"יש אירועים מכוננים בחייו של אדם, אם התמזל מזלו, שמביאים אותו לממש את ייעודו", פותח מוטי מלכא, מנכ"ל המשכן לאמנויות הבמה באשדוד ויו״ר מטרוז, המרכז לפיוט בישראל. "יש לי, ברוך השם, חמישה ילדים, והילד השישי שלי הוא הייעוד שלי בחיים: ייסוד וקידום מוסדות תרבות בארץ".
מלכא, עוד מעט 65, עתיר תארים ועטור בשבחים ובפרסים, הצליח להביא לקדמת במת התרבות בישראל תרבויות ומסורות נפלאות של קהילות שהודרו ממה שקרוי המיינסטרים הישראלי. "אני משתדל שלא ליפול לידיים שמנסות 'לשאוב' אותי לנהי ובכי, כי זה רק מוריד אותי ממסלול היצירה והעשייה שבחרתי לי", הוא אומר. לדידו של מלכא, ישראל שלאחר קום המדינה יכלה אך להפיק תועלת מהאוצרות שהביאו איתן כל הגלויות והתרבויות ללא יוצא מן הכלל. "אני מכבד ומוקיר מאוד את המאבקים המזרחיים שהובילו גם לתודעה התרבותית, אבל אני אוהב להיות בלב העשייה, כי זו התשובה האמיתית לכל חוסר צדק. לקחת אחריות ולעשות מעשה ממקום של מקצועיות ומצוינות", הוא מציין. "אמנם לא הלחנתי, לא כתבתי ולא יצרתי את התרבויות העשירות האלה, שעד אז נשמעו בשמחות משפחתיות ובבית הכנסת, אבל אני משתדל להביא אותן לקדמת הבמה".
מהפכה תרבותית שמתחילה בקהילה
ואכן מלכא עשה ועדיין עושה רבות. את מסעו במהפכת התרבות החל בשנת 1988, בעת שייסד יחד עם רבי אליהו בן-חמו ז"ל ובתמיכת ראש העיר דאז, אריה אזולאי, את המרכז לפיוט ושירה-אשדוד. מלכא ניהל אז את מתנ"ס תקוותנו באשדוד, בו שימש בן-חמו כיו"ר הנהלת המתנ"ס, בשמשו גם כסגן ראש העיר אשדוד. בן-חמו ז"ל היה חזן ופייטן מהולל שראה עין בעין עם מלכא, והבין את החשיבות שבהנחלת עולם הפיוט העשיר לדור הצעיר. "למזלי זכיתי לעידוד וגיבוי גם מגדליה שרייבר, מנכ"ל חברת המתנ"סים שבמסגרתה ניהלתי את המתנ"ס באשדוד", הוא מציין. בהמשך ייסד מלכא תריסר מרכזים ומוסדות, ביניהם המרכז לתרבות האנדלוסית ולפיוט בישראל, התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד (עם שותפו דאז, ד"ר יחיאל לסרי), תחרות העוד הבינלאומית ע"ש סמי אלמגריבי, פרס תור הזהב, כנס בינלאומי למוסיקה ותרבות אנדלוסית-לוד, פסטיבל אשדודשירה, פסטיבל תור הזהב, תחרות הקמנג'ה והקמנצ'ה הבינלאומית ע"ש ישועה אזולאי. במקביל הוא מנתב את זמנו הפרטי הפנוי למוסד התרבות שהקים בשנת 2020, אשר זוכה להצלחה גדולה בארץ ובעולם: מטרוז, המרכז לפיוט בישראל, בו הוא משמש כיו"ר בהתנדבות. בתפקידו כמנכ"ל המשכן לאמנויות הבמה אשדוד, שמקיים פעילות תרבות ענפה לתושבי אשדוד והסביבה, הוא מציע קטגוריות מגוונות במחול, תיאטרון, מוזיקה וזמר עברי לקהל של כ-10,000 מנויים, כולל מיטב התזמורות בארץ, ובהן הפילהרמונית הישראלית. מלכא ייסד ומפיק במשכן גם את פסטיבל מדיטרנה הבינלאומי למוסיקה, אמנות וטעמים ממדינות הים התיכון ופסטיבל אושפיזין מוזיקלי, לצד המיזם המאתגרJUDEO ARABB, בתמיכת המשרד לשת"פ אזורי. המיזם כולל קונצרט יהודי-מוסלמי ושירה בערבית ובעברית על ידי גדולי המוסיקאים ממרוקו ומישראל. רוב מוסדות ומפעלי תרבות אלה לא היו קודם לכן במפת התרבות של המדינה, וכעת משולבים בגאון במרקם הישראלי.
לשיא ההכרה בפועלו הגיע בשנת 2006 כשהתזמורת האנדלוסית זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים בזכות תרומתה לחברה ולמדינה בהבאת עולם הפיוט והמוסיקה האנדלוסית הקלאסית כנדבך מרכזי בתרבות הישראלית. מלכא ולסרי, מייסדיה, קיבלו את פרס ישראל בשם התזמורת, כשמלכא שימש כמנכ"ל מאז הקמתה ועד 2006, לאחר קבלת הפרס המכובד.
כותב מחדש את פרק יהדות ספרד והמזרח
מלכא נולד בעיר מקנס, עיר הולדתו של אביו יעקב, התשיעי בין 14 אחים. אמו רוחמה ז"ל, שהיתה שחקנית קולנוע ("אל עצמי" ו"שבעה" של רונית אלקבץ), הגיעה מהכפר גורמה שבחבל תאפילאלת, על גבול אלג'יר, שם שמעה מוזיקה בֶּרְבֵּרִית, מוזיקה כפרית שבוצעה על ידי מוסלמים ויהודים כאחד, לצד פיוטי "יגל יעקב" שזוכים לעדנה בקרב הציבור הרחב בשנים האחרונות. מלכא יזם והפיק קונצרט מיוחד בשם זה, אשר זוכה להצלחה רבה ומבוצע בהרכבים שונים ברחבי הארץ. מלכא מעיד על עצמו כיציר רב-תרבותי של בית הוריו, שהצליח למזג בחן את ההשפעה התרבותית מצד אביו, שבעיקרה מוזיקה אנדלוסית קלאסית, לבין התרבות שספג מאימו, ילידת המדבר. "התערובת הזו של מוזיקה אנדלוסית קלאסית עם פיוטים ממקנס ומוזיקה ברברית רק הוסיפה לעושר המוזיקאלי והנפשי שלי", הוא אומר. "זכורה לי תמונה שבה תמיד ליוו ילדי בר מצווה מבית הכנסת ועד הבית בשירת פיוטים, והרבה ילדים היו מתביישים כששרו לידם. אני רק זוכר כמה אהבתי את זה ורק רציתי שישירו".
גם בפן החינוכי ספג מלכא רבות מהוריו. "הוריי חינכו אותי למצוינות. אבי יעקב ז"ל היה סנדלר מקצוען שהתמחה בנעליים לנכים. הוא תמיד אמר לי 'יא-בניני, לא חשוב מה תהיה, העיקר שתהיה הכי טוב במה שבחרת'. הוא היה פרפקציוניסט ותמיד היו לו אמרות חוכמה פשוטות ובהירות. הוא נתן לי פעם פתק, שעליו כתובים עשרת הדברות. אמרתי לו 'אבא, אני לא צריך את זה, אני יכול לקרוא את זה בכל מקום'. והוא ענה לי 'יא-בניני, תגיע לצמתים בחיים שבהם תיקלע להתלבטויות. תזכור תמיד שאם זה לא כתוב בעשרת הדיברות – אתה לא חייב לעשות את זה'". מלכא מספר שאמו ניחנה בתעוזה ויצירתיות שאין דומה לה, והצליחה לנהל ולהנהיג בית שמח ועשיר גם כשהפרוטה לא הייתה בנמצא.
אל החוויה המכוננת של חייו הגיע בכיתה י"א, עת למד במקיף הדתי באשדוד היסטוריה ותולדות עם ישראל, בכיתתו של המחנך הדגול יצחק בלנקשטיין מבארות יצחק. "אני זוכר שלמדנו חמישה שיעורים על יהדות מזרח אירופה, ואז המורה ביקש לדלג על הפרק הבא, של יהדות המזרח וספרד. באותו רגע קפצתי ממקומי וצעקתי: 'המורה, מה, אתה עושה צחוק? למה אתה מדלג על יהדות ספרד?'". מלכא נזכר איך היה נסער, וכיצד המורה ענה לו בדרמטיות: "איזה מזל ששאלת מוטי, הנה מה שראוי לעשות לשלושת הדפים האלה", ותלש אותם מהספר. "הוא אמר לכיתה 'אני מקווה שיבוא יום שכולכם תכתבו באופן ראוי ונכון את הפרק המפואר של יהדות ספרד והמזרח'. המחנך הנפלא הזה היה בשבילי אור גדול. איש אשכולות אמיתי", הוא מוסיף. "להגיד לך שבאותו הרגע עזבתי הכל והכנתי תוכנית עבודה? (צוחק) לא. אבל זו היתה חוויה מכוננת שנשתמרה אצלי ורק חיכתה להזדמנות לצאת החוצה". לימים, בשנת 2018, סגר מלכא מעגל, כשזכה בפרס גאון בתחום הנחלת מורשת יהדות צפון אפריקה ובפרס מפעל חיים של אמ"י איגוד אומני ישראל.
מלכא נשוי לאתי, שאותה הכיר בבר אילן, וסב לשבעה, הוא בעל תואר ראשון במנהל ציבורי ותואר שני מאוניברסיטת רייכמן במדיניות ציבורית. את לימודיו בבר אילן עשה במסגרת היחידה לפעילי ציבור מייסודו של הנדבן ניסים גאון. מלכא מקפיד לציין את שותפיו הרבים לאורך השנים שנתנו לו רוח גבית, ובהם שר החינוך לשעבר, הרב יצחק לוי; יורם אזולאי ושמואל אלבז, המנהלים המוסיקליים של האנדלוסית; הפייטן אמיל זריהן, לשעבר הסולן הראשי באנדלוסית; הפייטן ר' חיים לוק; שמואל מרגי וד"ר הדני מקרן גאון; מיכה יינון, לשעבר ראש מינהל התרבות; פרופ' סמי שלום שטרית; ד"ר מירב אלוש-לברון, שלמה בוחבוט, מאיר כהן, עמיר פרץ, מאיר שטרית, אברהם אלארר ממונטריאול, רפי אלקיים ממיאמי, יהודה אלמלא מז׳נבה, עו"ד יעקב ברדוגו, לשעבר מנכ"ל מפעל הפיס, אלי אלעזרא מאשקלון, ג'ו אסרף מאשדוד-ז'נבה, פרופ' יפעת ביטון, עו"ד אלעד ברדוגו, פרופ' משה בר אשר, פרופ' אהרון ממן, פרופ' חביבה פדיה, עו"ד אלי בן חיים, ד"ר אהרל'ה כהן משדרות, חיים כהן מנהריה, ליאון קארו מבאר שבע, יהודה בן חמו מכפר סבא, יצחק דרי, יחיאל אבו, עו"ד צחי אבו ושמעון צרפתי מאשדוד, ועוד רבים נוספים.
החזון: הקמת ח"י מוסדות תרבות
את מה שהוא מכנה "מהפכה תרבותית" החל כאמור בשנת 1988, לאחר שסיים את תפקידו כמנהל פנימייה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל (1986), וכיהן כמנהל מתנ"ס תקוותנו בשכונה שבה גדל באשדוד. זו היתה, לדבריו, שכונה עממית עם אנשים טובים ממעמד כלכלי לא מזהיר. מלכא נזכר שבאחד הימים נכנס למתנ"ס רבי מאיר עמר, בשעתו החזן המיתולוגי בבית הכנסת של ילדותו, "זרע אברהם" באשדוד, וחבר של רבי דוד בוזגלו. "גדול הפייטנים ביקש ממני לסייע לפשר בין חבורת הפייטנים שעמד בראשה 'חברת דוד המלך', שלא התכנסה יחדיו משך שבע שנים בשל מאבקי אגו, ולקיים את 'שירת הבקשות' בארבע לפנות בוקר בשבת", הוא אומר. מלכא מספר כי הכין מודעה חגיגית, ובשעה היעודה אולם המתנ"ס היה מלא עד אפס מקום, כשגשם עז ניתך בחוץ. "בשולחן הראשי של הפייטנים ישב לצד רבי מאיר עמר גם רבי אליהו בן חמו. רבי מאיר מסר לי את ספר 'שיר ידידות' ואני קראתי את המבוא וההקדמה על הנובה המוסיקלית האנדלוסית, לצד מאמר מלומד של מבנה הטקסטים של פיוטי שירת הבקשות", הוא נזכר. "אמרתי לעצמי 'איזה אוצרות ואיזו תרבות עשירה! למה לא קוראים על זה בעיתון? למה לא מלמדים את זה בבית הספר?'" לאחר כשבועיים הגיע שוב רבי מאיר עמר, ובידו הזמנה למסיבת סיום הבקשות. מלכא מספר כי תמה כיצד כבר הגיע מועד למסיבה, לאחר רק שבת אחת של "שירת הבקשות" מתוך 20, והוא השיב לו "הכל בסדר, אני מכין לכם שולחן מכובד, ותביא בבקשה את כל החברים שלך: עו"ד חביב עמר, ד"ר יחיאל לסרי, רו"ח אבי אוליאל, וכל השאר". מלכא הגיע לאולמי "לחיים" באשדוד, אל שולחן עמוס במעדני מלך ואווירת חג. "מלוס אנג'לס הגיע גדול הפייטנים, רבי חיים לוק, תזמורתו של ישועה אזולאי האגדי מנתיבות והפייטן הטנור וועיש כהן, שהתחילו לנגן וההגברה חורקת", הוא מספר. "הפייטן מעלה קולו בשיר, ומפסיקים אותו באמצע לטובת גיוס כספים למימון האירוע. באותו הערב ידעתי מה תפקידי בחיים, וכבר למחרת כתבתי תוכנית להקמת המרכז לפיוט ושירה באשדוד", הוא אומר בגאווה. המרכז הוקם בשנת 1988 בתמיכתו הגדולה של ראש העיר דאז, אריה אזולאי, שביקש ממלכא לצרף לסגל המרכז את סמי אלמגריבי. "אני בתמימותי אמרתי לו: 'הלוואי שיכולנו, אבל הוא גר במונטריאול' ואז נודע לי שאלמגריבי הוא תושב העיר", הוא מסביר. הם החלו את המסע יחד, כאשר בחר אלמגריבי להוסיף נגנים מגל העלייה מברית המועצות לצד הנגנים בכלים מסורתיים, כולם מצפון אפריקה. אלה ניגנו את כל היצירות בעל פה באופן מדהים והכניסו רבדים מוזיקליים ומגוונים לבמה אחת. את שירת הבקשות קיים המרכז ברחבי העיר בכל 20 השבתות - משבת בראשית ועד שבת זכור - כפי שהיה נהוג במרוקו, בהנהגתו של רבי מאיר עמר כשלצידו רבי דוד אדרי שלימים נטל השרביט לפעילות המוזיקלית במרכז ונחשב כיום לגדול מנחילי לימוד הפיוט. התזמורת האנדלוסית הישראלית הוקמה כשש שנים לאחר מכן כשעל הניצוח והניהול המוסיקלי גייס את ד"ר אבי עילם אמזלג. "בהיותה שרת התרבות, השרה מירי רגב ראויה לכל הסופרלטיבים הטובים", הוא מדגיש. "בזכות הקצאת משאבים שהיא היתה אחראית לה, הצלחתי להשלים את מהפכת התרבות ולהקים את הפסטיבלים 'אשדודשירה' ו'תור הזהב', את תחרויות העוד והקמנג'ה, את פרס תור הזהב ואת מטרוז, המרכז למוסיקה אתנית בלוד, עם ראש העיר עו"ד יאיר רביבו. אני עדיין ממשיך במסע ההקמה של שאר המוסדות שבתוכנית". אחד מהפרויקטים האחרונים שהקים מלכא הוא אנסמבל פייטנים מקצועי, תחת השם אנסמבל מטרוז, בראשותו של רבי דוד אדרי ובנו, אבי אדרי. "החידוש הגדול הוא בהפיכת בתי הכנסת למרכזי תרבות", מדגיש מלכא. "האנסמבל מופיע בלמעלה מ-50 קונצרטים בשנה בבתי כנסת ברחבי הארץ, עם עוגנים מרכזיים בעיר לוד בתמיכת ראש העיר רביבו, ובאשדוד. הופענו גם בשני פסטיבלים מהגדולים במרוקו: בפסטיבל למוזיקה סופית בפאס ובפסטיבל האנדלוסי באסווירא. בנוסף, אני פועל לקידום קיום הכנס הבין-לאומי למוסיקה אנדלוסית-לוד, לסירוגין בלוד ובאסווירא".
תחרות נוספת שלהשקתה אחראי מלכא היא תחרות הכינור והקמנג'ה, שמחדשת פעילותה בנתיבות, מקום מגוריו וקבורתו של ישועה אזולאי, כנר יהודי-מרוקאי ונגן קמנג'ה, מגדולי המוזיקאים הצפון אפריקאים בישראל. "בפרויקט הזה משתתפים יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, דתיים, חילונים, נשים, גברים, חבר'ה עם קעקועים ורסטות לצד נגנים עם רסטות וכיפה סרוגה. כבר הגיעה לתחרות הזו מתחרה מצוינת מיפן והשנה יתחרו בה צעירים ממרוקו. לזה אני קורא רב תרבותיות מבורכת, שמשקפת זהות לאומית ואישית ומעידה הרבה על המקום שמאפשר לה להתקיים. 'יפה בית של שיר מבית של זהב' מצטט מלכא את רבי משה אבן עזרא מגרנדה שבאנדלוסיה. נכון לחברה בישראל לאמץ את רוח תקופת תור הזהב של יהדות ספרד שהתאפיינה ביצירה גדולה בכל תחומי האמנות והמדע לצד פתיחות ומתינות, שיתוף פעולה וקיום גשרים בין עמים, דתות ותרבויות. זוהי דרך חיים המעמידה את עולם הרוח של האמנות, הספרות וההגות בראש סדר העדיפות בחיי האדם. זאת, אל מול החומרנות החולפת. זו דרכי והשקפת עולמי, ולשמחתי אני נוכח בהצטרפות של רבים לגישה זו וסופה לנצח בע"ה, לטובת כולנו".
אפשר להגיע לשלום עולמי עם גיוון ורב תרבותיות?
"הרבה פעמים מברכים אותי על ההצלחות, ואני אומר לכולם: 'לא הכל בסדר'. יש שיפור, אבל המצב הוא עדיין לא כזה של חלוקת משאבים ראויה, שוויונית והוגנת. אין עדיין צדק חלוקתי במשאבי המדינה בתחום התרבות בפרט. אפשר לראות איך מוסדות התרבות בעיר תל אביב, כבודם במקומם, נוגסים מסך כל כספי התמיכה הממשלתית באחוזים גבוהים ביותר באופן שזועק לתיקון. כשהקמנו את התזמורת האנדלוסית, היא הייתה הראשונה בארץ. היום יש כבר שש תזמורות והן זוכות להרבה יותר קהל והכנסות עצמיות מאשר כל שאר התזמורות בז'אנר המוזיקה המערבית ועדיין, אין הלימה בתמיכה בתזמורות האנדלוסיות שמקבלות פחות משליש מסך כל התזמורות. יחד עם זאת, אני מקפיד תמיד לבוא ממקום מקרב של פתיחות וקורא לחבריי בשדה התרבות בארץ - מנהלי מוסדות התרבות ואלה שאמונים על חלוקת הכספים להיפתח. מי שבטוח באיכויות התרבות שלו אינו צריך לחשוש מכניסה של תרבות נוספת למפת התרבות בארץ. היחיד שגילה עד כה פתיחות כזו הוא קולגה ראוי ומוערך שלי, אבי שושני, שהיה מזכ"ל התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ואני מאחל לנו שיהיו עוד כמוהו. פרס 'תור הזהב', אגב, הוא בעיניי טקס אלטרנטיבי ולא פחות ראוי מ'פרס ישראל'. בזה האחרון זכו, לצערי, פחות מ-7 אחוזים מתרבויות מרהיבות שאינן מערביות. בעיניי, פרס תור הזהב' אמור לפקוח את העיניים של מחלקי הפרס, להבין שיש עוד הרבה מאוד מצוינים ומוכשרים, ולא רק בז'אנר מסוים".
ומה הדבר הבא?
"בימים אלה אני מקדם הקמת מוסד נוסף להוצאה לאור של פוסקים ופסיקות הלכתיות אורתודוכסיות של תלמידי חכמים ורבנים מיהדות ספרד וארצות צפון אפריקה. אלו פסיקות מקילות שמאפשרות להתמודד עם התמורות שמביאות איתן רוחות הזמן והמקום במשך הדורות. בעיניי חייבים להביא אותן לידיעת הציבור הרחב, בכללם גם מי שעוקב אחר פסיקות מחמירות בהשפעה ליטאית. לשמחתי קמו דמויות צעירות שמקדמות את השיח והרעיון הזה ביניהם אופיר טובול מחבר 'קול התור', ד"ר דוד ביטון וספרו על הרב יוסף משאש , מישאל ווקנין שיזם, ערך והפיק את האלבום הנפלא והמרענן 'סיור סליחות'', יאיר הראל עם אנסמבל הפיוט, אלעד לוי עם 'מקאמאת', יגל הרוש עם 'כולנא' בירוחם, יורם אזולאי בתוכנית הרדיו ניחוח אנדלוסי וצעירים רבים אחרים שעשו מעשה. מלכא מפנטז על הקמת תחנת רדיו פיוט שתשדר ניגון , פיוט ושירה מכל תרבויות הקהילות המרכיבות את החברה השיראלית. מלכא נזכר בעיתונאי שפנה אליו בעת קבלת פרס ישראל ושאל "קיבלת את פרס ישראל, עכשיו אתה יכול לנוח"! למחרת ישבתי לשדרג את תוכנית העבודה שלי להקמת ח"י מוסדות תרבות. ב"ה יש תמורה בעד האגרה ומרגש כל פעם מחדש להיווכח כמה טוב זה עושה לאנשים כפרטים, כקהילה כחברה בישראל".
בשיתוף מטרוז - המרכז לפיוט בישראל
