לפני זמן קצר חזרתי מטיול בירדן, המדינה השכנה אשר קיבלה עצמאות שנתיים בלבד לפני מדינת ישראל, אולם קצב ההתפתחות ורמת החיים של התושבים בה עדיין רחוקים שנות אור מאלה להם זוכים תושבי מדינת ישראל. מדוע זה כך? בין היתר, מפני שמדינת ישראל הגיעה למעמדה המפותח באמצעות רגולטור יעיל וכנסת נבחרת, אשר הביאו ליצירת תקנים צרכניים מתקדמים, אשר הולכים עקב בצד אגודל עם אלו הקיימים בעולם המערבי המפותח.
יחד עם זאת, לצד חקיקה מפותחת ויצירת סטנדרטים גבוהים בתחום הצרכני, קיים בארץ כשל מוסדי עצום באכיפה של אותם חוקים, תקנים וסטנדרטים. מדוע? הטענה העיקרית של הממשל היא היעדר תקציבים לביצוע אכיפה אפקטיבית. בין אם הדבר נכון ובין אם לאו, זו עובדה קיימת. הממשל כמעט ואינו אוכף, באופן אזרחי את החוקים שמחוקקת הכנסת.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? ובכן, הכנסת החליטה שהיא מפקידה את האכיפה בידיהם של האזרחים/צרכנים עצמם. מדוע? מפני שזה כנראה זול יותר ומוריד את נטל האכיפה מכתפיה של המדינה. וכיצד מאפשרים לאזרחים הצרכנים לכפות את החוק? מספקים לצרכן כלי משפטי, שיאפשר לו לא רק לתבוע את נזקו הפרטי והקטן, שעשוי לפעמים להגיע לשקלים בודדים - כאשר הגשת תביעה אישית בסיטואציה כזו עשויה להיחשב "תביעה קנטרנית בזוטי דברים" - אלא להגיש תביעה ובמסגרתה לייצג את כלל הצרכנים שנפגעו מאותה עוולה "קטנה". תביעות אלו מוכרות כ"תביעות ייצוגיות".
כמעט כמו בכל תחום בישראל, גם תחום התביעות הייצוגיות הפך לסוג של סטארט-אפ עבור קבוצה לא גדולה של עורכי דין, אשר התעשרו בשנים האחרונות מהגשת מאות ואלפי תביעות שכאלה, כנגד גופים גדולים כקטנים,המפרים לכאורה את הוראות החוק.
עלפי בדיקה שביצע מכון "הלכה למעשה" בתחום התביעות הייצוגיות בעשר השנים האחרונות, כ-89% מהתביעות עוסקות בתחום הצרכני , כגון תחום המזון,הבנקאות והביטוח. רק 2.75% מהתביעות הייצוגיות הוגשו בתחום יחסי עובד-מעסיק, רק 1.4% בעניינים של שוויון לאנשים עם מוגבלויות ופחות מאחוז אחד בעניינים של איסור אפליה.
לעניות דעתי, במקום להתייחס אל גל התביעות הייצוגיות הללו בצרות עין, אני סבור שיש לראות אותן כתביעות מסדירות שוק–כלומר, להתייחס אליהן בדיוק כפי שביקש המחוקק לעשות, כאשר הפקיד את הכלי המשפטי הזה בידי הציבור ובחר להתנער מביצוע תפקידו כמגן האזרחים. במקום שבו הממשל כושל באכיפה, קמים אזרחים אשר עומדים על זכויותיהם ותובעים אותן כדין.
יחד עם זאת, בל נשכח כי המחוקק לא הפקיד בידי הציבור כלי רב עוצמה שכזה באופן מופקר. הוא נתן לבית המשפט סמכויות רבות בהליך זה – הרבה יותר מאלו המצויות בידיו של בית המשפט בהליך אזרחי רגיל. כך לדוגמא, תובע ונתבע אינם יכולים לסגור "דיל" ולסלק את התביעה ללא אישורו של בית המשפט וללא פיקוח מצידו. כך, אף לא ניתן להגיע לפשרה מבלי לקבל את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה ומבלי שבית המשפט יוודא כי אכן הציבור שבשמו הוגשה התביעה יצא נשכר.
מנגד, מצויים בידיו של בית המשפט כלים רבים באמצעותם ניתן להטיל סנקציות על הגשת תביעות ייצוגיות בלתי ראויות. בית המשפט רשאי, למשל, להפחית או אף לבטל לחלוטין את שכר הטרחה של עורכי הדין ואת הגמול לתובע הייצוגי במקרים של הסדרי הסתלקות ופשרות לא ראויות, או במקרים בהם התביעה עצמה אינה ראויה.
אם כך, נראה כי קיימות הוראות חוק ותקנות אשר מספקות איזונים ובלמים כנגד תביעות ייצוגיות בלתי ראויות. גם בתי המשפט, אשר חשו מקרוב בהיקף ההולך וגדל של הגשת תביעות הללו, החלו ליצור אפקטים מצננים, בין ביתר באמצעות "פגיעה" בכיסם של התובעים ועורכי-הדין מטעמם, באופן של הפחתה ניכרת בהיקפי הגמול ושכר הטרחה המשולמים להם במסגרת הסדרי הסתלקות ו/או פשרה.
בחודש הבא ככל הנראה (תלוי בהתפתחויות פוליטיות) יכנסו לתוקפן התקנות אשר מחייבות תשלום אגרה משמעותית בגובה של עשרות אלפי שקלים בעת הגשת תביעה ייצוגית.
בהתחשב בכך שרובם המוחלט של התובעים הייצוגיים אינם בעלי ממון ותביעתם האישית הנה קטנה ביותר, ובהתחשב בכך שחל איסור אתי על עורכי הדין לממן אגרות עבור לקוחותיהם – נראה כי שרת המשפטים, איילת שקד, החליטה להנחית מכת מוות על כלי האכיפה האזרחי היעיל ביותר שקיים היום כנגד יצרני העוולות הצרכניות הגדולות ביותר – יצרני ויבואני המזון, הבנקים, חברות הביטוח, רשויות מקומיות, מזהמי הסביבה, מעסיקים ועוד.
כיצד מצפה השרה שקד שאותן קבוצות אוכלוסייה מוחלשות של עובדים או בעלי מוגבלויות, אשר נפגעים מאפליה,יגייסו עשרות אלפי שקלים על מנת להגיש תביעה ייצוגית?
מדוע בכל תחום אחר נוהג הממשל שלא להתערב ולהשאיר את הנושא לכוחות השוק, אשר יפעילו את האיזונים הראויים, אולם בתחום היחיד המספק את ההגנה הצרכנית הגדולה ביותר לאזרחי ישראל –התביעות הייצוגיות - מקימה השרה שקד מחסומים, שיהפכו את הכלי המשפטי רב החשיבות הזה לאות מתה בספר החוקים?
קטונתי מלנתח את מניעיה של השרה, אך התשובה בעיניי היא או ששרת המשפטים עשתה יד אחת עם הגופים הגדולים במשק אשר מתמודדים השכם והערב עם תביעות ייצוגיות - כגון הבנקים, חברות הביטוח, יצרניות ויבואניות המזון הגדולות - ויש במהלך זה הון פוליטי, או ששרת המשפטים פשוט לא סומכת על שופטי ישראל שיעשו עבודתם נאמנה ויפעלו בשיקול דעת, על מנת להביא את תחום התביעות הייצוגיות לכדי איזון ראוי. יכול להיות שמדובר בשילוב של השניים.
בכל מקרה, ככל שיכנסו התקנות הנ"ל לתוקף, מדובר על יום עצוב לצרכן הישראלי. תוצאותיו של מהלך זה יהדהדו בשנים הקרובות, עת השוק הצרכני יחזור להיות פרוץ ואותן חברות ענק ימשיכו לזלזל בצרכנים ולעשות כטוב בעיניהם, מתוך ידיעה שיש להן בעלת ברית חדשה, שבחרה לחרוט על דיגלה לא את המאבק למען הצרכן אלא את המאבק כנגד הצרכן, ואף חמור מכך - את חוסר האמון של שרת המשפטים במערכת המשפט בישראל. הדגל ירד לחצי התורן.
גילוי נאות: הכותב הוא עו"ד לירון פרמינגר, העוסק בתחום התובענות הייצוגיות ומייצג הן תובעים והן נתבעים. כל האמור במאמר זה הינו על דעתו האישית בלבד.
לפרטים נוספים : www.lp-lawfirm.co.il אתר האינטרנט של עו"ד לירון פרמינגר, בעל משרד עורכי דין המתמחה בייצוג תובעים ונתבעים בתובענות ייצוגיות.
