מיד אחרי הקורונה, נפתח בעיר פרנקפורט שבגרמניה המוזיאון היהודי המחודש במבנה מרשים במיוחד, שהיה פעם ארמון המגורים של משפחת רוטשילד בכיכר Bertha-Pappenheim - קרוב לגדת נהר המיין. את המוזיאון מנהלת מרים וונצל, שנכנסה לתפקידה כבר בשנת 2016, מיד לאחר שהוחלט על חידושו המשמעותי והכפלת שטחו בהשקעה נדיבה של 50 מיליון אירו.
"כשהגעתי למוזיאון הוא היה סגור לרגל שיפוצים וכך יצא שהובלתי את הצוות החל מתקופה זו והלאה", אומרת וונצל. "החזון שלי היה לפני הכל לייצר מוזיאון חי ותרבותי שגם יתאים לעת הנוכחית וגם ישקף את המצב העכשווי מבלי לוותר כמובן על ההיסטוריה. מבחינתי, מדובר במוזיאון יהודי אירופאי עם זיקה לעיר פרנקפורט. כמי שמאמינה בהווה ומסתכלת אל העתיד ובמטרה להגיע לקהלים חדשים, פיתחתי אסטרטגיה דיגיטלית שמייצרת תנועה של כ-35 אלף מבקרים בפלטפורמות שונות אונליין מדי שנה".
מי המבקרים במוזיאון?
"25% מהם תיירים, בחלקם ישראלים, אבל יש כמובן גם מבקרים מארה"ב, בריטניה, ספרד וכאלו עם שורשים יהודיים מהעולם כולו. כשליש מהמבקרים הם סטודנטים ותלמידים וככלל, ואפילו כהצהרה פוליטית שלנו בתקופה של אנטישמיות, אנחנו דואגים להגיע לבתי ספר ולחשוף תלמידים, חלקם ילדי מהגרים מארצות שונות, לסיפור של העם היהודי. מבקרים רבים מזדהים עם סיפורים של משפחות יהודיות מוכרות אותם אנחנו דואגים להציג בתערוכות, כמו משפחתה של אנה פראנק שמוצאה בפרנקפורט ומשפחת רוטשילד הידועה. אבל אנחנו דואגים להציג גם משפחות פחות מוכרות ביניהן כאלה ששרדו בעיר בזמן השואה".
היסטוריה ותרבות יהודית
המוזיאון מורכב משני אתרים המשקפים את ההיסטוריה והתרבות היהודית בת 900 השנים בעיר פרנקפורט. הראשון, הוא מוזיאון JUDENGASSE המתמקד בהיסטוריה ובתרבות היהודים בעיר מימי הביניים ועד האמנציפציה היהודית והשני, והמוזיאון היהודי ב-Rothschildpalais המציג את ההיסטוריה והתרבות היהודית מאז 1880.
הראשון, שממוקם באזור הגטו היהודי שהיה בעיר, נחנך לפני כ-35 שנה ביום השנה ה-50 לליל הבדולח ונפתח מחדש ב-2016 לאחר שחזור והקמת תערוכה שעוצבה מחדש. השרידים המוצגים בו היום התגלו לגמרי במקרה כשבשנת 1987 חפרו במקום כדי לבנות יסודות לבניין משרדים. כשהדחפורים נתקלו בעתיקות, נעצרו העבודות ובסקר ארכיאולוגי התגלו בתי מגורים מאבן שזוהו כי היו בבעלות יהודים עשירים. הבניין נבנה כך כשבחלל שנותר בקומה הראשונה אפשר לראות את שרידי קירות הבתים העתיקים ואילו המרתף הפך להיות המוזיאון שבו מוצגים שונים והדמיה של הרובע היהודי העתיק. "צמוד למוזיאון נמצא גם בית הקברות היהודי שבו אבן עתיקה המתוארכת לשנת 1272. קבורים בו רבנים ידועים ובעיקר בחודש אלול מגיעים אליו לא מעט אנשים כדי לקיים תפילות סליחות לקראת הימים הנוראים", אומרת וונצל.
"המוזיאון השני, נפתח ב-1988 בארמון קלאסי שנרכש ע"י משפחת רוטשילד באמצע המאה ה-18. אחרי עבודות שיקום משמעותיות, הכפלת השטח באמצעות מבנה חדש ומודרני והוספת רחבה בין שני המבנים, הוא נפתח מחדש לפני כשבע שנים כמרכז שמקשר בין מסורת לתרבות עכשווית ובין ישן וחדש. אחת מנקודות הציון, שבולטת עוד לפני הכניסה למוזיאון, הוא פסל 'ללא שם' של האמן אריאל שלזינגר. הפסל בגובה 12 מטרים, בדמות עץ ששורשיו נטועים באדמה שמעליו עץ נוסף ששורשיו נישאים לשמיים, משקף בין היתר את העניין שלי במדיה דיגיטלית ולא מעט מבקרים מחשיבים אותו כנקודה חמה, מצטלמים לידו ומעלים לאינסטגרם", אומרת וונצל.
תערוכת הקבע "אנחנו עכשיו" המוצגת השנה במוזיאון מספרת את סיפור התושבים היהודים בעיר מתקופת הנאורות והאמנציפציה ועד עכשיו. בשלוש הקומות היא חוקרת אירועים היסטוריים מרכזיים לצד סכסוכים, בוחנת מסורות דתיות בעידן המודרני ומציגה שלוש משפחות בולטות מפרנקפורט. התערוכה מתחילה בהווה ומספרת כיצד, לאחר השואה, למרות כל הקונפליקטים, חיי דת ותרבות יהודית מגוונת שבו לפרוח בעיר. התערוכה מציגה גם את האופן שבו יהודים הגנו על עצמם כנגד מתקפות ואנטישמיות וכנגד רדיפה שיטתית שכוונה אליהם מטעם המשטר הנאצי אחרי 1933. אחת מגולות הכותרת בתערוכה היא מרכז המשפחה של אנה פראנק שבו רכושם ומטלטליהם. באחת התצוגות רואים דפים בכתב היד של אנה פרנק, לצד מכונת כתיבה שבה העתיק אביה את יומנה. בנוסף יש במוזיאון תחנות המיועדות לילדים בתערוכת הקבע, ספרייה גדולה ובית קפה.
מוזיאון ללא קירות
לצד תערוכת הקבע ששופכת הרבה אור על חיי היהודים ועל הרובע היהודי, מחכות למבקרים במוזיאון גם תערוכות זמניות. במרתף המבנה החדש מוצגות תצוגות מקיפות הנוגעות לתרבות היהודית לאורך השנים כמו גם תערוכות אמנות ותערוכות היסטוריות. בשניים מהחדרים של ארמון רוטשילד מוצגת אמנות קלאסית, מודרנית ועכשווית הכוללת בין היתר גרפיקה, וידאו, ציור וצילום.
"אחד החדרים האהובים על המבקרים נקרא 'שאל את הרב'", מסבירה וונצל. "יש בו מכשירי טבלטים בהם עשרות שאלות בנושאי יהדות והלכה. על הקיר תלויים מסכים גדולים עם תמונות רבנים עכשוויים. המבקרים, ביניהם צעירים רבים, בוחרים שאלה ואז רואים על המסך את אחד הרבנים משיב עליה בקצרה ובשפה פשוטה. אלמנט דיגיטלי נוסף שהכנסנו הוא מתקן מידע שתלוי בכניסה לכל חדר. המבקרים מצמידים אליו את כרטיס הכניסה והברקוד מעלה לינקים לאתרי אינטרנט הרלבנטיים לתצוגה באותו חדר".
"חשוב לנו מאוד לצאת ממבנה המוזיאון ולכן אנחנו עושים הרבה סיורים ופעילויות גם מחוצה לו, בבית הקברות למשל, ובאתרים המשמרים את זכר השואה", אומרת וונצל. "במקביל, אנחנו מטפחים את המוזיאון כמקום מלא חיים שבו יהודים ושאינם יהודים נפגשים ודנים ברצון לחיים משותפים תחת ערכים שלזכויות האדם וכבוד הדדי".
איך את רואה את מצב האנטישמיות בעיר שלכם?
"הוא לא משתפר. בגרמניה, אבל גם באירופה ובארה"ב, החברה משתנה ואנשים מחפשים תשובות קלות לשאלות קשות. היהודים נחשבים תמיד כמי שמרוויחים מסיטואציות קשות כמו הקורונה והמתקפה באוקראינה. העיסוק באנטישמיות, במיוחד בגרמניה, מאיים מאוד כי הוא מעלה זיכרונות קשים במיוחד".
ואיך המצב הזה משפיע על המוזיאון?
"אנחנו חווים פעילויות אנטישמיות כמו ריסוס כתובות ומדבקות ומאז מתקפת הטרור על בית הכנסת הוצמדה לנו שמירה משטרתית. לצד ההגנה הזו, אנחנו מנסים להיות מוזיאון פתוח לכולם שבו כל מבקר ירגיש נוח וכמובן יתקבל בברכה".
בשיתוף המוזיאון היהודי בפרנקפורט
