פ', בת 90, היתה עצמאית כל חייה. כאלמנה ואם לבת יחידה התגאתה בפני חברותיה על יכולתה לנהל את חייה, את משק ביתה ואת רכושה לבדה ובלי צורך "להטריד" את בתה העסוקה. אבל בשנתיים האחרונות החלה ירידה בזיכרון, היא שכחה את קוד כרטיס האשראי ואת מספר חשבון הבנק והקשיים בניהול חייה החלו להתגבר. לפני שנה נפלה בביתה ושברה את צוואר הירך ולאחר אשפוז בשיקום עדיין נזקקה להליכון ולעזרה ברחצה ובהלבשה. עצמאותה, מקור גאוותה, התרחקה ממנה במהירות ובשיחה עם העובדת הסוציאלית ועם בתה הודתה לראשונה שלא תוכל יותר לחיות לבדה. למרות שחסכונותיה דלים הצהירה כי היא אינה מוכנה בשום אופן ללכת לבית אבות ולאחר מאמץ הצליחה בעזרת גמלת הסיעוד מביטוח לאומי ובעזרת ביטוח סיעודי שערך, למזלה, בעלה המנוח, להשיג די כסף ולהעסיק מטפלת צמודה. יחד הן השתחררו ממחלקת השיקום והחלו חיים חדשים בביתה הישן של פ', בית שבו היתה רגילה לחיות לבדה וכעת היא מתרגלת לחיות בו עם אדם זר.
כיום מספרת פ' שחייה אמנם השתנו והיא אינה עצמאית כבעבר, אבל היא מוצאת שמחה רבה בחיים אלה. היא אוהבת את הבית והשכונה שבהם חיה כבר שבעה עשורים. המטפלת מהודו הפכה לבת משפחה לכל דבר והן נהנות יחד מיציאה לבתי קפה ולהצגות בתיאטרון. היא שמחה שהתעקשה על חזרה לביתה ועל כך שסירבה לעבור ל"בית אבות".
גבירותי ורבותי, מהפכה!
הזדקנות האוכלוסייה היא המהפכה החברתית הגדולה בעת החדשה, מהפכה שלא היתה כמותה בתולדות האנושות. השפעתה על חיי כולנו עצומה, גם אם לא תמיד מורגשת. העלייה בתוחלת החיים מוכרת לכל אדם, אבל התפיסה כי עלייה זו מלווה בירידה באיכות החיים, בתחלואה כרונית, בתלות בזולת לתפקוד ובהידרדרות קוגניטיבית מושרשת בקרב הציבור הכללי, בקרב אנשי מקצועות הבריאות והרווחה ואף בקרב קובעי מדיניות ציבורית. תפיסה זו נמצאה כמוטעית על פי מידע מחקרי ומדעי בעולמות הגריאטריה והגרונטולוגיה.
זקנים וזקנות מגיעים כיום לגיל מופלג במצב בריאותי ובאיכות חיים טובים יותר מאשר בדורות הקודמים. נכון, בשל העלייה הדרמטית בתוחלת החיים מספרם המוחלט של הזקנות והזקנים הסובלים ממחלות כרוניות או ממגבלה תפקודית וקוגניטיבית נמצא בעלייה, אבל מספרם המוחלט של אלה המגיעים לגיל זה בבריאות יחסית ובאיכות חיים טובה עולה יותר.
יתרה מכך, ההתקדמות המהירה בחקר הזיקנה מעלה תובנות משמעותיות אשר יאיצו את התהליך הנוכחי ויקרבו אותנו אל היעד הנכסף — לחיות את חיינו בבריאות טובה ובאיכות חיים עד יומנו האחרון, או כפי שאומרים לי מטופליי הזקנים: "אני רוצה ללכת לישון ולא לקום, ואם אפשר, כמה שיותר מאוחר". אבל תהליך זה מתגלה כמורכב וממושך, וגם אם אנו חוזים בהתקדמות משמעותית באיכות החיים בזקנה, עדיין קיימים רבים מדי המגיעים לגיל מופלג במגבלה תפקודית וקוגניטיבית.
בתים ירוקים
תחום הסיעוד התפתח בעולם המערבי במאה האחרונה. לפני כן הטיפול בזקנים היה בביתם כשהם מוקפים בבני משפחתם. עם המהפכה התעשייתית והמעבר הנרחב ממסגרות כפריות וחקלאיות למסגרות עירוניות ותעשייתיות, גם המבנה הקהילתי, שבו לזקנים נשמר מקום מרכזי עד לסוף חייהם, השתנה. בעקבות כך הוחלט על הקמת מוסדות המבוססים על מודל בתי החולים וכך המוסדות הסיעודיים בעולם המערבי נקראים עד היום "מחלקות" אף על פי שאין כל סיבה לכך, אלא ההיפך הוא הנכון — יש לאפשר לזקן הזקוק לסיוע בתפקוד לחיות במסגרת הדומה לבית. לשמחתי, בשנים האחרונות קיימת התפכחות ממודל בית החולים ומסגרות לסיעוד משנות את אופיין לאופי ביתי יותר תחת הכותרת Green House Project שבו המבנה דומה יותר לדירות משותפות ולדייר יש אפשרות לבחור את סדר יומו ואת התוכן שלו. השינוי בתחילתו, אך הוא מבשר על מתן סיעוד לזקן בתנאים אנושיים ודומים יותר לחייו בבית.
אבל שהות במסגרת סיעודית אינה הבחירה המועדפת על מרבית הזקנים. מחקרים הוכיחו שוב ושוב כי כמעט כל הזקנים מעדיפים להזדקן בביתם. במדינות רבות המעבר למסגרות סיעודיות נובעת מהיעדר חלופה ותמיכה בהישארות הזקן בקהילה, דבר המוביל לשיעור גבוה של זקנים במסגרות סיעודיות.
אנו יכולים להתגאות בעובדה כי בישראל שיעור הזקנים העוברים למוסדות סיעודיים הוא מהנמוכים בעולם. הסיבה העיקרית לכך היא הסיוע שהמדינה מעניקה לזקנים הזקוקים לסיוע סיעודי דרך חוק הסיעוד, חוק מתקדם ונאור שחוקק במדינה ב-1986 ומופעל על ידי המוסד לביטוח לאומי החל ב-1988. חוק זה נועד לסייע לזקנים המתגוררים בביתם והזקוקים לעזרה בתפקוד. כיום כ-300,000 זקנים זכאים לסיוע דרך חוק זה.
אמנם המענה הניתן דרך חוק זה הוא חלקי ואינו מאפשר לאלה הזקוקים לסיוע בכל שעות היממה לקבלו (הסיוע המרבי הוא כ-30 שעות בשבוע), אך חוק זה, שאין דומה לו בעולם המערבי, מאפשר לזקנים רבים להמשיך קיום ראוי בביתם.
דרך נוספת, שהלכה והתרחבה בשנים האחרונות, כדי לאפשר לזקנים להמשיך קיום ראוי בביתם גם אם הם זקוקים לסיוע כל שעות היממה, היא העסקת עובדי סיעוד מחו"ל. למרבה הצער עובדים ישראלים אינם רואים בטיפול בזקנים עיסוק ראוי ולכן עובדות ועובדים רבים מגיעים מארצות שונות שבהן קיימת מצוקת תעסוקה ומטפלים בזקנינו. מדובר בציבור רחב שלמרות שעזב מדינה ומשפחה מקדיש את מרצו ומסירותו לטיפול בזקן. הטיפול מאתגר (בעיקר באלה הלוקים בדמנציה), אך הם מבצעים אותו כמעט תמיד במסירות ובאהבה. יש לציין את הסיפורים על מטפלות שסירבו לעזוב את המטופלות שלהן בעת הטבח שביצעו מחבלי החמאס ב-7 באוקטובר, שחלקן נרצחו ביחד. היו גם מקרים שבהם המטפלות הצליחו להציל את המטופלות בכך שהעבירו למחבלים את כל חסכונותיהן.
שיבה מוגנת
ולבסוף יש להזכיר את הדיור המוגן. מדובר בתחום שהתפתח בשנים האחרונות כחלופה לדיור הזקן בביתו. כאמור, מרבית הזקנים מעדיפים להישאר בביתם, אך יש זקנים המעדיפים לעבור לדיור מוגן בשל המענה לצרכים מסוימים. העיקרי שבהם הוא הבדידות הנמצאת בעלייה בגיל זקנה והחברה בדיור מוגן עונה במקרים רבים על צורך זה. בנוסף, יש זקנים החשים חוסר ביטחון או קושי בהשגת שירותים שונים כגון בריאות ורווחה, שאותם הם מקבלים בדיור המוגן.
למרבה הצער מרבית מסגרות הדיור המוגן בארץ יקרות מאוד ואינן זמינות לזקן הממוצע ממעמד הביניים ובעיקר לא לזקנים מהמעמד הסוציו־אקונומי הנמוך.
יש כיום ניסיונות להקים מסגרות לדיור מוגן בר השגה לשכבות סוציו־אקונומיות רחבות יותר, אך בעיניי התהליכים המשמעותיים ביותר שמתחילים להתרחש הם מהפכות במבנה הדיור הקהילתי המותאם לאוכלוסייה רב דורית ונועד לאפשר לזקנים להזדקן בביתם ובקהילה שבה הם חיים, כולל נגישות משופרת ואפשרות לשותפות בחיי הקהילה, לרב דוריות ולביטחון ואיכות חיים מתמשכת.
אין ספק שהתפתחות מבנים שכאלה תגביר את תחושת הרווחה של זקנים ואת האפשרות שלהם לממש את רצונם להזדקן בכבוד בביתם. יחד עם התקדמות המחקר והעלייה בשיעור הזקנים המגיעים ל"שיבה טובה" צפוי לנו עתיד טוב יותר, שבו נוכל להזדקן בכבוד וברווחה.
פרופ' יורם מערבי מהמערך לגריאטריה ושיקום, המרכזים הרפואיים הדסה-האוניברסיטה העברית ומנהל המערך לשיקום בקהילה, מחוז ירושלים, שירותי בריאות כללית
