יש רופאים שמצילים חיים, יש כאלה שמקדמים מחקר, ויש מעטים שמצליחים לשנות את האופן שבו מערכת שלמה חושבת, פועלת ומגיבה למצבי קיצון. פרופ' אבי ריבקינד (77), מומחה בכירורגיה כללית ובטראומה, במרכז הרפואי הדסה עין כרם, שייך לקבוצת הרופאים שמגדירה מחדש את כללי המשחק ברפואה ומחוללת מהפך משנה חיים, תרתי משמע.
כדי להבין את גודל תרומתו, עליה זכה בפרסים רבים, וביום העצמאות ה-78 גם בפרס ישראל, צריך לחזור לרגעים הכאוטיים, של שנות ה-70 וה-80, ולשנות האלפיים, רגעים שעוברים כחוט השני, בחייה של אומה. הרגעים האלה מתחוללים בשטח, באירועי טרור, בפיגועים ברחבי ירושלים רבתי, במבצעים צבאיים, במלחמות ובתאונות דרכים, בעטיים הגיעו פצועים רבים לבתי החולים. רגעים בהם מערכי הטראומה התמלאו בן רגע ופעלו כמו כלים שלובים, כדי לטפל בפצועים ולהציל חיים.
אלא שלא תמיד הוגדרה הטראומה כתחום רפואי, היא הייתה מצב, אך לא דיסציפלינה רפואית. לא הייתה שפה אחידה, לא היו פרוטוקולים ברורים, ולא הייתה תפיסה מערכתית שמחברת בין זירת האירוע, האמבולנס וחדר הניתוח.את המצב הזה שינה פרופ' ריבקינד לחלוטין.
אירוע משנה חיים
באחת התורנויות כשעוד היה מתמחה צעיר בתחילת דרכו, ארע בעיניו מקרה מכונן. מטופלת הגיעה למיון, נאלצה להמתין זמן רב, נבדקה ושוחררה, למחרת חזרה למיון ותוך זמן קצר נפטרה, לא בגלל מחלה נדירה או טעות חריגה, אלא בגלל פער בתפיסה. זה היה הרגע שבו המתמחה ד"ר ריבקינד הבין שטראומה אינה רק עניין של מיומנות כירורגית, אלא של מערכת, של זמן, של החלטות שמתקבלות, או לא מתקבלות, בדקות הראשונות.
אמנם פרופ' ריבקינד זיהה את הפער הזה מוקדם, אבל יחלפו עוד מספר שנים, במהלכן יסיים את התמחותו ויישלח להתמחות על ביחידת שוק טראומה באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית. בשובו לישראל, להדסה, כבר נרקמו אצלו התוכניות לשינוי התפיסה. אלא שכמו רעיונות גדולים וטובים אחרים, גם הצעתו של פרופ' ריבקינד להקים בהדסה מערך ייעודי לטראומה נתקלה בהתנגדות. הרעיון נראה לחלקים מהממסד הרפואי מיותר, אולי אפילו יומרני. בתי החולים פעלו אז לפי חלוקה קלאסית למחלקות, והחשיבה על טיפול רב מערכתי, מהיר ומרוכז, לא הייתה מובנת מאליה.
אבל פרופ' ריבקינד, נלחם על הרעיון, בדיוק כמו שהוא לחם ונלחם על החיים של כל אחד ממטופליו. וכנגד כל הסיכויים, הקים בשנת 1992 יחד עם אתי בן יעקב ז"ל, האחות המסורה שעבדה לצדו, את מערך הטראומה הראשון בהדסה עין כרם, ובישראל. בהמשך פעל להקמת מערכי טראומה נוספים בבתי חולים ברחבי הארץ וליווה את הקמתם בייעוץ ובהדרכה.
כל שעה מתאימה להצלת חיים
כחלק מתפיסת הטראומה, הטמיע פרופ' ריבקינד מושג חדש וחשוב: "שעת הזהב". הרעיון טמון בהבנה שהדקות הראשונות הן הקריטיות ביותר להצלת חיים. התפיסה הזו מחייבת תיאום בין כלל גורמי ההצלה, קיצור זמני תגובה, והכשרת צוותים לחשוב ולפעול תחת לחץ קיצוני. במילים אחרות: להפוך את הכאוס לשיטה.
לצד המערכות, הפרוטוקולים והמבנים, יש גם רגעים אנושיים, כמעט שקטים, שבהם כל התיאוריה מתכנסת להחלטה אחת. אחד הסיפורים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי הוא סיפורו של טוראי שמעון אוחנה, לוחם מג"ב צעיר שנפצע קשה מירי צלף בירושלים בתחילת האינתיפאדה השנייה. קליע חדר לחזהו ופילח את ליבו, ומצבו הוגדר אנוש עם סיכויי הישרדות אפסיים. הוא הובהל לבית החולים הדסה עין כרם, הפגיעה הייתה מורכבת, הסיכויים נראו קלושים, והקולות סביב – גם מתוך המערכת – נטו לכיוון הפסימי. היו מי שראו בו "מקרה אבוד", בבחינת עוד אחד מאותם פצועים קשים שלא ישרדו את הלילה. בתוך מציאות שבה גם הספרות הרפואית לא מבטיחה כמעט דבר, פרופ' ריבקינד התעקש ויצא למלחמה על חייו של הלוחם. הוא הוביל את המהלכים הכירורגים ואת הטיפול בו משך שלושה שבועות תמימים, עד שהתעורר, בניגוד לכל הסיכויים. טוראי אוחנה שרד, עבר שיקום ממושך, חזר לחייו, נישא והקים משפחה.
פרופ' ריבקינד בחר לפעול אחרת. לא מתוך נאיביות, אלא מתוך אותה תפיסת עולם שמלווה אותו לאורך כל הדרך: כל דקה קובעת, וכל חיים ראויים למאמץ המלא. הוא ריכז סביבו צוות, קיבל החלטות מהירות, ודחף להתערבות כירורגית מורכבת, כזו שלא תמיד הייתה מובנת מאליה באותם ימים.
הסיפור הזה אינו רק אנקדוטה מרגשת. הוא מגלם בתוכו את מהות עשייתו והווייתו של פרופ' ריבקינד: החיבור בין מקצועיות בלתי מתפשרת לבין הסירוב לוותר. בין מערכת שמנסה לייצר סדר, לבין אדם אחד שמחליט שבמקרה הזה, הסיכוי, גם אם הוא קטן ואפסי, הוא שווה את המאמץ.
פרופ' ריבקינד לא הסתפק בהצלת חיים במקרה הבודד הזה. הוא פעל כדי לבנות את התשתית שתאפשר להציל חיים שוב ושוב. הקמת מרכז טראומה ייעודי הייתה צעד ראשון, אך לא האחרון. סביבו נבנה מערך שלם שכולל הכשרות, סימולציות, פרוטוקולים, שיתופי פעולה עם מד"א ואיחוד הצלה ועם גורמי ביטחון. בהדרגה, מה שנראה בתחילה כרעיון חריג הפך לסטנדרט. לא רק בישראל, אלא גם במקומות אחרים בעולם שאימצו את המודל.
הדבר המעניין ביותר בעשייה של ריבקינד הוא שהיא חורגת מגבולות הרפואה הקלינית. היא נוגעת בשאלה רחבה יותר: כיצד חברה מגיבה למצבי חירום. בישראל, מדינה שמתמודדת לאורך השנים עם אתגרים ביטחוניים ואזרחיים מורכבים, השאלה הזו אינה תיאורטית. היא יומיומית. והמערכת שפרופ' ריבקינד סייע לעצב הפכה לחלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי.
אחד העם
הקשר הזה בין רפואה למציאות הישראלית בולט במיוחד באירועי קיצון. העובדה שמערך הטראומה הישראלי מצליח שוב ושוב להתמודד עם מצבים כאלה אינה מובנת מאליה. היא תוצאה של שנות בנייה, חשיבה והטמעה.
ובתוך כל זה, דמותו של פרופ' ריבקינד נשארת באופן מפתיע כמעט לא הרואית במובן המקובל. אין בה פאתוס מיותר. להפך, העדויות עליו מדגישות פשטות, ישירות, אוטנטיות, דיבור בגובה העיניים ועבודה בלתי פוסקת. כמעט 5 עשורים הוא ממשיך להיות נוכח בחדרי הניתוח, להדריך, ללמד, לשאול שאלות, כמי שרואה בעשייה הזו שליחות מתמשכת.
המורשת של פרופ' ריבקינד לא מסתכמת בתבניות או בפרוטוקולים, אלא באנשים. דורות של רופאים, צוותי סיעוד והצלה, שעברו תחת ידיו, ספגו לא רק ידע מקצועי אלא גם גישה. גישה שמחברת בין דיוק קליני למחויבות עמוקה לחיי אדם. במובן הזה, ההשפעה שלו אינה ליניארית אלא מתפשטת, כל מי שלמד ממנו ממשיך לשאת את העקרונות האלה הלאה.
בעידן שבו מערכות בריאות רבות מתמודדות עם לחצים כלכליים, עומסים ומורכבות טכנולוגית הולכת וגדלה, קל לעיתים לאבד את המרכז. אצל פרופ' ריבקינד, נדמה שהמרכז ברור מאוד: קדושת החיים. לא כסיסמה, אלא כעיקרון שמנחה החלטות יומיומיות, מי מטופל קודם, כמה זמן משקיעים בכל פעולה, וכיצד מאזנים בין סיכונים.
הבחירה בו לפרס ישראל על מפעל חיים, היא אמירה על מה שהחברה הישראלית בוחרת להוקיר. לא רק הישגים מדעיים או טכנולוגיים, אלא גם יכולת לבנות מערכות שמצילות חיים, יום אחר יום, לרוב הרחק מאור הזרקורים. החיים נראים היום אחרת בישראל, בזכות אותן דקות ראשונות שהפכו, תחת ידיו, של פרופ' ריבקינד למדע מדויק.
