פעמיים היה מאיר שטרית קרוב לכיבוש שני התפקידים שעומדים בראש פירמידת הכוח והיוקרה בפוליטיקה הישראלית: ראש הממשלה ונשיא המדינה. בפעם הראשונה זה קרה ב-1999, רגע אחרי שבנימין נתניהו פרש מראשות הליכוד בעקבות ההפסד לאהוד ברק. באותם ימים הוצע למנות את אריאל שרון, זקן השבט, כממלא מקום יו"ר התנועה. בכירים בליכוד הפצירו בשטרית להתמודד על התפקיד דרכו היה מגיע לראשות התנועה, אך הוא חש אי-נוחות מול שרון, בשל גילו ומעמדו. "אריק הבטיח שלא יתמודד בפריימריז על ראשות המפלגה", השיב שטרית לחבריו ולא התמודד. שרון, כידוע, הפר את ההבטחה, רץ לראשות התנועה, ניצח את ברק בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה והשאר היסטוריה.
בפעם השנייה הוא התמודד על נשיאות המדינה מול רובי ריבלין ב-2014 והפסיד. בספר האוטוביוגרפי החדש שלו, "אני ישראל הראשונה" (הוצאת כנרת זמורה דביר), הוא חושף בגלוי את המרירות על המרוץ לנשיאות ומתאר כיצד תפר גדעון סער דיל עם המפלגות החרדיות, שכלל הבטחות בנושאי דת ומדינה (כמו סגירת מרכולים בשבת), רק כדי למנוע ממנו את התפקיד. "זה היה קרב שלא התנהל על כישורים או על חזון". הוא אומר בכאב, "אלא על אינטרסים קטנים שמנעו מהמדינה נשיא אחר. כפי שאני כותב בספר, שאפתי להיות נשיא של ביצוע, כזה שלא מסתפק בחתימה על חנינות, אלא רותם את השפעתו לקידום מצוינות בחינוך וצמצום פערים בפריפריה.
"יכולתי להיות ראש ממשלה מצוין", הוא מוסיף בלי שמץ של צניעות מזויפת, "והייתי עושה לישראל את מה שעשיתי ליבנה - מקפיץ אותה דור קדימה. הייתי מביא לשלום מלא עם כל מדינות ערב".
שלום עם כל מדינות ערב? יש לנו שלום קר עם מצרים וירדן, סעודיה מתרחקת, נשיא לבנון לא רוצה להיפגש עם ראש הממשלה ועל הפלשתינים מיותר לדבר. המקסימום הציוני לא פוגש את המינימום שלהם.
"אני אומר לך שהייתי מביא לשלום מלא והבסיס לזה הוא יוזמת השלום הסעודית. הרי מה אומרת היוזמה? שבתמורה להחזרת השטחים מובטח לנו סוף הסכסוך ויחסי שלום לא רק עם המעגל של מדינות ערב הקרובות, אלא עם כל 57 המדינות המוסלמיות בעולם. כשאריק התייעץ איתנו לגבי תוכנית ההתנתקות מעזה אמרתי לו: 'עזוב אותך מעזה. אמץ את היוזמה הסעודית והזמן את עצמך לריאד'. אבל הוא לא הסכים והלך על עזה. חבל, זה היה משנה את פני המזרח התיכון".
שאלה של מנהיגות
כדי להבין את השורשים של הביטחון העצמי הזה, צריך לחזור אל נקודת ההתחלה. שטרית נולד בקסר א-סוק שבמרוקו ועלה לישראל עם משפחתו בגיל עשר. התחנה הראשונה הייתה נתיבות ומשם עברה המשפחה ליבנה, עיירה שתהפוך לימים למפעל חייו. כבר בנעוריו סימן את מסלול המצוינות; הוא הוקפץ כיתות בתיכון אמי"ת בכפר בתיה בשל בקיאותו יוצאת הדופן, וסיים את לימודיו בגיל 16 בלבד.
בעוד בני גילו חבשו את ספסל הלימודים בתיכון, שטרית החל את לימודיו באוניברסיטת בר-אילן, אותם סיים בגיל 20. את שירותו הצבאי הסדיר החל כחובש, אך את עיקר חותמו הפיקודי השאיר בשירות המילואים, שם טיפס במהירות בסולם הדרגות. במלחמת יום הכיפורים שירת כקצין המבצעים של גדוד רפואה אוגדתי בחזית הדרום, ולאחר מכן המשיך להתקדם עד לדרגת רב-סרן.
השאיפה לכבוש את ראשות מועצת יבנה פיעמה בו כבר בבחירות 1969, אך הוא בחר לדחות את ההתמודדות כדי להשלים את שירותו הצבאי ולימודיו האקדמיים. רגע האמת הגיע מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים; תוך חודש אחד בלבד מאז שפשט את המדים וחזר מהמילואים, הוא הפיח רוח קרב בקבוצת הצעירים שתמכה בו וסחף את העיירה המנומנמת לקמפיין בחירות חסר תקדים.
בגיל 25 בלבד, שטרית עשה היסטוריה כפולה: הוא הפך לראש המועצה הצעיר ביותר בתולדות המדינה, והיה לנציג הראשון של מפלגת "חרות" שהצליח לכבוש תפקיד של ראש רשות מקומית.
שבתה את ליבי בספר סצנה קולנועית שבה אתה מתייצב, מייד לאחר הבחירות, בשכונה מוכת עוני והזנחה שמוצפת במי ביוב, ופועל כדי לתקן את המצב.
"יבנה הייתה אז המקום הכי נחשל בארץ. פשוט זוועה. דלות, עוני, פשע ואבטלה - וכל זה ממש במרכז הארץ. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. הייתי נחרץ להפוך אותה לאחד היישובים הכי טובים בישראל. החלטתי כבר בקדנציה הראשונה להתמקד בשני דברים: להעלות דרמטית את רמת החינוך ולשנות מהיסוד את צורת המגורים. האמנתי שהשילוב הזה הוא שיביא לכאן אוכלוסייה חזקה.
"וכך עשיתי. יזמתי את שיטת 'ההוראה היחידנית' והשקעתי את כל המשאבים בחינוך. במקביל, אפשרתי בנייה פרטית של בתים חד-קומתיים. אנשים יכלו פתאום לבנות כאן וילה במחיר נמוך בהרבה מאשר בערי המרכז. התוצאה הייתה מיידית ואנשים פשוט נהרו לכאן. אף אחד לא האמין שיבנה תצליח להשתנות. אני הוכחתי שזה אפשרי ועשיתי רפורמות ענקיות".
אגב חינוך, אתה מציג את המהפך של יבנה כמודל למדינה כולה. האם זה באמת אפשרי, במיוחד נוכח הכוחנות של ארגוני המורים שמתנגדים לכל שינוי?
"בתקופה הקצרה שבה כיהנתי כשר חינוך, ישבתי שעות ארוכות עם ארגוני המורים. הצעתי להם הצעה מהפכנית: להכפיל את שכר המורים בתנאי אחד, אחד בלבד, שיבטלו את כל 'שעות האוויר'. מדובר בכל מיני שעות שבהן המורים לא באמת מלמדים אלא עוסקים לכאורה במנהלה ויקדישו אותן להוראה נטו. הם סירבו. לצערי, לא היה לי מספיק זמן בתפקיד כדי להשלים את המהלך, אבל אני מאמין ששר חינוך עיקש מספיק יוכל לנצח במלחמה הזו".
היית גם ראש עיר וגם שר פנים. יש בישראל כמות בלתי נתפסת של רשויות מקומיות ששטחן זהה לניו ג'רזי. אפשר לעשות רפורמה בשלטון המקומי ולאחד רשויות?
"ברור שכן, וגם כאן זו שאלה של מנהיגות. כשר הפנים הצעתי לאחד 70 רשויות מקומיות. אין שום צורך בכל הכפילויות הללו; אפשר בקלות לאחד את בת ים וחולון, את כפר סבא ורעננה, שלא לדבר על איחוד כל הקריות לעיר אחת חזקה. אלא שראשי הערים נלחמו בי בכל הכוח ואיימו על השרים שלא להצביע בעד ההצעה שלי בממשלה והמהלך נפל.
"אבל אחת המהפכות שכן הצלחתי להעביר הייתה תעודות הזהות הביומטריות. כולם נלחמו נגדי, אבל היום כולם רואים איך זה מקצר את התורים בנתב"ג ומונע זיופי תעודות זהות, שהיו פעם מכת מדינה. אם ירצו, אפשר בעזרת הטכנולוגיה הזו לקיים אפילו בחירות אלקטרוניות, כפי שקורה במדינות מתקדמות בעולם. אני חוזר ואומר: הכל שאלה של מנהיגות. אם אתה יודע מה אתה רוצה, ואתה מוכן להשקיע בניהול מקצועי וללכת עד הסוף - זה אפשרי".
הצלחה היא עניין של החלטה
שטרית מבהיר שהעוצמה מעולם לא סחררה אותו. הוא מספר שם על הבוקר הראשון שלו כראש מועצת יבנה. אביו, שעלה ממרוקו ולא ידע קרוא וכתוב, הושיב אותו וסיפר לו על אותו קבצן שהפך למלך, אך הקפיד לתלות את בגדיו הקרועים מול מיטתו כדי לזכור מדי בוקר את מוצאו. שטרית אימץ את הצו הזה; גם כשישב סביב שולחן הממשלה וכיהן בשישה משרדים, או כשניהל מאבקים מול ראשי ממשלה.
בספר אתה טוען שהצלחה היא עניין של החלטה ולא של מוצא. האם אינך מתעלם מכך שהיה כאן עוול היסטורי, התנשאות והיעדר נגישות למשאבים שמנעו מרבים להצליח?
"אני לא מתעלם מהקשיים שהיו, אבל אני מסרב לתת להם לנהל אותנו היום. כשאני כותב 'אני ישראל הראשונה', אני מתכוון לכך שישראל הראשונה היא לא מועדון סגור של אנשים שנולדו בצד הנכון של המפה, אלא קבוצה של אנשים שהחליטו לקחת אחריות על גורלם. אני גדלתי במעברה, הוריי לא ידעו קרוא וכתוב, ולא חיכו לי שום קיצורי דרך. מה שהניע אותי היה הידיעה שאם אלמד ואעבוד קשה יותר מכולם - אף אחד לא יוכל לעצור אותי.
"הבעיה היום היא שיש פוליטיקאים שמתפרנסים מלתחזק את תחושת הקיפוח במקום לעודד מצוינות. ש"ס למשל. הנגישות למשאבים היא קריטית, ולכן נלחמתי כל חיי על חינוך, אבל בסוף, אחרי שנתת את ההזדמנות, האחריות היא על הפרט. הצלחה היא לא עניין של מוצא, היא עניין של החלטה".
כמי שהיה מקורב שנים לנתניהו ובשר מבשרו של הליכוד, אתה יודע להגיד מה קרה בדרך? מה קרה למפלגה ומה קרה לו?
"אני מכיר את נתניהו שנים רבות ותמכתי בו בזמנו בהתמודדות מול אריק שרון. אני זוכר אותו כאדם מוכשר מאוד ורציני, ומה שקרה לו בדרך פשוט משגע אותי; זה ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בעבר הוא לא היה מעז לעבור על החוק או לא לציית להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. אני מניח שהמשפט שינה אותו מהקצה אל הקצה.
"לגבי הליכוד, זה לא הליכוד שאני הכרתי. אני בטוח שמנחם בגין ויצחק שמיר מתהפכים בקברם. בגלל שינוי שיטת הבחירות הפנימיות נכנסו לתנועה כוחות שלא היו צריכים להיכנס אליה והיום המפלגה היא פשוט 'תת-רמה'. היא איבדה את דרכה. אבל זו לא רק היא; כל המערכת הפוליטית התדרדרה. אין יותר חיים מפלגתיים אמיתיים, אין סניפים פעילים ואין שום אחריות של הנבחרים כלפי בוחריהם.
"הפתרון היחיד עובר דרך שינוי שיטת הבחירות לאזוריות-אישיות. במצב כזה, שבו כל חבר כנסת חייב דין וחשבון ישיר לציבור שבחר בו, נבחרים לא היו מעזים להעביר כספים קואליציוניים שערורייתיים לחרדים כפי שאנחנו רואים היום".
גם מצב המדינה לא מזהיר.
"אני גדלתי בישראל אחרת. ישראל רעבה ומאתגרת. לא שאלו מאיפה אתה אלא מה אתה מוכן לעשות למען המדינה. יש תחושה עמוקה שמשהו נסדק. זה השיח המחנאי, המאבקים בין אליטות להמונים, אוכלוסיות שמודרות. מה לנו ולזה? כתבתי את הספר מתוך אהבה למדינה ואני מאמין בעתידה. אני מאמין בפוליטיקה של אחריות - פוליטיקאים שלא מדברים בשפה של כותרות ולא מפחדים להודות בטעויות".
מה המסר שלך לקוראים?
"בספרי ניסיתי להראות שיש מציאות אחרת. התחלתי מאפס, בנקודת הזינוק הנמוכה ביותר, והוכחתי שאפשר להגיע רחוק ככל שחולמים. הצלחה היא, לפני הכול, החלטה אישית. בבחירת הכותרת 'אני ישראל הראשונה', ביקשתי לומר שישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מי שרוצה להצליח - יכול, ללא קשר למוצאו; תפיסת ה'אכלו לי, שתו לי' אינה גזירת גורל. שאיפה נוספת שלי היא שנחדל לדבר בסיסמאות - שהמטרה לא תהיה ניצחון בוויכוח, אלא הכלה של המורכבות הישראלית והתרחקות משיח פשטני ומפלג".
יש תחושה של החמצה שלא הגעת לתפקידים הרמים ביותר?
"החמצה - לא. פעלתי בכל כוחי ובהרבה דברים הצלחתי. עשיתי כמיטב יכולתי", משיב שטרית.
הנהגה אחרת - אישה תרבות ושליחות
מאחורי השיח על כוח, הנהגה והחמצות פוליטיות, מתגלה גם רובד אחר בחייו, רובד משפחתי, אזרחי, קהילתי ותרבותי יותר. את הממד הזה מגלמת היטב ומובילה רותי שטרית, רעייתו, שפועלת בשנים האחרונות בתחומי האמנות והפילנתרופיה.
"הדבר הכי פשוט והכי חכם שעשיתי בחיי היה להתאהב ברותי, האישה שצועדת לצדי כבר כמעט 50 שנה. יחד הקמנו משפחה, יחד צמחנו זה לצד זה, יחד התמודדנו עם אבדן גדול", כותב מאיר שטרית בספרו.
לדבריו, במקביל להצלחתה המקצועית כמורה וכאשת פרסום ויחסי ציבור, מהמובילות בישראל, הייתה זו רותי שניהלה את הבית ביד רמה.
"היא נתנה לי את השקט הנפשי לנהל את החיים כפוליטיקאי ותמכה בי לאורך כל הדרך. מעולם לא התלוננה ולא עצרה אותי, אהבתי להתייעץ איתה בזכות השכל הישר שלה. כמוני, רותי היא דוגמה לישראל הראשונה, בזכות כשרונה וחריצותה", כותב שטרית בספרו.
בעודו מדבר על מדינה במונחים של ניהול, רפורמות והכרעות, רותי שטרית מציעה מבט משלים: חברה נבנית לא רק במסדרונות השלטון, אלא גם דרך תרבות, נדיבות, חינוך ומעורבות אנושית.
כיום היא בעלת גלריה Sheetrit & Wolf בנווה צדק, יחד עם שותפה איש העסקים יונתן וולף.
"מאז ידענו את אסון ה-7 באוקטובר, מלחמה ועוד מלחמה, התעקשנו ופתחנו גלריה נוספת. אמנם אנחנו אנשי עסקים, אבל לנגד עינינו עמדה גם מצוקת האמנים, החיילים והמילואימניקים שהקדשנו להם מכירות מיוחדות. אני מאמינה שאמנות נכנסת דרך הסדקים, ויש בה משהו מרחיב לב. אמנות בעת הזאת היא חמצן, לא מותרות", קובעת שטרית.
בנוסף לפעילותה בשתי הגלריות, היא חברה בדירקטוריון של התזמורת הפילהרמונית, פעילה במוזיאון תל אביב לאמנות ובעמותות למען חולי סרטן.
איזו ישראל את פוגשת במסגרת העיסוק באומנות ובפילנתרופיה?
"ישראל שמייחלת להחלמה. אני נעה בין ביתנו ביבנה לבין העבודה בגלריות בנווה צדק ורואה ומכירה את כל הקצוות – הנזקקים והנדבנים. חיה כאן חברה אזרחית משובחת, יעיד על כך הפרויקט שהובלנו למען המילואימניקים במלחמה אשר פתח לבבות וארנקים רבים. זהו כוח עצום שנוטע בי אופטימיות, עם אנשים טובים אפשר לצעוד ולשנות".
כאשת אומנות, האם אומנות והשפעה חברתית צועדות יחד?
"אין כאן סתירה, אסתטיקה ואספקטים חברתיים ואנושיים יכולים להשתלב זה בזה. באחת הגלריות מוצגות עבודות של הצייר הצרפתייוסף בובקר. בעט BIC פשוט, הוא מצייר יצורים היברידיים - ראש נמר בגוף אדם אלגנטי. ההֶלְחֶם הזה מפעיל את הרגש, יוצק אנושיות בחיה המאיימת לכאורה. יש כאן אמירה על טבע האדם וחמלה עצומה לחיות הבר. הפרויקט שלו הצליח להפוך את נמרי הבר במרוקו לחיה מוגנת".
האם אומנות יכולה לשקף מציאות או גם לשנות אותה?
"אני מעדיפה לחשוב שאמנות יכולה לאפשר לנו לראות דברים אחרת, היא יכולה לשנות תודעה ולשקף רעיונות ומציאות. כל מי שעמד פעם מול הגרניקה של פיקאסו על מלחמת האזרחים בספרד, יודע איך נראות זוועות המלחמה. האם לא היו מלחמות מאז? האמנות במהותה צריכה לשקף מציאות. בארץ בה המציאות כרגע כאוטית, לא תמיד מצאה האמנות את מקומה. אמנם היו המון אמנים כמויגאל תומרקין, משה גרשוני ודוד ריב שייחדו יצירות המשקפות את המצב הפוליטי בארץ, אבל אקטיביזם אמנותי לא כל כך מצא ביטוי בעולם האמנות בארץ. אחרי מלחמת חרבות ברזל, היה פרץ עצום של תחושת שייכות לאומית, וחיזוק הזהות. מכרנו יצירות רבות של דגלי ישראל ונופי הארץ".
כשאת בוחרת לקדם אומן – מהו הקריטריון המכריע? אומנותי, חברתי, כלכלי, לאומי?
"גם וגם וגם, רק לא קריטריון לאומי. העבודות צריכות לעמוד באמות מידה אסתטיות. אנחנו אנשי עסקים, יודעים למכור ולחשוף את האמנים שמציגים בגלריות. אני מבקרת בסטודיו של אמנים רבים, רואה תיקי עבודות, פיתחתי חושים חדים לדעת מה יימכר טוב. ובכל זאת, האספקט החברתי בוער בעצמותינו, לכן קיימנו ערבי מכירה ותערוכות לאמנים שנקלעו למצוקה. ההצלחה האמיתית שלנו הייתה להביא לגלריה אמנים מחו"ל שחלקם אפילו לא ידעו היכן מקומה של ישראל על פני כדור הארץ".
האם לדעתך פילנתרופיה היא ביטוי לעוצמה, או לתיקון של חולשה מערכתית?
"אני תמיד זוכרת שהמילה צדקה נגזרת מצדק. כלומר בפילנתרופיה יש גם ניסיון לתקן עיוורון ממסדי. המגזר השלישי פורח במדינות שבהן יש הבנה ומודעות למצוקה, ובמדינות דמוקרטיות חופשיות שמאפשרות התארגנות של מוסדות המגזר ההתנדבותי, לפעילות בכל תחומי החיים. המגזר השלישי הוא ביטוי מעולה לחופש ולדמוקרטיה, מבחינה זו ישראל היא מדינה עם עוצמה".
כיצד את בוחרת היכן לפעול ולהתערב, ומה לא ניתן לתקן בעשייה אזרחית?
"מטבע הדברים אני בוחרת בנושאים הקרובים ללבי, דרך העמותות התומכות בחולי סרטן אני מנציחה את בתי האהובה שהלכה לעולמה אחרי מאבק במחלה. אמנות פלסטית מסקרנת אותי מבחינה אסתטית, הלב נמשך אחר יופי ודמיון, ויש גם ממד כלכלי שמרתק אותי: שוק האמנות, מכירות ומחירים. כאן אני בוחרת ויכולה להשפיע. אני מאמינה בכוחה של החברה האזרחית".
האם לדעתך אפשר לייצר אחדות בלי אחידות?
"אחידות בעיני היא רעה חולה, כל הכשלים החברתיים נוצרו בגלל הרצון ליצור כאן כור היתוך. אנחנו רב תרבותיים וחשוב לשמור על זה, הגיוון התרבותי יוצר עושר. איך יוצרים אחדות? שאלה קשה כשהמנהיגות זורעת פילוג ושיסוי. בתקופות מלחמה למשל, אנו עדים להתפתחות של אחדות גדולה בישראל".
האם את אופטימית לגבי עתידה של מדינת ישראל?
"אני בהחלט אופטימית, לא מתוך נאיביות, אלא מתוך אמונה עמוקה באנשים, בטוב שיש בהם, ביכולת שלהם להחזיק, לבנות, ולהמשיך קדימה גם בזמנים לא פשוטים. לדעתי האזרחים במדינה חזקים הרבה יותר מכל ממשלה מתחלפת. ולכן גם אם אנו חווים תקופה קשה מבחינה דמוקרטית, אני בטוחה שהמצב ישתנה באופן טוטלי לטובה בהמשך הדרך".
מה נאחל לרותי שטרית בהיבט הישראלי?
"הזהות שלי כל כך קשורה למקום, לארץ. אני פטריוטית גאה, קשה לי לחשוב על עצמי במנותק מהמדינה. מאחלת לכולנו שנחזור לפסי השגרה: פחות מלחמות, יותר דמוקרטיה, ומנהיגות שיש בה ערכים ואחריות ובעיקר בריאות טובה".
