7 באפריל, 2011. שעה 18:16. עבור מרבית הישראלים זה היה עוד ערב שגרתי של יום חמישי, אבל עבור תא"ל (מיל') צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית, השעה הזו צרובה כקו פרשת המים של הקריירה שלו ואולי של הביטחון הלאומי כולו. באותו רגע סוללת "כיפת ברזל" יירטה לראשונה רקטת גראד ששוגרה מעזה לעבר אשקלון. חיימוביץ, שהיה אז אל"מ ומפקד כנף 168 במערך ההגנה האווירית, פיקד במשך שנה וחצי שקדמה לאותו יום על צוות ההקמה של הכיפה, שכלל חבורה נחושה של כ־30 קצינים, נגדים וחיילים. עבורו זו לא הייתה רק הצלחה טכנולוגית, אלא גם לידתה של תפיסת עולם חדשה.
"כבר באותה לילה תיחקרנו את היירוט הראשון וסיכמתי את התחקיר במשפט שמלווה אותי עד היום: 'הפכנו ממערך בוהה למערך יורה'".
למה התכוונת?
"שמאז 1982 לא היו כאן חדירות של מטוסי אויב או כטב"מים – למעט מקרה אחד של כדור פורח – ולכן גם לא נאלצנו לירות. פשוט בהינו בשמיים. ממילא הייעוד המקורי של הנ"מ היה לסכל חדירת מטוסי אויב ולא לפעול נגד ירי תלול מסלול. מאז השקת 'כיפת ברזל' עברנו למצב של ירי רציף. הבנו שהחיכוך המבצעי הופך למשימה של אלפי יירוטים – בין אם מדובר בפצמ"רים ובין אם בטילים בליסטיים. אני מודה שלא הערכתי שזה יהיה ההיקף גם 15 שנים לאחר אותו יום היסטורי".
עם זאת, חיימוביץ מבקש לנצל את ההזדמנות ולהדגיש את ההישגים היוצאים מן הכלל של חיל האוויר, בהגנה ובהתקפה, במבצע האחרון מול איראן. "אנחנו לא מספיק מודעים ולא מכירים, אבל ניהול המערכה האווירית והאופן שבו המפקדים, הלוחמים והצוותים התומכים פעלו במשך 40 ימים לא דומה לשום דבר שנעשה בעבר. למעלה מ־600 טילים נורו מאיראן ומרביתם המוחלט יורט ונחסך נזק אדיר. לצד זה, יכולתו הקטלנית והמדויקת של חיל האוויר בהתקפה, שהוציא אלפי גיחות למרחק של 2,000 ק"מ, הלוך וחזור, בלי לאבד מטוס מאויש, זה הישג פנומנלי".
המהפך של הנ"מ
צביקה חיימוביץ נולד וגדל ברחובות ומתאר את ילדותו ככזו של ילד עירוני רגיל, נטולת מניירות של מי שייעד את עצמו מראש לצמרת הביטחונית. הוא התגייס לצה"ל ב־1985, בתקופה שבה המילה נ"מ (נגד מטוסים) עדיין העלתה בזיכרון תותחים ומקלעים כבדים שממתינים למטוסי אויב. לאורך שלושה עשורים הוא טיפס במעלה הדרגות וביצע שורה ארוכה של תפקידי מפתח, עד לראשות הארגון.
"אני גדלתי על תותחי הוולקן האגדתיים", הוא משחזר, "ביליתי לא מעט זמן באזור הביטחון בלבנון, גזרה שחוזרת היום לכותרות ואני מכיר אותה היטב. זו הייתה תקופה שבה עוצבה תפיסת הפיקוד שלי, כי זו הדרגה האחרונה בה יש קשר ישיר בין המפקד לחיילים. היא גם סיפקה לי פרספקטיבה מעולה על הפעלת יחידות קרקעיות".
ההבנה הקרקעית התחדדה בשטח, כאשר חיימוביץ, כקצין צעיר, נזרק עם יחידתו אל לב האינתיפאדה הראשונה.
"כקמב"ץ גדוד וולקן סדיר הוקפצתי ישירות לעזה. תפסנו את כל מרחב כפר דרום ופעלנו שם לבדנו עד שהגיעו תגבורות".
למי שתוהה מה עושה איש חיל האוויר בעזה, נזכיר כי עבור חיימוביץ ופקודיו, שנות ה־80 וה־90 היו תקופה של כובעים כפולים. גדודי הנ"מ המתנייע חילקו את זמנם בין המשימה הייעודית בשמיים לבין לוחמת חי"ר לכל דבר על הקרקע. "זה נבע ממצוקת כוח אדם חריפה בסדיר ומהרצון לחסוך בימי מילואים", הוא מסביר.
למעשה, בשנים ההן אתה חווית את האבולוציה של הנ"מ ממקור ראשון – המעבר מתותחים לטילים והפיכתו מ"בן חורג" של חיל האוויר לחלק אינטגרלי שתופס את קדמת הבמה.
"זה נכון. קודם כל צריך לזכור את ההיסטוריה של הנ"מ בצה"ל: הוא נולד בכלל בחיל התותחנים ורק ב־1970 עבר לחיל האוויר, שכבר קלט אז את טילי ה'הוק'. המערך תמיד חי במתח הזה שבין האוויר לקרקע וסבל מבעיות זהות קשות. החייל בשטח תמיד שאל את עצמו: למי אני שייך, לכחולים או לירוקים?
"חוסר הבהירות הלך ונפתר ככל שהנשק הטקטי לטווח קצר הוצא מהשירות, והוחלף לטובת טילי קרקע־אוויר. בעבר 80% מהכוח התבססו על גדודים מתנייעים טקטיים. הטרנספורמציה שעברנו הובילה להיפוך יחסים מוחלט ויחידות טילי הקרקע־אוויר הפכו לדומיננטיות. זה חייב שינוי מושגים עמוק בהגנה האווירית – דגש עצום על מכ"מים, ולאחרונה גם מאבק מול כלי טיס בלתי מאוישים וירי תלול מסלול. לכן שינוי השם ממערך הנ"מ למערך ההגנה האווירית לא היה רק שינוי סמנטי, אלא שינוי דנ"א, שהתרחש ב־2011 תחת פיקודו של דורון גביש כראש המערך".
הקמת חיל טילים - לא רעיון הזוי
היירוט ההיסטורי של "כיפת ברזל" הכניס את ישראל לעידן אחר, שבו ההגנה מהווה מרכיב מרכזי באסטרטגיה הצבאית שלה. חיימוביץ רואה את הדברים בהקשר רחב הרבה יותר. "השינוי התודעתי התחיל עוד קודם", הוא מבקש לדייק. "כבר במלחמת לבנון השנייה נפל האסימון שהמודל הישן של צה"ל לא נותן מענה לאיום התלול־מסלול. ועדת מרידור הגדירה אז את 'הרגל הרביעית' של תפיסת הביטחון – ההגנה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ההגנה הפכה לעמוד שדרה אסטרטגי, שווה בערכו להתקפה ולהרתעה".
זו הייתה חתיכת שינוי. הרי במשך עשורים שלטה כאן התפיסה המערבית הקלאסית: המטוס הוא חזות הכול והנ"מ הוא משני במקרה הטוב.
"אכן. בחשיבה המערבית עליונות אווירית מושגת דרך הכנפיים. זה עומד בניגוד גמור לתפיסה המזרחית (בעבר הסובייטית), שרואה בנ"מ ובטילים זרוע אסטרטגית עצמאית ועוצמתית בפני עצמה. אגב, כשאביגדור ליברמן כיהן כשר הביטחון הוא הציע להקים חיל טילים עצמאי לישראל. כמפקד מערך ההגנה האווירית ישבתי איתו שעות על התוכנית הזו. הייתה לו משנה סדורה: הוא רצה לייצר לישראל יכולת תקיפה מדויקת וקטלנית שלא תלויה אך ורק במסלולי ההמראה של חיל האוויר, מתוך הבנה שהם יהיו תחת איום כבד במלחמה הבאה".
מה חשבת על ההצעה? בכירים כמו עמוס ידלין שוללים את הרעיון מכל וכל; הם טוענים שביצועי חיל האוויר, כולל במערכות מול איראן, מוכיחים שאין צורך בשינוי המבנה הקיים.
"אני חושב שהצעה כזו צריכה להיבחן ברצינות. זה לא רעיון הזוי. לגבי הביקורת של הפרשנים, אני האחרון שיכפור בהישגים הפנומנליים של חיל האוויר והמודיעין, כולל בזירה האיראנית. אבל מי שלא מבין שהזירה האזורית השתנתה ללא הכר, לאחר רצף המערכות של שלוש השנים האחרונות, פשוט שוגה באבחנה. האויב של היום משתנה: הוא לובש צורה ופושט צורה, נעלם וצץ מחדש. כל מאזן הכוחות ומרכיבי הכוח השתנו. בעולם כזה הדיון על חיל טילים או על עצמאות מערך ההגנה הוא הכרחי, כי הכלים של אתמול לא בהכרח יספיקו מול האיומים של מחר".
אגב הגנה. לא פעם נשמעת ביקורת על כך ש"כיפת ברזל" קיבעה תפיסת הגנה פסיבית. הטענה היא שלהנהגה היה נוח מדי שיש "כיפה", כי זה פטר אותה מהצורך להכריע את חמאס בעזה.
"ברמה האסטרטגית, המערכת הזו העניקה למקבלי ההחלטות את היכולת לשקול צעדים בצורה מאוזנת. תאר לך מה היה קורה אילו, חלילה, היה נפגע גן ילדים או בית ספר – הדרג המדיני היה נדחק לבצע פעולה מהירה ואולי פחות שקולה בתגובה. 'כיפת ברזל' איפשרה מרחב נשימה אחר לגמרי.
"אבל האחריות הזו היא קריטית – אם ההנהגה בוחרת שלא לקבל החלטות, או לבחור במדיניות של הכלה, זו כבר בעיה אחרת לגמרי. להגיד שזה קרה בגלל ההגנה זה פשוט לא נכון. 'כיפת ברזל' יצרה עבור הממשלה יותר מרחב חופש להחליט, אבל מה עושים עם החופש הזה? זה היה ונותר בידי הממשלה".
ארגון שנכון לכל משימה
למה הוחלט בסופו של דבר שמערך הנ"מ בתוך חיל האוויר הוא זה שיתפעל את "כיפת ברזל" ולא גורם אחר?
"קודם כל, זה אך טבעי שבכל הקשור לירי מהקרקע לאוויר יהיה חלק מהמשימה של הנ"מ. אבל זה קשור גם לכך שמדובר בארגון שלעולם לא אומר 'לא'. זהו מערך שתמיד נכון למלא כל משימה מקצועית שמוטלת עליו ומקדש אותה. אני חייב להסיר את הכובע בפני דור המייסדים של הנ"מ; הם היו נפילים שהניחו את התשתית לסוג כזה של ארגון – עוד במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים – ויצרו גוף מקצועי, שמסתער על משימות ומבצע אותן לעילא ולעילא".
כלומר, הוא גם ארגון שיודע להשתנות.
"אין ספק. המעברים הללו חייבו שינויים ארגוניים ומבניים עמוקים, כולל בהכשרות, בנהלים ובתפיסות, ובשנים האחרונות גם בצורך להתממשק לחיל האוויר באופן הדוק. אגב, התהליך הזה לא רק בנה את המערך – הוא שינה גם את חיל האוויר כולו".
באיזה אופן?
"בכך שהיום מפקדי החיל ובכיריו בקיאים במערכות ההגנה האווירית לא פחות מאשר הם בקיאים במערכות האוויריות. הם מבינים את תפיסת ההפעלה של ההגנה האווירית לפרטיה. יותר מזה, נוצר כאן שילוב שבו ההגנה וההתקפה הן שתי זרועות של אותה המשימה והיכולת הזו לחבר ביניהן היא שהפכה את החיל למה שהוא היום".
המונח "הגנה רב־שכבתית" הפך לפופולרי מאוד לאחרונה, אבל כבר ב־2015 פרסמת מאמר בכתב העת "מערכות", שבו טענת כי הגיעה העת להחליף את דוקטרינת השכבות בדוקטרינה של "הגנה אינטגרטיבית". למה התכוונת?
"צפיתי אז את פני העתיד. המושג 'שכבות' יוצר הפרדה מלאכותית: 'כיפת ברזל' לקצר, 'קלע דוד' לבינוני ו'החץ' לרחוק. אבל במציאות של היום, כשהבדלי היכולות מיטשטשים – למשל אם 'כיפת ברזל' מסוגלת ליירט טיל בליסטי מסוג 'שיהאב' שמגיע מאיראן – הרי שהחלוקה לשכבות מאבדת ממשמעותה.
"לטעמי, היום אנחנו צריכים לדבר על סינרגיה ועל הדדיות מוחלטת בין המערכות ובין היכולות. זו תפיסה שמשלבת מידע ותיאום ברמה הגבוהה ביותר; כולם רואים את אותה תמונה בליסטית בזמן אמת. האינטגרציה הזו היא קריטית: היא מאפשרת אופטימיזציה של היירוט, מונעת בזבוז של מיירטים יקרים ומסייעת בניהול נכון של המערכה כדי להימנע ככל האפשר מנזקי שברי יירוט באזורים מיושבים".
הפידבק מהציבור הוא מטורף
דומה שמכל המהפכים שעבר חיימוביץ דווקא המעבר לאזרחות היה החריף מכולם. הוא השתחרר ב־2018 לאחר 33 שנות שירות ומאז מילא שורה של תפקידים כיועץ וכדירקטור בחברות במנעד רחב, שכלל חברות מתחום הסייבר, הבנייה והביטחון, כולל עבודה עם חברות בינלאומיות במשך שלוש שנים בסמוך לשחרורו. הוא גם יועץ בכיר ב"מיינד ישראל", צוות חשיבה המייעץ לגופי ביטחון בראשות האלוף במיל' עמוס ידלין.
בוא נדבר על המהפך האישי שעברת בשנה האחרונה. הפכת לאחת הדמויות המוכרות ביותר בכל בית בישראל כפרשן טלוויזיה מבוקש. לפי מחקר של המכון למחקרי מידע יפעת MI, אתה אלוף ההופעות עם 480 דקות שידור. איך המעבר הזה השפיע על חייך?
"קודם כל, אני חייב מילה טובה לאנשי ערוץ 12 שגילו אותי – ניב רסקין, יואב לימור, שאותו הכרתי הרבה לפני המלחמה, והעורך זוהר ישראלי. היכולת הוורבלית, הרטוריקה, יכולת הניתוח והצגת הדברים בצורה בהירה תמיד היו שם, עוד בתקופתי בצבא; זה לא נולד בטלוויזיה, אבל שם זה בהחלט התגלה לציבור הרחב.
"לשאלתך, אין ספק שמדובר בשינוי דרמטי. עוצרים אותי ברחוב בלי סוף – בתור לסופר, בבנק, אפילו כשאני באמצע ארוחה במסעדה. הפידבק הוא מטורף, וזה חשוב לי כי אני מרגיש שאני ממלא בזה סוג של שירות לאומי. אגב, אני לא מרוויח מזה שקל, ואני נהנה מעצם הידיעה שזה עושה טוב לציבור ומסייע לו להבין את המציאות המורכבת.
"למרות העובדה שהשם שלי מופיע בעיתונים ובאולפנים, זה לא גרם לי להיות צביקה אחר, או לחפש הטבות. אספר לך אנקדוטה: מוכר הפרחים הקבוע שלי, שאצלו אני קונה בכל יום שישי, רוצה פעם אחר פעם לתת לי את הזר בחינם – ואני מתעקש לשלם. אני נשאר אותו צביקה".
בתור פרשן, איך אתה מסביר את תחושת החמיצות שהשתררה בציבור בעקבות הפסקות האש בזירה האיראנית והלבנונית?
"אני מזהה שלוש סיבות מרכזיות. קודם כל, אנחנו כישראלים יודעים לפתוח מלחמות היטב, אבל מתקשים מאוד לסגור אותן. יש אצלנו התעקשות להשאיר קצוות פתוחים; אנחנו פשוט לא יודעים לקחת הישג צבאי ולתרגם אותו להישג מדיני. זה לא עניין של ימין או שמאל – אנחנו פשוט לא יודעים לייצר קלוז'ר.
"הסיבה השנייה היא שהפוליטיקה תופסת כאן את המקום המרכזי. אנחנו חיים בעולם של הצהרות במקום מטרות, בתחרות על מי יהיה יותר לעומתי וקולני. משתמשים במושגים כמו 'השמדנו', 'הרסנו' או 'פירקנו' – עולם מושגים שפשוט לא מתכתב עם המציאות הביטחונית בשטח. אני מבקש מאנשים להגדיר לי מה זו 'הכרעה' או מה זה 'ניצחון מוחלט', בוודאי כשמדובר בטרור, והם עדיין מחפשים תשובות.
"לבסוף, זה השילוב בין השניים. הציבור מטבעו אוהב ניצחונות מהירים, וכשזה לא קורה נוצר פער עצום בין הציפיות למציאות. בוודאי עכשיו, כשאנחנו כבר עדים לסיבוב שני, יש ספקנות וחוסר אמון".
המצב הנוכחי מעורר רושם שהמלחמה למעשה עוד נמשכת ואם היא לא הסתיימה, אז מי בכלל ניצח?
"ההישגים הצבאיים שלנו הם פנומנליים, באמת, אבל הם לא מתכתבים עם המציאות המדינית, וקשה מאוד לשקם אמון במצב כזה. לכן אנחנו חייבים רגל מדינית ואת זה אומרים רבים וטובים לפניי".
