שם ומשפחה: פרופ' דינה בן יהודה.
גיל ומצב משפחתי: 67, נשואה + 3 ילדים ו-5 נכדים.
מקום מגורים: מבשרת ציון.
תפקיד: מנהלת אגף המטולוגיה בבית החולים "הדסה" ירושלים, דיקנית הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.
השכלה: דוקטור לרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
התנדבות: מתנדבת ב"רופאים לזכויות אדם".
מוטו מלווה: "מצוינות, חמלה ונתינה לאחר הן הדרך לשפר את איכות החיים".
דמות נשית מעוררת השראה: פרופ' רות גביזון.
הערכה והוקרה: צל"ש רמטכ"ל מלחמת יום כיפור, פרס דניאלי לרפואה עם לב.
שם ומשפחה: פרופ' מאשה ניב.
גיל ומצב משפחתי: 51, נשואה + 3.
מקום מגורים: בית זית.
תפקיד: פרופ' במכון לביוכימיה, מזון ותזונה בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה באוניברסיטה העברית בירושלים. חברה בחבר המנהלים של המכון הישראלי ללימודים מתקדמים, ממקימי מאגד בינ"ל לחקר חושי טעם וריח בקורונה.
השכלה: תואר ראשון בהצטיינות ודוקטורט ישיר בכימיה באוניברסיטה העברית.
תחביבים: ריצה, כולל ריצת חצי מרתון.
התנדבות: קידום נשים באקדמיה בדרכים שונות, בין השאר סיוע בהקמת וקידום תוכנית חניכה לפוסט-דוקטורנטיות ישראליות בחו"ל.
מוטו מלווה: "לעבוד קשה ולהעז, תוך מאמץ אקטיבי ומודע לשמור על הגינות והוגנות".
דמות נשית מעוררת השראה: פרופ' דינה בן יהודה ופרופ' ג'ן המסטרה, פרופ' לכימיה שהתובנות והאנושיות שלה הן מקור להשראה לאלפי עוקביה בטוויטר.
שם ומשפחה: פרופ' רונית קלדרון-מרגלית.
גיל ומצב משפחתי: 51, נשואה+3.
מקום מגורים: רמת-גן.
תפקיד: מומחית בבריאות הציבור ופרופ' לאפידמיולוגיה. מנהלת התוכנית הבינ"ל לתואר שני בבריאות הציבור בביה"ס לבריאות הציבור ורפואה קהילתית ע"ש בראון באוניברסיטה העברית בירושלים. עומדת בראש התוכנית הלאומית למדדי איכות לרפואת הקהילה.
השכלה: MD מהטכניון (בהצטיינות), תואר שני בבריאות הציבור מביה"ס לבריאות הציבור, הדסה - האוניברסיטה העברית בירושלים.
תחביבים: קריאה, תשבצי הגיון, טיולים. לפני הקורונה הרבה מופעי תרבות, בעיקר מוסיקה, ופעילויות שונות להרחבת הדעת והנפש. למשל, חוג תיאטרון, לדינו.
מוטו מלווה: "עבודה קשה, יסודיות והתמדה".
דמות נשית מעוררת השראה: "פרופ' אורלי מנור, פרופ' אורה פלטיאל ופרופ' דינה בן יהודה".
דלת מסתובבת אחת מפרידה בין המרכז הרפואי "הדסה" בירושלים לבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנה האחרונה, לראשונה מזה 70 שנה, הדלת הזו הוסרה לצורך העברת ציוד מבית החולים לשטח הפקולטה לרפואה - לשם הקמת מעבדה לבדיקות קורונה. פרופ' יובל דור, מבית הספר לרפואה ופרופ' דנה וולף מהדסה, גייסו סטודנטים לרפואה ומחקר רפואי, חוקרים צעירים וטכנאי מעבדה, וביחד עם פרופ' דינה בן יהודה, דיקנית בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ומנהלת אגף המטולוגיה ב"הדסה", ביצעו יותר מ-400 אלף בדיקות קורונה. הסטודנטים לרפואה גם התגייסו בהתנדבות לנטילת דגימות באצטדיון טדי, וחלקם אף יצאו לבצע בדיקות בבתיהם של מדוכאי חיסון, כדי שאלה לא יצטרכו לצאת מביתם ולהסתכן. הסטודנטים עבדו יומם ולילה כדי לסייע בטיפול באוכלוסייה הירושלמית, שסבלה מאחוזי תחלואה גבוהים. ההתגייסות הייתה מלאה.
הבית דחף לרכוש השכלה גבוהה
בימים כתיקונם עסוקות החוקרות הבכירות באוניברסיטה העברית במחקרים פורצי דרך, בהוראה ובשלל החובות של העולם האקדמי. אלא שהימים כבר מזמן אינם ימים כתיקונים ומגפת הקורונה גרמה להן לצאת לאור הזרקורים ולגייס את כישוריהן האקדמיים והמחקריים לטובת בריאות הציבור. כך קרה לפרופ' בן יהודה, שהובילה את התגייסות הסטודנטים לטובת הסיוע ל"הדסה" ולחולי הקורונה, וכך קרה גם לעמיתותיה פרופ' רונית קלדרון-מרגלית ופרופ' מאשה ניב. פרופ' קלדרון-מרגלית, כחברת סגל בית הספר לבריאות הציבור שבפקולטה לרפואה וכמומחית לאפידמיולוגיה, עסקה בשנה האחרונה בהובלת מחקרים העוסקים בתחלואה בקורונה וכתיבת ניירות עמדה. היא נוכחת קבועה בצמתים של קבלת החלטות בממשלה ומייעצת לקבינט הקורונה. פרופ' ניב הייתה בין החוקרים הראשונים בעולם שאיפיינו את אובדן חושי הטעם והריח המתלווים למחלת הקורונה. חזרנו עימן אחורה בזמן כדי להבין את הרקע המשפחתי בו צמחו ואת הצמתים המרכזיים בקריירה המקצועית של כל אחת ואחת.
כיצד השפיע הבית שבו גדלתן על בחירות הקריירה שלכן?
פרופ' בן יהודה: "הבית בהחלט השפיע. כשהייתי בת שלוש, אחי הגדול, שהיה אז בן שבע, נפטר מסרטן בלוטות הלימפה - לימפומה. כבר באותה שנה הודעתי שכשאהיה גדולה אהיה רופאה. גדלתי בצל המוות שלו. לימים גם כתבתי ספר ילדים יחד עם הפסיכולוגית שלנו במחלקה, גב' ליליאנה גרשנזון, ששמו 'יש סרטן בבית' עבור הילדים של החולים שלי – כי כשיש סרטן לאחד מבני הבית זה פוגע בכל בני המשפחה. כשהגעתי לבית הספר לרפואה, סיפרתי על הרצון שלי למצוא תרופה ללימפומה. כולם צחקו עליי אז - זו הייתה הצהרה שבאותה תקופה נשמעה כמו ההצהרות של מלכות היופי שרוצות להביא שלום לעולם. אבל היום אנחנו נמצאים בשלבים אחרונים של פיתוח תרופה ללימפומה, מחקר ששקדתי עליו במשך שנים ארוכות.
"בצבא שירתתי כקצינת ח"ן וסעד בחטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים. ניצלתי את הידע והניסיון שצברתי כילדה כדי לסייע בטיפול במשפחות השכולות. מייד לאחר הצבא, התחלתי בלימודי רפואה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, וכדי להרוויח את לחמי במהלך הלימודים עבדתי כאחות בביה"ח 'סורוקה'. בהתמחות ב'הדסה' הכרתי את בעלי, פרופ' אריה בן יהודה, כיום מנהל האגף הפנימי ב'הדסה'. בתחילת דרכי כרופאה, רציתי להיות כירורגית, אבל כשטיפלתי לראשונה בחולה לימפומה, הרגשתי שהגעתי הביתה. כיום אני מנהלת האגף ההמטולוגי ב'הדסה', רופאה חוקרת, שמנהלת מעבדה למחקר למציאת תרופה ללימפומה - שם, כאמור, אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים. מ-2017 אני דיקנית הפקולטה לרפואה ונבחרתי כבר לקדנציה נוספת".
פרופ' קלדרון-מרגלית: "הבית בו גדלתי דחף אותי לרכוש השכלה גבוהה בצד הרחבת האופקים בתחומים אחרים. זה היה חשוב להוריי, אנשים אינטליגנטים ומוכשרים מאוד שלא זכו ללימודים גבוהים בעצמם. בנוסף, אחי היה חולה מאוד לאורך שנים, לכן ברור היה שרפואה הוא המקצוע החשוב ביותר עלי אדמות וכמי שסיימה תיכון בגיל צעיר, עתודה צבאית ברפואה הייתה המהלך הטבעי. בצבא הבנתי שרפואה קלינית פחות מתאימה לי והתחלתי בחיפוש דרכי המקצועית. מתוך שאיפה למחקר ולמדע הגעתי לאפידמיולוגיה ולהתמחות בבריאות הציבור, מקצוע שמשך אותי כיון שיש בו פוטנציאל להשפיע ולשפר את בריאותם ואיכות חייהם של אנשים רבים. כך החלה הקריירה האקדמית שלי. למדתי אצל הטובים ביותר בארץ, בבית הספר לבריאות הציבור של האוניברסיטה העברית ו'הדסה', שם המשכתי כחברת סגל.
"כיום אני מנהלת את התכנית הבינ"ל לתואר שני בבריאות הציבור בבית הספר. אני גם מנהלת את התוכנית הלאומית למדידת איכות הבריאות בקהילה, שהיא תוכנית משותפת עם ארבע קופות החולים. למדינת ישראל יש מערכת בריאות ציבורית מצוינת, והעובדה שכולנו מבוטחים במערכת שכזו היא זכות גדולה שלא קיימת בהרבה מדינות. החשיבות של עבודתנו היא עצומה, כי יש לה השפעה אמיתית על בריאות הציבור. כך לדוגמה, אחד ההישגים הגדולים הוא בבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, הסרטן השני בשכיחותו בגילוי ותמותה. כשהתוכנית החלה, רק שמינית מבני קבוצת הגיל המתאימה (74-50) ביצעו בדיקות לגילוי מוקדם, ואילו כיום שני שלישים מקבוצת הגיל הזו עושה את הבדיקות האלה והדבר משתקף בירידה באבחונים של סרטן זה. זה הישג אדיר.
"התמזל מזלי להיות מוקפת בנשים מדהימות ומעוררות השראה החל מהבית (בעיקר אמי וחמותי), דרך חברות לחיים, וחברות לעבודה (אגב, אני גם מוקפת גברים מעוררי השראה)".
פרופ' ניב: "נולדתי במוסקבה למשפחה אקדמאית: סבא פרופסור, אבא פרופ' לפיזיקה ואמא אשת מחשבים עם השכלה מתמטית. עלינו לארץ כשהייתי בת 12. במשפחה כזו, ברור שהולכים על קריירה אקדמאית למינימום דוקטורט. למדתי כימיה תיאורטית, אבל רציתי לעסוק במשהו עם יישומים תראפויטיים והצלת חיים. ואכן, לאחר הדוקטורט עבדתי בסטארט-אפ מלהיב בתחום הביוטק, בפיתוח חישובי של תרופות לסרטן. כשהמחקר ופיתוח בחברה נסגר, נסענו לניו-יורק, לפוסט דוקטורט בבי"ס לרפואה של אוניברסיטת קורנל. למרות שנהניתי מאוד בסטארט-אפ, רציתי לחזור למשרה אקדמית, שיש בה גם חופש וגם אופק של ביטחון תעסוקתי. התקבלתי למכון לביוכימיה, מזון ותזונה בפקולטה לחקלאות ברחובות. משרה בקמפוס אחר של האוניברסיטה העברית ובתחום אחר מזה שצמחתי בו - גם זה סוג של הגירה, שגם מאתגרת, אך מאפשרת זווית ראיה ייחודית מבחינה מדעית ואישית.
"כמהגר אתה מגשר בין עולמות, וזה מה שאני עושה בעבודתי - מחברת בין דיסציפלינות. כך ייבאתי שיטות חישוביות, שהיו פחות נפוצות אז בתחום המזון והחקלאות. בחרתי להתעמק במחקר שלי בחוש הטעם - אני חוקרת קולטנים ביולוגיים וכיצד הם מאפשרים הכרה מרחבית וכימית של מולקולות טעם. זה תחום מרתק מבחינה פיזיולוגית, פסיכולוגית וכימית - וגם חשוב מאוד לתעשיית המזון ולתעשיית התרופות. לדוגמה, יש תרופות שאנשים מסרבים ליטול אותן בשל מרירותן הקיצונית, ופיתחנו שיטת חיזוי טעם על-פי מבנה כימי שיכולה לסייע. בנוסף, פיתחנו שיטות לגילוי ממתיקים חדשים. כיהנתי שלוש שנים וחצי כסגן נשיא למחקר בפקולטה לחקלאות, מזון ותזונה. אנו עובדים בצמוד לתעשיית הפודטק (Food-Tech) הישראלית. יש פרויקטים רבים שמפותחים בפקולטה וחלקם מוסחרו בהצלחה רבה. מעניין לציין בהקשר זה את מועדון היזמות 'הפקולטק' של סטודנטיות וסטודנטים בפקולטה, שפועל בהצלחה רבה ובשיתוף מרכז החדשנות והיזמות של האוניברסיטה. אגב, גם שם יש הישגים בולטים לנשים".
לחזק את מעמדו של הרופא-חוקר
"היום, לצערי, הולך ופוחת הדור", משיבה פרופ' בן יהודה לשאלה האם חל שינוי במעמדו של הרופא-חוקר לאורך השנים. "בזמני, כרופאה צעירה, זה היה תנאי הכרחי - רופא הוא גם חוקר. הקמנו אקדמיה לרפואה מדעית כדי לבדוק כיצד לשמר זן של רופאים וחוקרים שהוא חשוב מאין כמוהו. אין תחליף לחמלה ולאמביציה שרופאים חוקרים הפעילים בשטח מביאים למעבדה. חשוב לפתח את המעמד הזה, בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ובבתי החולים המסונפים עושים מאמצי-על לאפשר זאת, כולל חבילות קליטה לרופאים החוזרים מהשתלמות בחו"ל וחיזוק המסלול לסטודנטים ל-MD/PhD . אחת הסיבות שהמעמד הזה הולך ודועך היא העומס על הרופאים. למשל, המחלקות הכירורגיות הן המחלקות הרווחיות של בתי החולים, הדרישה מהן היא לנתח כמה שיותר, ולכירורגים הצעירים אין את הזמן הנדרש למחקר. זו תופעה שחייבים לטפל בה. הפתרון לכך הוא מתן זמן לרופאים למחקר והקצאת כספי מלגות ייעודיים למחקר".
בראש הפירמידה אין כמעט נשים
פרופ' בן יהודה מחייכת כששואלים אותה על איזון בין בית לקריירה כה תובענית: "יש שלושה דברים שלא לימדו אותי בבית הספר לרפואה, ושניים מהם אני מלמדת היום. האחד הוא איך מתמודדים עם עצב על חולה שנפטר לאחר שטיפלת בו שנים. יש לנו כיום קורס חשוב בפקולטה לרפואה פליאטיבית, שבו אנחנו מביאים אלמנות ויתומים להיפגש עם סטודנטים. הדבר השני הוא איך מתמודדים עם טעות. לרופא לוקח זמן להשלים עם זה שהוא טעה ובינתיים שותקים ועושים טעויות נוספות. גם את זה אני מלמדת. הדבר השלישי הוא הג'אגלינג בין הבית לקריירה - את זה לא לימדו אותי ואת זה אני עדיין לא יודעת ללמד. אני אימא חסרה וסבתא חסרה. שלוש הבנות שלי ידעו שאימא עושה דברים חשובים ומצילה חיים, אז זה עזר להן בהתמודדות. לבנות שלי, שבונות קריירה מפוארת, האחת ברפואה, השנייה בצבא, השלישית במוסיקה וקלינאות תקשורת כבר יש סדר עדיפויות אחר - קודם כל הילדים. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בנושא הזה הוא שהתחתנתי עם אריה. אנחנו נשואים כבר 34 שנה, ואני לא מכירה אדם אחר שהיה מוכן לסבול את קצב העבודה שלי".
אם כך, עד כמה האפשרויות שוויוניות כיום לנשים שנכנסות לעולם הרפואה והמחקר?
פרופ' בן יהודה: "כיום למעלה מ-50% מהסטודנטים לרפואה הם נשים, מה שלא היה קיים במחזורים שלי. יש דחיפה גדולה יותר של נשים כיום ללימודים מדעיים מאשר בעבר. מבין הרופאים הבכירים ב'הדסה' - מספר הנשים מתקרב ל-50%, אבל בישיבת מנהלי האגפים של בית החולים - אני כמעט לבד. בקצה הפירמידה יש הרבה פחות נשים. כך גם כדיקנית ביה"ס לרפואה. הייתה רק אישה אחת לפני בתפקיד הזה בישראל - פרופ' רבקה כרמי באוניברסיטת בן-גוריון. גם בארה"ב המצב דומה מאוד: יש נשים רבות עם תפקידים משמעותיים בפקולטות לרפואה, אבל בתפקיד דקאן רק 15% הן נשים. אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לכך היא שתפקיד האישה בבית לא השתנה באופן משמעותי ונשים רבות מוותרות על העמדות הבכירות ביותר כדי להיות משמעותיות יותר בבית".
פרופ' ניב: "משבר הקורונה גורם לכך שעלולה להיווצר נסיגה משמעותית בהתקדמותן של נשים. מחקרים כבר מראים כי יש פגיעה בפרודוקטיביות מדעית של חוקרות בתקופה זו, בגלל האתגרים הגדולים מהרגיל שיש בבית, וחלוקת מטלות שברוב המקרים עדיין לא שווה, בעיקר בהקשר של גידול ילדים. אני יכולתי להתמסר למחקר בתקופת הקורונה רק משום שבני הצעיר ביותר כבר לא כל כך קטן, אך חוקרים, ובמיוחד חוקרות ורופאות עם ילדים צעירים בבית, עומדים בפני אתגרים קשים מאוד.
"זכיתי לבעל תומך שדחף אותי קדימה והאמין שאוכל להגיע למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם בעצמי, אבל זה לא כך אצל כולן, וזה לא תמיד מספיק. אני לא חושבת שמישהו מונע במכוון מנשים להתקדם, אך יש לכולנו הטיות לא מודעות (כן, לכולנו! אפשר להתנסות כאן
(https://implicit.harvard.edu/implicit/education.html) ומצבים שיש להשקיע מחשבה בהם כדי לתקנם.
"לדוגמה, תלמידי דוקטורט יכולים להגיש מועמדויות למלגות הצטיינות יוקרתיות – תוך מגבלת זמן מאוד מוגדרת, ולא כל הקרנות מאפשרות דחיית הגשה בגלל לידה. הנשים אפילו לא חושבות שמותר להן לבקש דבר כזה. יחד עם פרופ' מאיה שולדינר ופרופ' הילה רימר ניסחנו מכתב פנייה, עליו חתמו חברותיי בפורום 'חוקרות ומשפיעות', עמיתיי ברשת 'מובילים באקדמיה' ועמיתים נוספים, גברים ונשים. פנינו למספר קרנות מובילות וחלקן ממש שינו את התקנון כך שמאפשרת הארכת זכאות להגשה אוטומטית בשל לידה, ואחרות הבטיחו גמישות בפניות פרטניות. נושא הלידות חוזר על עצמו בעוד הזדמנויות. למשל, כשעושים דירוג של '40 המצליחים מתחת לגיל 40' - נשים שרוצות בכך צריכות גם להספיק ללדת בחלון הזמן הזה.
"נקודה חשובה נוספת היא ייצוג ונראות של נשים: לדוגמה בכנסים. אם כל הדוברים בכנס הם גברים, הכנס הזה לא צריך להיות ממומן מכספי ציבור. בכל תחום יש נשים מרשימות ומדהימות, שיכולות להיות דוברות ראשיות ולהוות מודל לחיקוי לסטודנטיות, רק צריך להשקיע בזה חשיבה ומאמץ, אחרת קל להגיע למצב של (men-only panel) manel".
פרופ' קלדרון-מרגלית: "במדעי החיים יש יותר דוקטורנטיות מדוקטורנטים, אבל גם כאן יש מסר מגביל, כי את הפוסט-דוקטורט עושים בחו"ל ולא מקובל שהמשפחה תשנה מיקום בגלל משרת האישה, בפרט כשלבעל אין מה לעשות בחו"ל ויש לו משרה נאה בישראל. זה חסם מגביל לנשים רבות".
פרופ' ניב מסכימה שיש מחסום לנשים ביציאה לפוסט-דוק ומספרת, כי בחרה לסייע לד"ר נתנאלה אילוז-אליעז בהקמת רשת מנטורינג לנשים שעושות פוסט-דוק בחו"ל, כדי לסייע להן ביציאה, בהתאקלמות בחו"ל ובחזרה לארץ. "חשוב לציין כי יש הירתמות נהדרת של נשים ושל גברים שרוצים לעזור לנשים להצליח", היא מציינת.
מסבירה פרופ' בן יהודה: "היום מנסים למצוא פתרונות יצירתיים למצב. נפגשתי עם בוגרת הפקולטה שלא יכלה לצאת מהארץ כי בעלה בכיר בצה"ל. היא נשארה בישראל ולוקחת חלק בתוכנית משולבת של פוסט-דוק בארץ עם מעבדה בחו"ל. לגבי מועמדת אחרת, הגשנו הצעה לאוניברסיטה שעם נסיעתה לפוסט-דוק היא תקבל תקציב עבור משכורת לבעלה בשנה הראשונה עד שהוא יסתדר שם מבחינת מציאת עבודה. זו פתיחת פתח עבור הנשים הבאות".
"אני גם לא בעד העדפה מתקנת", מוסיפה פרופ' בן יהודה, "הגעתי לאן שהגעתי כי הייתי בסדר, לא בגלל היותי אישה. נכון בעיני לפעול בכיוון של העצמת נשים כבר בגיל צעיר מאוד, כי שם עדיין יש פערים. פעמים רבות אני רואה זאת בפגישות זום בהן הגברים ממהרים הרבה יותר מהר להביע את עצמם מנשים. אחת מהסטודנטיות שלנו, רוני קורן, הקימה עמותה שנקראת 'שוות', והיא הולכת להרצות בפני ילדות בנות 12 ולהסביר להן שהן שוות ומה המשמעות של זה. צריך לעשות שינוי בחינוך מלמטה. בנוסף, חשוב לבנות גני ילדים בסמוך למקומות העבודה. ב'הדסה' השכילו להקים מעון המאפשר לאחיות ולרופאים להביא עימם את הילדים בבוקר ולהוציא אותם אחר הצהריים. לי, בתור מתמחה ששהתה בבית החולים יומם ולילה, לא הייתה אפשרות לקפוץ לרגע למעון ליד ולראות את הילדים. הגעגוע ורגשות האשם היו עצומים, אני שמחה לראות שהיום זה אחרת".
"בזבזנו את יום הדין של הסגר"
בחודשים הראשונים של מגפת הקורונה, פרופ' קלדרון-מרגלית, אשת אקדמיה כמעט אנונימית לציבור הרחב, מצאה את עצמה נחשפת בתקשורת יותר מאשר אי פעם. היא וחבריה בביה"ס לבריאות הציבור הופיעו בקבינט, בוועדות הקורונה, החינוך ובוועדה לשלום הילד בכנסת. "התחושה הייתה שקבלת ההחלטות לא נעשתה בצורה מושכלת. לאחר בחינת הספרות מהארץ ומהעולם ונתוני התחלואה, ראינו, שלפחות עד להופעת הווריאנט הבריטי, ילדים צעירים עד גיל עשר נדבקו פחות. ילדים בכלל קבוצות הגיל חלו, בדרך כלל, במחלה קלה מאד בכל שכבות הגיל. לעומת זאת, מסגירת מערכות החינוך נגרם נזק אדיר, שהוא בחלקו בעל השלכות ארוכות טווח. ניסינו להשמיע את קולם של הילדים ולטעון שהמשמעות של סגירת ילדים בבתים לאורך זמן היא הרסנית לאורך זמן - הרבה יותר מהסבל מקורונה עבורם. היתרון היחיד של סגירת הילדים היה אולי הפחתת תנועת המבוגרים שנאלצו להישאר עמם בבית. הסגר השלישי לא הוכח כיעיל, ואנחנו כבר בזבזנו את נשק יום הדין של הסגר. איבדנו את אמון הציבור ושיתוף הפעולה שלו".
פרופ' בן יהודה: "רונית כותבת במגזין הרפואי החשוב ביותר בעולם: 'ניו אינגלנד מדיקל ג'ורנל'. כל רופא בעולם קורא אותה, אבל כאן אף אחד לא מקשיב לה".
מה את חושבת שניתן לעשות כרגע?
פרופ' קלדרון-מרגלית: "אנחנו תלויים לגמרי בחיסון ובהיענות להתחסנות. בתחילה הייתה היענות מרשימה, אך כרגע הקצב מואט וניתן מקום רב לאנשים שמפיצים ידיעות כזב. בינתיים הווירוס מתחזק יחד עם כל המוטציות שלו. המגפה תיגמר מתישהו, השאלה היא מה יהיה המחיר שלה, ומה המחירים הנלווים מבחינת תופעות חברתיות ובריאותיות. כדי שנצליח להגיע למקום טוב, כולם חייבים להתחסן".
פרופ' ניב, כיצד הגעת לחקור את אובדן חוש הטעם והריח המאפיינים את מחלת הקורונה?
"במרץ 2020, כשהחלו עדויות על אובדן חוש הטעם צללתי למחקר בשני ערוצים במקביל - בארץ עם רופאי 'הדסה', ובמאגד הבינ"ל שהייתי בין מקימיו. בשלב ראשון בדקנו את מידת הפגיעה בחושים והאם אנשים מרגישים מתיקות, מליחות, חמיצות ומרירות. בעזרת השוואת סימפטומים בין חולי קורונה לחולים במחלות אחרות, מצאנו כי אם חושי הריח והטעם נפגעים בפתאומיות ובעוצמה, יש חשד גבוה מאד לקורונה. אולם אם החושים תקינים - זה לא אומר שאין קורונה. הפגיעה בחוש הטעם ובחוש הריח אינה נובעת מאף סתום, והקשר שלה לסימפטומים אחרים ולמשך המחלה ממשיך להיחקר".
האם הפגיעה בחושים אלה הפיכה?
"לעתים קורה שאנשים מבריאים מקורונה, אך החושים הללו לא חזרו. אצל רובם זה הפיך ולאחר כשלושה שבועות בממוצע החושים חוזרים לתפקד. במחקר משותף עם רופאי 'הדסה', מצאנו שאצל כ-10% מחולים (לא קשים) גם לאחר חצי שנה החושים לא חוזרים לתפקוד. אנחנו מקווים שאצל כולם החושים יחזרו בשלב כזה או אחר. אנחנו לומדים רבות מעדויות של חולים וממשיכים לעקוב אחריהם, הן בארץ והן במחקר בינ"ל, שנעשה בשיתוף המאגד שהקמנו לצורך זה".
לסיכום, מה לימדה אתכן תקופת הקורונה?
פרופ' קלדרון-מרגלית: "שיש לנו מערכת רפואית טובה שתפקדה מעולה גם כשניהול המשבר היה פחות טוב. התמותה הנמוכה מקורונה בישראל היא לא מעט בזכות התפקוד של רפואת הקהילה והגמישות של מערכת האשפוז. מערכת האשפוז החזיקה מעמד גם במצבים שוחקים ביותר. בשנה האחרונה יצרנו קבוצות עבודה בין-תחומיות וזו הייתה זכות להשתתף בהן. באופן אישי, אני יצאתי מאזור הנוחות שלי שמוגבל לעבודה כאשת אקדמיה, מתוך הבנה שהתפקיד שלנו הוא להשפיע ולקדם נושאים הקשורים בבריאות גם בזירה הציבורית. אני מקווה שאמשיך לעשות זאת גם לאחר שהמגפה תחלוף".
פרופ' ניב: "יש עכשיו התעניינות גדולה של הציבור במדע וזה נהדר וצריך להשקיע מאמצים בהסברה. יש גם תיאוריות קונספירציה וחשוב שכולנו, כמדענים, נשלב בין הדיסציפלינות. רפואה בלבד זה לא מספיק, להיבטים התנהגותיים יש חשיבות עצומה, כי גם אם יהיה את החיסון הטוב ביותר, אבל אנשים לא ירצו לקבל אותו - תהיה לנו בעיה. השיתוף בין ענפי המדע השונים וגם בין המדענים, העיתונאים והציבור הרחב, הוא קריטי".
פרופ' בן יהודה: "הקורונה הייתה עבורנו מעין זכוכית מגדלת, שהגדילה את הטוב והרע בכל אחד מתחומי החיים. התקווה הגדולה ביותר שלי היא שלאחר שיעבור קצת זעם, יקומו כאן קבוצות דיון שינסו לבדוק כיצד ממנפים את הטוב ומסלקים את הרע. קרו הרבה דברים טובים בתקופה הזו - חייבים לראות את זה".
