אתגר התעשיות הביטחוניות בישראל ובעולם היה מאז ומעולם לפתח ולייצר פתרונות יעילים, אפקטיביים וחדשניים לבעיות מבצעיות. לדוגמה, "מעיל רוח" נגד איום טילי הנ"ט לטנקים. לעתים האתגר היה להקדים את זמנן, הגם שבלא מעט מקרים הפיתוח לא הסתיים במערכת מבצעית, אלא יצר תנאים שעל בסיסם תירשם פריצת דרך בהמשך התהליכים. למשל, הניסיון לפתח מערכת לייזר נוזלי נגד איום תלול מסלול, או פרויקט הנאוטילוס בשנות ה–80 של המאה שעברה.
תעשיות ביטחוניות משקיעות ממון רב והון אנושי לא מבוטל בניסיון לפתח פתרונות יצירתיים ופורצי דרך, שבמעלה הדרך והשנים יהפכו למקור הכנסה ורווחים. החברות הגדולות בישראל — התעשייה האווירית, רפאל ואלביט — משקיעות כ–4% עד כ–8% מסך המכירות שלהן במחקר ופיתוח (לפי נתוני השנים 2008 עד 2017). אלה סכומי עתק, שלפעמים יורדים לטמיון ולא מגיעים כלל להבשלה מבצעית של מערכת.
ישימות, סתגלנות והתאמה לגורם האנושי
מבחנה של מערכת צבאית, או כל פתרון ביטחוני אחר, הוא בישימות שלה בשדה הקרב, ביכולתה להיות מותאמת (ורסטילית) וסתגלנית במעבר בין אזורי לחימה, מדינות וטריטוריות וגמישה לשינויים בשדה הקרב. יכולת זו היא קריטית, שכן אנו עדים בשנים האחרונות למרוץ למידה שגורר עמו מרוץ חימוש הנובע מהשתנות גדולה מאוד במאפייני שדה הקרב — מדינות נלחמות נגד ארגונים (מלחמת "חרבות הברזל" היא רק דוגמה אחת מני רבות מהשנים האחרונות), ובמקביל נוצרים ומתהווים ממדי לחימה חדשים. למשל, הממד האווירי לובש צורה חדשה ואת מקומם של כלי הטיס המאוישים, שכוחם יורד, תופסים רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים, שכולם עולה. מנגד, ירי תלול המסלול הולך ומתפתח, במובן של טווחים, דיוק, משקלי נשיאה ועוד. כחלק מאותה השתנות של מאפייני המלחמה המודרנית, גם הטכנולוגיה מתקדמת ללא הרף ומשפיעה אף היא על עיצוב שדה הקרב העתידי.
בנוסף, ארגונים צבאיים וצבאות מפתחים במהלך השנים תפיסות לחימה — דוקטרינות, נוהלי תפעול, תרגולות — והם גם צוברים לא מעט ניסיון ולקחים מאותו חיכוך מבצעי בשדה הקרב, כך שהמתפעל המבצעי בקצה צובר ניסיון וידע מעשיים באשר לצורך ולאופן התפעול של הפתרון.
זאת ועוד, אחד מאתגריה הגדולים של מערכת או פתרון צבאי שמפותח על ידי תעשייה ביטחונית הוא היכולת שלהם להתאים לגורם האנושי אשר יתפעל בשדה הקרב את המערכת. ממשק המשתמש המבצעי-מערכת הוא תוצאה של אימון והדרכה, הרגלה ממערכות קיימות והתאמה של דנ"א ארגוני.
אז כיצד מגשרים על הפער בין תהליך המחקר והפיתוח בתעשיות הביטחוניות, שם יושבים מיטב המוחות ההנדסאיים, לבין המפעיל המבצעי בקצה שאצלו נצברים ידע וניסיון רב משדה הקרב? כיצד מגשרים על הפערים בין המפתחים ההנדסאיים, שמבינים הכי טוב בגיבוש התכן והפתרון הטכני-ההנדסי, אבל לא התנסו בהפעלה ובתפעול שלו מהמשקפיים של הלוחם והמפעיל המבצעי בסביבת הפעולה המבצעית? וכמה פעמים נתקלו התעשיות הביטחוניות והמפתחים בפרט בשאלות כמו: למה לא הוספתם פיצ'ר כזה או אחר? למה כפתור ההפעלה משמאל ולא מימין? למה האייקון הזה בצבע כזה ולא אחר? ומנגד, כמה פעמים שמענו את הטענות מהצד הצבאי של המפעיל המבצעי — מי היה זה שפיתח את הפתרון הזה ולא חשב על זה...?
תרומה משמעותית לתהליך הפיתוח
אין גוף פיתוח בתעשייה ביטחונית ואין ארגון צבאי שלא נתקל בשאלות אלו, שמותירות כל אחד מהצדדים עם תסכול רב. בניסיון להתמודד עם האתגר הזה מצאתי את עצמי בשנת 2009 עסוק בתחילת ההיערכות לקליטת מערכת "כיפת ברזל" במערך ההגנה האווירית. מערכת "כיפת ברזל" כבר היתה בעיצומו של תהליך הפיתוח, אך היו לפניה עוד כברת דרך וניסויים עד להשלמת תהליך הפיתוח ומסירת המערכת לחיל האוויר (פברואר 2011).
הקמנו גרעין קליטה למערכת "כיפת ברזל" שמנה כ–20 קצינים, לוחמים ואנשים טכניים מכלל המערכות שהיו באותה עת בשירות מבצעי במערך ההגנה האווירית. גרעין אנשים זה הרכיב לימים את סוללת "כיפת הברזל" הראשונה. הצוות החל לפעול תחת פיקודי הישיר, נבנתה תוכנית עבודה ומדי שבוע התקיימה בראשותי פגישת סטטוס לבחינת התקדמות הפרויקט, גיבוש ההבנה המקצועית, התמודדות עם אתגר נוהלי התפעול ותורת הלחימה ועוד שלל נושאים שבתחילת הדרך היוו נעלם אחד גדול.
מהר מאוד עלתה התובנה שהצוות יכול להשפיע ולמקסם את ניסיונו אם ישתלב בצוותי הפיתוח (רפאל — רכיבי המערכת עצמה; חברת אמפרסט — פיתוח מרכז ניהול היירוטים/שו"ב). בשיח עם ראש פרויקט "כיפת ברזל" בחברת רפאל, יוסי דרוקר, סיכמנו על חלוקת גרעין הקליטה הצבאי לצוותי הפיתוח השונים וכך מצא עצמו גרעין הקליטה המבצעי שהקמנו מחלק את זמנו על פני השבוע בין שולחנות הפיתוח בחברות הביטחוניות ובין הבסיס הצבאי, שם חבריו חזרו ועיבדו את מה שראו ותירגמו לנהלים ולתורת לחימה. לצוותים הללו היתה תרומה לא מבוטלת לתהליך הפיתוח עצמו והם השפיעו על אפיוני המערכת והפתרונות בממשק מערכת-מפעיל מבצעי.
החששות התפוגגו
התהליך לווה בלא מעט חשש, שמא שילוב גרעין ההקמה הצבאי בתעשיות יעכב את הפיתוח, יסיט את המפתחים ממשימתם, יכניס "רעשי רקע" ואולי בכלל יפריע יותר מאשר יועיל. ראוי לזכור שפרויקט "כיפת ברזל" פותח בלוח זמנים שאפתני וכל תהליך שהיה לו פוטנציאל לעכב נפסל באופן מיידי.
התחום הבולט ביותר היה ליווי ופיתוח יכולות מרכז ניהול היירוטים (שו"ב — מרכז שליטה ובקרה). חברת אמפרסט אמנם הגיעה לפרויקט עם ניסיון לא מבוטל של מערכות שו"ב (שליטה ובקרה), אך פיתוח יכולת למערכת הגנה אווירית בפעם הראשונה, ועוד למערכת שאין לה מקבילה בעולם, היה עניין מאתגר ביותר.
במאמר מוסגר, למערך ההגנה האווירית היה כבר ניסיון ראשוני ולא מבצעי עם מערכת החץ, אך מערכת "כיפת ברזל" איננה דומה ואף לא קרובה לחץ, ולמרות זאת עשינו לא מעט שימוש בלקחים ותובנות של איך נכון יותר לעצב את המערכת בממשקי אדם-מערכת.
מהשלבים הראשונים התקיימו עשרות מפגשים של אנשי מערך ההגנה האווירית ומהנדסי אמפרסט. המפגשים התקיימו על-פי-רוב בנוכחותו של מנכ"ל ומייסד החברה, נתן ברק, ובמעורבותו האישית. לא היה אייקון ולא היתה הגדרה שלא עברה תחת עיני הלוחמים והמפקדים. בשלב מסוים עברו הדיונים לנוכחות קבועה של אנשים במעבדות החברה בפתח תקוה בחיכוך והתנסות במנ"י (מרכז ניהול יירוטים) דמה, שנבנה במקום על מנת לבחון, לתקף, לעדכן ולשנות את כל מה שפותח.
זה איפשר להתמודד בהצלחה עם מה שבתחילת הדרך היה נעלם מאוד גדול והיום, בממד של 15 שנים לאחור, נראה כבלתי אפשרי — איך מתמודדים במרכז ניהול יירוטים עם תרחיש של עשרות מטרות על המסך? רק תהליך אינטראקטיבי, צמוד, משלב ופתוח לקבל גישות שונות איפשר לייצר פתרון גמיש ומותאם לתפיסת ההפעלה של המערכת, שתהפוך למרכיב העיקרי בהתמודדות מול איומי התלול מסלול, ולא רק.
לימים, ולאחר לא מעט מפגשים עם דרוקר וברק, הודו השניים כי חששם שלוחמים יסתובבו בין המפתחים והמהנדסים, יפריעו ויעכבו את תהליך הפיתוח — כאמור, בלוח זמנים מאוד שאפתני — התחלף במהירות רבה בהכרה שאין תהליך נכון, יעיל ואפקטיבי יותר מזה שבחרנו, ואף הצטערו שהרעיון לשלבם לא עלה מוקדם יותר.
להעמיק את הידע, לצבור ניסיון
שילובו של גרעין ההקמה, שמנה מפקדים, לוחמים וטכנאים, בתהליך הפיתוח הביא עמו יתרונות רבים, שבתוך זמן קצר לאחר מסירת המערכת הראשונה לחיל האוויר ראינו אותם באים לידי ביטוי: קיבלנו לידינו מערכת מבצעית שתאמה את הדרישות ומאפייני התפעול (לחימה) ויותר חשוב מכך — הניסיון שצבר גרעין ההקמה, מעצם חיכוך של למעלה משנה וחצי עם תהליך הפיתוח והמפתחים עצמם, הביא לכך שבין ניסוי המערכת האחרון שערכה חברת רפאל בפברואר 2011 ועד להפעלה מבצעית הראשונה של סוללת "כיפת ברזל" עברו כחמישה שבועות. היירוט המבצעי הראשון של "כיפת ברזל" על ידי הסוללה הראשונה שהורכבה כולה מאותו גרעין הקמה בפיקודו של רס"ן מאור גבריאל התרחש ב–7 באפריל 2011 במרחב אשקלון.
גרעין ההקמה, שתוכנן לפעול כשנה לפני הקליטה המבצעית, כמעט והכפיל את זמנו בשל עיכובים בתהליך הפיתוח, אך עיכוב זה — שהוא בלתי נמנע בתהליכי פיתוח שאפתניים מבחינת זמן ומאתגרים מבחינה טכנולוגית — איפשר להעמיק את הידע, לצבור תחושת ניסיון במערכת ולהתחכך יותר עם התוצר הסופי. מבחינה זו יצא הפסדנו בשכרנו.
מכפיל כוח ייחודי של ישראל
הממשק הצמוד בין אנשי התעשיות ומערך ההגנה האווירית היה ועודנו נקודת חוזק, הבאה לידי ביטוי גם בימים אלו של מלחמת "חרבות ברזל", כפי שהיה גם באירועים קודמים כדוגמת "עמוד ענן" (נובמבר 2012) ו"צוק איתן" (יולי-אוקטובר 2014). אני זוכר את עצמי יושב עם אנשי הפיתוח והייצור של רפאל, יחד עם יוסי דרוקר, בגדוד "כיפת ברזל", ועוברים על לקחים ותובנות שעוברים מיד משדה הקרב המבצעי לשולחן השרטוטים וחוזרים אחרי ימים לשטח עם גרסה מבצעית מעודכנת. רק בישראל...
סיכומו של דבר, בתעשיות הביטחוניות הצטברו ידע וניסיון טכני רב כמו גם יכולות לפתח פתרונות חדשניים ויצירתיים, אך רק שילוב, בשלבי הפיתוח המתקדמים, בין צוותי הפיתוח ההנדסי לבין המפעילים המבצעיים (לקוח) יבטיח פיתוח מערכת ופתרון עם אמון רב, כבר בשלבים הראשונים להפעלת המערכת, עם קליטתה. הדבר יאפשר לצמצם במידה משמעותית את הזמן שבין מסירת המערכת למשתמש המבצעי לבין הפעלתה בתנאי שדה הקרב. כך החיכוך והכרת המערכת נעשים בפרק זמן קצר ממסירתה, במקום שתהליך הלמידה יתחיל רק לאחר מסירת המערכת לגוף הצבאי.
לתועלות אלה — האמון במערכת והתאמתה לאופן החשיבה והתפעול של הלקוח המבצעי וצמצום הזמן שבין המסירה להפעלה המבצעית — יש חשיבות גם לשיווק המערכות בשווקים השונים. ישראל היא מעבדת קרב ושדה ניסויים שאין כמוהו בעולם וניסיון מבצעי מוצלח שנצבר ומדוברר על ידי המפעילים המבצעיים בכוחות הביטחון מהווה תחליף לכל מאמצי שיווק ומכירות אחרים. כדאי לכל תעשייה ביטחונית לחשוב גם על זה.
השילוב, מוקדם ככל שניתן, בין התעשיות ומשתמשי הקצה המבצעיים מהווה מכפיל כוח ייחודי שניתן ליישמו רק בישראל, שבו הממשק בין התעשיות לצבא הוא הדוק ובו הזמינות והנגישות של השניים איננה מגבלה — צבא קטן, מדינה קטנה — תוך ניצול היותה של ישראל "שדה ניסויים" מבצעי הנובע מחיכוך גבוה והעברת המידע והלקחים על ידי הגורמים המפעילים בשטח למהנדסי הפיתוח בתעשיות.
משולחן הפיתוח לשדה הקרב המבצעי, כך עושים זאת נכון.
הכותב שימש כמפקד מערך ההגנה האווירית בשנים 2015–2018. כיום משמש כיועץ אסטרטגי לחברות ביטחוניות
