מאז מרץ האחרון הוטלנו כולנו למציאות חדשה, המטלטלת כל מה שחשבנו על עצמנו, על העולם ועל המציאות שבה אנו חיים ואותה אנו חווים בכל פעולה אישית או חברתית. מציאות הקורונה, על האיום הבריאותי, הכלכלי והחברתי שבה, מאפשרת לנו לחשוב מחדש על כל מה שחשבנו שהוא קבוע ונצחי. מציאות המהווה בסיס להפריד ולבחון חלק ממרכיבי האישיות שלנו בצורה כל כך חסרת תקדים. איש אינו יכול לחזות כיצד יראה העולם שלאחר הקורונה, אבל אפשר להצביע על מספר מגמות.
למה לי קניון?
רבים בינינו מתגעגעים לחוויה התרבותית של "הליכה לקניון"- הזדמנות לבלות ביחד, במסגרת משפחתית או חברית, חברות לשילוב קניות, קפה או סרט. כל אלה דברים שנשללו מאיתנו בבת אחת עם פרוץ הקורונה, והסגרים, כללי הריחוק החברתי והחשש האישי לבריאותנו.
נזכור כי הקניונים, חיי המסחר בהם ותרבות הצריכה שהם מאפשרים, היו נתונים לאיום עוד הרבה קודם לנוכח אפשרויות קניה אונליין. מסחר מקוון מאפיל כבר תקופה על הדומיננטיות של הקניונים – ועוד טרם הקורונה התחילו הקניונים להפעיל גם הם אתרי קניות אונליין ותגברו את תמהיל החנויות. כל זה מאוים היום ביתר שאת לנוכח הצורך בריחוק חברתי- אנשים לא רוצים להיכנס למתחמים סגורים וצפופים, שמעולם לא תוכננו לעמוד בתקנים מחמירים כל כך של אוורור והיגיינה. אנו רואים נהירה לכוון קניונים פתוחים- "פאור סנטרים", מתחמי קניות הפתוחים לחניון גדול ולאוויר הפתוח, ואני משער שגם אם תותר פתיחה מקסימלית של הקניונים, תנועת הלקוחות בהם תפחת בהרבה.
זה המקום להפריד בין שני סוגים של צריכה או קניות- קניה "מוכוונת משימה," – שבה הקונה יודע מה הוא צריך, מברר מחיר, מידות והתאמה ורוכש אותו, לבין "לצאת לקניות" – חוויה של שוטטות, מעבר מחנות לחנות, נכונות לראות דברים חדשים או להשוות סוגי מוצרים, מותגים, ולחזור הביתה מסופק – עם דברים קצת שונים ממה שהתכוונן לרכוש מלכתחילה.
בעוד שסוג הקניה הראשון יכול להיות מסופק במלואו באמצעי אונליין, משלוחים וכו', הסוג השני –השוטטות, הנכונות להתרשם ממוצרים ושירותים אחרים ולרכוש -לאו דווקא את מה שתוכנן מלכתחילה, ממילא היה תמיד נחלת הרחוב העירוני, וכל שהקניונים יכלו לעשות הוא לספק העתק חיוור שלו, לפתות אותנו לתוכו ולפצות אותנו על היעדר אמיתי של מגוון בתנאים אחרים, כגון חניון גדול ומיזוג אוויר- שקצת איבדנו את הביטחון בהם בזמני קורונה.
הצורך החזק ביותר אותו מילאו הקניונים לא היה בעצם הקניה, אלא במפגש חברתי, בבילוי פנאי באווירה תרבותית, והצרכים האלה הם חלק מהאופי האנושי, שבוודאי לא ייעלם.
כמה טוב ברחוב
יחיד עם שניים מעמיתיי, אני מנחה בבית הספר לארכיטקטורה, סטודיו לתכנון אורבני לסטודנטים משנה ד', לפני כשבוע החלטנו להוציא ק את הסטודנטים מה "זום", ולקיים הנחיה באוויר הפתוח, עם מסיכות ברחובות ובגנים של תל-אביב. הנחנו כי חשוב להפגיש את הסטודנטים עם חוויה עירונית אמיתית, וגם עבורנו זו הייתה הזדמנות להתאוורר קצת מהמשרדים וממסכי המחשב, שהיו נחלתנו בתקופה האחרונה. מצוידים באישורים המתאימים, יצאנו אל רחובות העיר ומה שראינו הימם אותנו: מאות אנשים, כולם שומרים על ריחוק חברתי, מטיילים בעיר, רוכשים במעט החנויות הפתוחות דבר מאכל, גודשים את המרחבים הפתוחים של כיכר דיזנגוף, רחבת הבימה וגן מאיר, נהנים לפגוש ולהיפגש ולחוות מפגש בלתי אמצעי עם אנשים אחרים. זוהי אותה "אינטימיות אנונימית" שכה חסרה לנו בתקופת הסגר.
אני מעריך כי הפחד משהות במרחבים סגורים דוגמת הקניונים, יוביל לעליה משמעותית ביציאה למרחבים עירוניים פתוחים ולהתאוששות מהירה של חנויות ומסחר הרחוב. אחרי הכל, ריחוק חברתי קל יותר לשמירה ברחוב הפתוח, ואינו צריך לסמוך על מערכות אוורור מלאכותיות, ואני אישית מוכן לוותר לצורך כך על מנעמי החניה ובקרת האקלים. עצוב מאד לראות את כמות החנויות הסגורות ברחובות, להערכתי זהו מצב זמני. הרחובות המסחריים ישובו לתפקוד מלא וטוב יותר מבעבר.
אצא לי השוקה
חלק בלתי נפרד מהמרקם המסחרי של העיר הינו השוק – הפתוח או המקורה. שם מתמקמים סוגי סחורות ומענה לצרכים שהם ספציפיים מאד, בנפחי מסחר קטנים יחסית, או שיש יתרון בהתקבצות שלהם יחדיו במרחב מוגדר. ההבדל בין "שוק עירוני" לבין "רחוב מסחרי" הינו במינונים בלבד: כמות בתי העסק יחסית לכמות המגורים. משרדים במקטע מסוים, ולכולם יש מקום. עם הסרת העוצר משוק הכרמל (לפי מה ששמעתי בירושלים שוק מחנה יהודה עובד כמעט כתמול שלשום), אני צופה נהירה גם לשם מאותן סיבות.
ערים ותיקות ומרכזים אורבניים משמעותיים כמו תל-אביב, חיפה וירושלים, מכילות בתוכן את מגוון החללים הנדרשים, כדי לקיים את מלוא הקשת של השימושים הציבוריים והמסחריים שיוכלו לספק מענה לצרכים, שעד היום התרגלנו לקבל בעיקר בקניון. ערים מודרניסטיות דוגמת מודיעין יתקשו יותר לתת מענה דומה, ונדרשת לדעתי חשיבה מחודשת מצד מקבלי החלטות ומתכנני ערים ברמה המוניציפלית והארצית, כדי לאפשר את הגמישות הנדרשת וההסתגלות המחודשת של השימושים בעיר למציאות החדשה, שאינה הולכת לעזוב אותנו, אפילו אם יימצא חיסון.
יואב לניר הוא אדריכל, מרצה בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל, חבר ועדת משרד החינוך להפחתת האלימות בסביבה הבנויה של מבני חינוך לשעבר, עוסק בחקר סביבות אדריכליות חדשות
