.
רצף של עשייה, מחויבות ויציבות
נ' ול' הם רק שניים מתוך 20,000 מתנדבי ומתנדבות השירות הלאומי־אזרחי, שנמצאים שם בחוץ. הם לא גויסו בצו 8, והם לא נמצאים שם מתוקף החוק. הם שם כי "צו הלב" שלהם לא איפשר להם להישאר בבית. הם בחרו לקחת את ה"פטור" שהיה להם ביד ובמקום לצאת לעבוד, לטוס למזרח או סתם לרבוץ מול המסך – להפוך אותו למחויבות עמוקה למדינה ולחברה.
אני קוראת להם "הצבא האזרחי" של ישראל, השכבה הפחות מוכרת אולי, אך לא פחות משמעותית לחוסן הלאומי שלנו. הגבורה של "הצבא האזרחי" הזה אינה נמדדת רק בזירות הנפילה. היא נבנית בכל יום, בשקט ובצניעות, במקומות שבהם החברה הישראלית זקוקה לעבודה מהלב, ליד תומכת ולאוויר לנשימה.
עוד דוגמה: בזמן שנ', טייס קרב, ביצע את הגיחה המי יודע כמה בשמי איראן, אשתו שנמצאת בחודש השמיני להריונה נשארה לשאת בעול הבית עם שני הקטנטנים שלהם, הייאוש והעייפות מאיימים להכריע אותה. עבורה אמונה, מתנדבת השירות הלאומי שמגיעה בכל בוקר, היא לא "בייביסיטר", היא החמצן שמאפשר לה להמשיך להחזיק מעמד. אם תרצו, זהו החוסן האזרחי במיטבו: הידיעה שיש מי שידאג למשפחה של הלוחם בחזית כדי שהוא יוכל להילחם בראש שקט.
יש עוד 20 אלף סיפורים כאלו, אבל לרוב לא תשמעו עליהם בתקשורת, אין בהם צילומים הירואיים משדה הקרב והם לא יפתחו את מהדורות החדשות. אבל אם רק תפקחו את העיניים – תראו אותם בכל מקום: תמצאו את מתנדבי השירות הלאומי בבתי הספר, בניידות סיורי הלילה, מתנדבים עם משפחות המילואימניקים ולהבדיל עם משפחות האלמנות, היתומים ואפילו תומכים במשפחות החטופים. מעל הקרקע או במקלטים בצפון, בתחנות הרכבת התחתית בזמן האזעקות ובמלונות המפונים, מבלים ימים שלמים עם ילדים שאיבדו את עולמם – מחזירים להם בחיוך את תחושת הילדות והביטחון.
ויותר מזה, בשנים האחרונות מאיישים מתנדבי השירות הלאומי עמדות קריטיות בחזית הסייבר ומגינים על הנכסים היקרים ביותר של המדינה. מעטים יודעים, אך הם נמצאים בתפקידי מפתח מסווגים במשטרה, במשרד הביטחון, בשירות בתי הסוהר, דוהרים באמבולנסים של מד"א, מסייעים לצוותי החירום הרפואיים בבתי חולים ולכבאים שנאבקים בשריפות.
ואולי מה שבאמת מייחד את השירות הזה אינו רק עצם הנוכחות, אלא המסגרת שבתוכה היא מתרחשת. לא מדובר בהתנדבות אקראית או ברגע חד־פעמי של רצון טוב, אלא בתהליך שמבקש מחויבות. להגיע שוב ושוב, לקחת אחריות לאורך זמן, במשך חודשים רבים, להתמיד גם כשקשה וגם בשגרה. ובתוך המציאות הישראלית של שגרת חירום וחירום מתמשך, היכולת לייצר רצף של עשייה, של מחויבות ושל יציבות הופכת להיות לא פחות חשובה מהתגובה לאירוע עצמו.
כור היתוך ישראלי
השירות הלאומי הוא כור היתוך ישראלי מרהיב שמתרחש דווקא בעורף, הרחק מהוויכוחים הפוליטיים על חוק הגיוס או מחלוקות של ימין ושמאל, דת ומדינה. בשירות הזה לא תמצאו פלגנות, תמצאו בו אג'נדה אחת בלבד: נתינה. זהו המקום שבו מתנדבת חילונית מהמרכז מוצאת את עצמה כתף אל כתף עם מתנדב דרוזי מהצפון, וצעירה דתייה מצפת פועלת יחד עם צעירה בדואית מבית זרזיר – כולם בחרו להסתער יחד על המשימה לחזק את הבית של כולנו. ולא מוותרים פה על אף אחד, גם צעירים עם מוגבלויות מוצאים את מקומם בתוך המערך הזה, מוכיחים שכל אחד יכול לקחת חלק ולתרום למשהו שגדול ממנו.
מבינים? בתוך כל זה קורה גם משהו נוסף, שקט יותר אבל עמוק לא פחות: הצעירים האלו לא רק נותנים – הם גם נבנים. בתוך המפגש היומיומי עם כאב, עם אחריות, עם אנשים שונים מהם, הם לומדים מה זה להיות חלק. לא דרך סיסמאות אלא דרך עשייה. לא מתוך חובה, אלא מתוך בחירה. עבור רבים מהם זו הפעם הראשונה שבה הם חווים את עצמם כבעלי משמעות למישהו אחר – וזו חוויה שמעצבת לא רק את השנה או השנתיים של השירות, אלא את הדרך שבה ייכנסו לחיים הבוגרים ויהפכו להיות אזרחים מעורבים ומחויבים.
לסיכום, בימים טרופים אלו אנחנו מלאי כבוד והערכה, ובצדק – לצה"ל ולכוחות הביטחון. הם חוד החנית, המגן והחרב שלנו. אבל לצדם הגיעה השעה להוקיר תודה גם לחיילים של העורף. להציב את השירות הלאומי־האזרחי בחזית הקונצנזוס, להכיר בערך העצום של אלו שבחרו לשרת למרות שיכלו לבחור בעצמם, ולהבין שחלק לא מבוטל מהחוסן האזרחי שלנו תלוי באותם 20,000 צעירים וצעירות שפועלים ללא הילה, ללא עיטורים, אך עם עוצמה ישראלית שאין לה תחליף.
הכותבת היא מנכ"לית אופק שירות לאומי
