באמצע החודש שעבר הודיעה ארה"ב לעולם כי היא מציבה נשק מבצעי בחלל. ההודעה הדרמטית הזו, שיצאה מפיו של שר חיל האוויר האמריקני טרוי מיינק, לא הייתה מקרית: היא יועדה בראש ובראשונה לאוזניים רוסיות וסיניות, כחלק ממאזן אימה חדש שנבנה הרחק מעל האטמוספירה. המסר האמריקני היה חד וברור: החלל אינו עוד סביבה מדעית מבודדת או במה להפגנת יוקרה לאומית בלבד, אלא שדה הקרב והזירה הכלכלית-אסטרטגית המרכזית של המאה ה-21.
תפיסה זו קיימת גם במישור המקומי: להצהרה האמריקנית קדמה אמירתו של שר הביטחון, ישראל כ"ץ, כי "ישראל שואפת להיות אחת משלוש המדינות המובילות בעולם בתחום החלל ההתקפי". הצהרה זו מסבירה את הפעילות הקדחתנית שמתרחשת כיום במערכת הביטחון ובמנהלת מפא"ת (המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון) בתחום החלל.
בראיון שנערך עימו לאחרונה, הסביר ראש מפא"ת, תא"ל (מיל') ד"ר דני גולד, כי החלל הפך לאחת המשימות הראשיות והחמות ביותר של הגוף שבראשו הוא עומד. גולד ציין כי ישראל היא כבר כיום שחקנית חלל משמעותית, המחזיקה בלווייני מכ"ם, צילום באיכות גבוהה ולווייני תקשורת. אך לצד הלוויינים הכבדים, מפא"ת נכנסת כיום למאמץ משמעותי בתחום ה"ניו-ספייס" (NewSpace) - לרבות הפעלת להקות של לוויינים קטנים ומודולריים, המבצעים משימות מודיעין והגנה רציפות במסגרת תוכנית אסטרטגית רב-שנתית.
"החלל הוא המדיום הבא - גם מבחינה צבאית וגם מבחינה כלכלית. כדור הארץ נהיה קטן, והאנושות מחפשת אופקים חדשים מעבר ל'מערה' שבה היא נמצאת", קובעת הילה חדד-חמלניק, לשעבר מנכ"לית משרד המדע והטכנולוגיה, שהקימה ב-2024 את חברת ההזנק Moonshot, המפתחת מאיץ אלקטרומגנטי לשיגור מטענים לחלל כחלופה לרקטות המסורתיות.
לדבריה, האנושות צועדת כיום בצעדים בטוחים לתוך "המרוץ השלישי" בחלל. המרוץ הראשון, בימי המלחמה הקרה, היה מרוץ אסטרטגי ומדעי בין המעצמות הגדולות על יוקרה והפגנת כוח - מרוץ שאליו הצטרפה ישראל כבר בשלב מוקדם והפכה לאחת משמונה מדינות בלבד בעולם בעלות יכולת שיגור לוויינים עצמאית. המרוץ השני התמקד בהוזלת עלויות השיגור ובכניסת השוק המסחרי הפרטי וההצלחה הישראלית בו הייתה חלקית בלבד. המרוץ השלישי, לעומת זאת, סובב סביב שליטה, משאבים וחוסן לאומי. הוא משלב זרוע צבאית-מבצעית (הן בהגנה והן בתקיפה) לצד מאבק כלכלי-אסטרטגי עז על תשתיות דאטה, בינה מלאכותית ומשאבים נדירים. למשל, איזוטופ ההליום-3 (Helium-3) - חומר נדיר בכדור הארץ אך מצוי בשפע על פני הירח הנחשב למרכיב קריטי בפיתוח אנרגיה ירוקה מבוססת היתוך גרעיני (Fusion).
חדד-חמלניק, מהנדסת חלל ואווירונאוטיקה במקצועה, מציינת כי במרוץ זה נפתחות לישראל אפשרויות רבות. למשל, בהגנת סייבר על נכסים דיגיטליים בחלל. ככל שיותר דאטה-סנטרים (Data Centers), שרתי ענן ומערכות מחשוב עתירות בינה מלאכותית יעברו לפעול בחלל כדי לנצל את האנרגיה הסולארית והקור הטבעי, כך גובר הצורך הקריטי בהגנת סייבר בחלל.
שרשרת הערך של התעשייה הישראלית
אף שתעשיית החלל הישראלית צמחה מתוך צרכים צבאיים ומודיעיניים קיומיים, בשנים האחרונות מתרחש מעבר דרמטי: הידע הטכנולוגי וההון האנושי שנצברו במערכת הביטחון ובאקדמיה זולגים באופן מאסיבי לשוק האזרחי-מסחרי.
המאיץ המרכזי למהפכה זו הוא השינוי הכלכלי העולמי. בעבר, שיגור מטען לחלל היה שמור למעצמות עתירות תקציב ועלות שיגור לקילוגרם בודד עמדה על כ-100,000 דולר. כיום, בזכות פריצות דרך טכנולוגיות והשימוש החוזר במשגרים של חברות פרטיות כמו SpaceX, המחיר צנח ל-1,000-2,000 דולר בלבד לקילוגרם, וממשיך לרדת.
על פי נתוני רשות החדשנות, כלכלת החלל העולמית הציגה צמיחה מטאורית והגיעה בשנת 2025 להיקף של כ-680 מיליארד דולר - זינוק של כ-12% לעומת שנת 2024. הנתון המרשים ביותר הוא שכ-80% מהפעילות בחלל כיום היא מסחרית לחלוטין. גם היקף השיגורים שבר שיאים: ממאות בודדות בשנה ועד אלפי לוויינים פעילים במסלול נמוך (LEO). הממשלות, שהיו בעבר הלקוח היחיד, הפכו כעת ל"לקוח הראשון" (First Customer), כשהשוק המסחרי והמשקיעים הפרטיים הם אלו שמניעים את גלגלי הצמיחה.
תומר סגלוביץ, ראש אגף תוכנה והארדטק בחטיבת הצמיחה ברשות החדשנות, משרטט את שרשרת הערך של התעשייה הישראלית הצומחת - שבה פועלות כיום כ-100 חברות טכנולוגיה וסטארט-אפים - דרך ארבע שכבות עומק המרכיבות את האקו-סיסטם המקומי.
השכבה הראשונה בשרשרת הערך, שכבת ה-Upstream, מתמקדת בתשתיות הבסיס, החומרה והמשגרים. לצד תעשיות הענק המסורתיות כמו התעשייה האווירית, אלביט מערכות ורפאל, צומחות בה חברות הזנק המפתחות רכיבים קריטיים לסביבת החלל הקיצונית. בין הבולטות שבהן נמצאת רמון ספייס (Ramon.Space), שהפכה לשחקנית גלובלית מובילה בפיתוח מחשבים, מעבדים ופתרונות ענן חסיני קרינה. המעבדים של החברה משולבים כיום ברוב פרויקטי החלל בעולם ומאפשרים עיבוד נתונים מורכב ישירות במסלול. דוגמה אחרת היא של חברת Moonshot הנ"ל, שפועלת בפארק התעשייה קיסריה ומפתחת מאיץ אלקטרומגנטי לשיגור מטענים במהירויות היפרסוניות, במטרה לפתור את צוואר הבקבוק המרכזי של עולם החלל - מגבלת הקיבולת והעלות של טילים כימיים מסורתיים.
השכבה השנייה היא ה-Midstream, המהווה את התשתית המקשרת בין המערכות בחלל למערכות המחשוב על פני כדור הארץ. לצד חברות ותיקות בתחום התקשורת הלוויינית כגון גילת ואורביט, בולטות חברות חדשניות כמו NSLComm, שפיתחה אנטנות בד גמישות הנארזות בתוך לוויינים זעירים. לאחר השיגור, האנטנה נפתחת בחלל באמצעות רכיב בעל "זיכרון צורתי" - פתרון שפותח את בעיית הנפח והמשקל במשגרים ומאפשר אספקת תקשורת רחבת פס בעלויות מוזלות.
בשכבה השלישית, ה-Downstream, הדגש עובר מתשתית ליישום: תרגום המידע והצילומים המגיעים מהמסלול לתובנות כלכליות, חקלאיות וסביבתיות בקרקע. חברת Asterra (אסטרה) הישראלית, למשל, משתמשת בטכנולוגיית מכ"ם לווייני (SAR) כדי לחדור את פני הקרקע ולזהות דליפות מים, כשלים בתשתיות רטובות וצנרת תת-קרקעית ברחבי העולם - פתרון המניב חיסכון סביבתי וכלכלי בשיעור של מיליארדי דולרים.
השכבה הרביעית והמתקדמת ביותר מייצגת את מודל ה-Space as a Service - המעבר מתעשיית חומרה גרידא לאספקת שירותים ופלטפורמות מתקדמות. בתחום זה פועלת SpacePharma, המתמחה במעבדות כימיות וביולוגיות ממוזערות ואוטומטיות המורכבות על גבי לוויינים זעירים. המעבדות של החברה מאפשרות לחברות תרופות בין-לאומיות לבצע ניסויים בתנאי מיקרו-כבידה (חוסר משקל) המאיצים פיתוח תרופות וגבישים ברמת דיוק שאינה אפשרית על כדור הארץ. לצדה פועלת StemRad (סטימראד), שפיתחה את אפוד ההגנה מקרינה AstroRad. האפוד נבחר על ידי נאס"א ונבחן במשימת Artemis 1 סביב הירח, במטרה להגן על אסטרונאוטים מפני סערות שמש וקרינה קוסמית קיצונית במסעות עמוקים לחלל.
תמיכה בטכנולוגיות דואליות
לדברי סגלוביץ, תפקידה של רשות החדשנות במפת הדרכים הזו הפך לקריטי במיוחד. מיזמי חלל נדרשים לאופק פיתוח ארוך ומורכב - מה שמוגדר ברשות כטכנולוגיית דיפטק (Deep-Tech) - המלווה בסיכון פיננסי וטכנולוגי גבוה בשלבים הראשוניים, הרבה לפני שנוצר יבול מסחרי. במציאות שבה קרנות הון סיכון פרטיות נרתעות לעיתים מהשקעה בשלבים אלו, הרשות פועלת כגורם מתווך שמפחית את הסיכון עבור השוק הפרטי.
"כבר ב-2022 הוצאנו קול קורא והקמנו חממה וקרן השקעות ייעודית, שמטרתן להוריד את רמת הסיכון עבור המשקיעים הפרטיים בתחום החלל, לספק מענקים לחברות בשלבים המוקדמים ולסייע בהוכחת היתכנות טכנולוגית (POC)", מפרט סגלוביץ. "בנוסף, וכחלק מהמאמץ הלאומי לקידום תעשיית החלל האזרחית, הקמנו את תוכנית השיגורים Access to Space המאפשרת לחברות הזנק לבחון ולהוכיח טכנולוגיות מתקדמות במסלול סביב כדור הארץ".
כיום, אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותו פועלת הרשות הוא קרן ההזנק, המיועדת לחברות בשלבי Pre-Seed, Seed וסבב A, לצד מענקי מו"פ ותוכניות הרצה. מנגנונים אלו מעניקים לסטארט-אפים את האוויר לנשימה הנדרש כדי לחצות את "עמק המוות" הכלכלי ולהפוך מחברות מחקר לשחקניות מסחריות המובילות בשוק העולמי.
סגלוביץ מדגיש, כי המיקוד המרכזי של הרשות הוא תמיכה בטכנולוגיות דואליות - פיתוחים המיועדים הן לשימושים בחלל והן ליישומים אזרחיים וביטחוניים על פני כדור הארץ: "דוגמה מצוינת לכך היא פיתוח פולימרים וחומרים מתקדמים העמידים לתנאי קרינה וטמפרטורה קיצוניים בחלל, שמוצאים במקביל שימושים קריטיים בתעשייה, בביטחון ובתעופה כאן למטה".
שיתופי פעולה בין-לאומיים
את הזיקה המעמיקה של ישראל לחלל ואת תחילת דרכה בתחום משרטט אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן-ישראל, מי שהיה יו"ר סוכנות החלל הישראלית במשך 17 שנה וכיום עומד בראש סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב. עבור בן-ישראל, התשוקה לחלל ניצתה עוד בילדותו, כשעקב בהתרגשות אחר השיגור ההיסטורי של הקוסמונאוט הסובייטי יורי גאגרין, האדם הראשון בחלל. היה זה אירוע מעצב שהבהיר לעולם כי החלל אינו רק מדע בדיוני, אלא מציאות חדשה ומכריעה, והצית את המרוץ המעצמתי לכיבוש החלל.
ההזדמנות הישראלית להפוך את כיבוש החלל הזו לתוכנית לאומית הגיעה בעקבות הסכם השלום עם מצרים. פרופ' יובל נאמן, שר המדע דאז, יחד עם מערכת הביטחון, היו מודאגים מכך שלא ניתן יהיה לוודא את המשירה המצרית על פירוז חצי האי סיני על ידי מטוסי צילום מודיעניים, שכן הדבר יפגע בריבונות המצרית. נאמן ומערכת הביטחון שכנעו את ראש הממשלה מנחם בגין להקים סוכנות חלל שתתמקד בפיתוח לוויינים. בגין נתן את הדחיפה המרכזית, והוקמה סוכנות לניצול החלל (סל"ה), שנאמן עמד בראשה בהתנדבות בין השנים 1981 ל-2005. ב-2005, כשהגיע לגיל 80, פנה נאמן לבן ישראל והציע לו להחליפו. לאחר קבלת אישור מראש הממשלה אריאל שרון, מונה בן ישראל לתפקיד וכיהן בו במשך 17 שנה, גם הוא ללא שכר.
כפי שמציין שר המדע לשעבר יזהר שי, החלטה אסטרטגית זו של בגין ונאמן היא שהציבה את ישראל במועדון המצומצם של כ-10 מדינות בלבד בעולם בעלות יכולת עצמאית מלאה לתכנן, לבנות, לשגר ולהפעיל לוויינים.
בנוסף לסיוע למערכת הביטחון, מטרת הסוכנות הייתה פיתוח מחקר וידע אזרחיים עם היבטים תעשייתיים וכלכליים. אולם, הדרך האזרחית לוותה בקשיים תקציביים כבדים. צוות הסוכנות הכין תוכנית ארוכת טווח בהיקף של מאות מיליוני שקלים לפיתוח התעשייה. בשיאה הוקצו 100 מיליון שקלים לשנה, אך התוכנית נפלה שוב ושוב קורבן לקיצוצים רוחביים בממשלה, והתקציב התכווץ למיליונים בודדים בלבד. בסופו של דבר, בממשלה הנוכחית התקציב התכווץ למיליונים בודדים בלבד.
למרות התקציב הקטן יחסית, בן-ישראל מזכיר כי הסוכנות הצליחה לייצר פיתוחים דרך שיתופי פעולה בין-לאומיים. דוגמה בולטת לכך היא שיתוף הפעולה עם צרפת - מעצמת חלל שביקשה להתחרות במכרז האיחוד האירופי ללווייני ניטור איכות הסביבה ושינויי אקלים, לצורך זיהוי זיהומי מים. הצרפתים נזקקו ללוויינים קטנים, תחום התמחות ישראלי, ובמסגרת שיתוף הפעולה עימם נבנה הלוויין VENµS (ונוס), שפעל בחלל במשך שמונה שנים עד לסיום משימתו. הלוויין כלל מערכת צילום ייחודית שפותחה על ידי אל-אופ (כיום חלק מאלביט), הרחיב את השימושים גם לחקלאות ודשנים, והניב הכנסות גדולות.
מנוע צמיחה ונכס אסטרטגי
יזהר שי מספר כי עם כניסתו לתפקיד שר המדע והטכנולוגיה, הוא גיבש תוכנית חומש לאומית שנשענה על מחקרים בין-לאומיים, במטרה למנף את היתרון היחסי של ישראל ולהפוך אותה למוקד משיכה עולמי בתחום. תוכניתו השאפתנית של שי הציבה יעד להקמת 150 עד 200 סטארט-אפים בתחום החלל בתוך עשור, יצירת 40,000 עד 50,000 מקומות עבודה איכותיים - תוך דגש מיוחד על פיתוח עוגני תעסוקה וטכנולוגיה בפריפריה (כמו מצפה רמון, ירוחם ובית שאן) - ומשיכת ענקיות טק בין-לאומיות להשקיע באקו-סיסטם הישראלי.
לדבריו, הוא פעל להדק את שיתופי הפעולה הבין-לאומיים עם גורמים כמו האיחוד האירופי ואיחוד האמירויות, לשלב את תעשיית ההייטק והאקדמיה המקומית, ולבסס מעטפת ממשלתית שתתמוך בפיילוטים, במעבדות חלל ובמיזמים דו-שימושיים (אזרחיים וביטחוניים) כארגז כלים לצמיחה כלכלית ולחוסן לאומי.
שי טוען כי המפתח המרכזי לצמיחת הענף טמון בכינון מודל עבודה של שיתוף פעולה הדוק בין הממשלה למגזר הפרטי (G2B). מודל זה מבוסס על איגום משאבים, תמיכה ממשלתית בשלבי הוכחת ההיתכנות והפיילוטים, והקמת תשתיות לאומיות שסטארט-אפים אינם יכולים לממן בכוחות עצמם. חלק משמעותי מפעילות זו צמח מתוך אקסלרטורים וחממות ייעודיות - דוגמת קרן Earth & Beyond Ventures - המפגישים בין תמיכה ממשלתית, יזמים מקומיים וחברות בין-לאומיות, ומטפחים עשרות חברות ההזנק המפתחות טכנולוגיות דואליות לחלל ולכדור הארץ.
כהונתו הקצרה של יזהר שי לא איפשרה לו להשלים את מימוש כל יעדי התוכנית, עובדה המעלה את השאלה כיצד תבטיח ישראל את המשך הובלתה בתחום החלל גם בעשור הבא. גורמים בכירים בסוכנות החלל הישראלית מבהירים כי הסוכנות שוקדת כעת על תוכנית ארוכת טווח המתמקדת בשלושה צירים מרכזיים: ראשית, בתחום הרגולציה, קידום חוק החלל שיקל על חברות פרטיות לבצע ניסויים ולפעול מתוך ישראל; שנית, יצירת הזדמנויות מסחריות באמצעות הקמת ביתנים לאומיים בתערוכות הבין-לאומיות המובילות בעולם - דוגמת Space Tech Expo בברמן, גרמניה - לצד הוצאת משלחות יזמים לחו"ל; ושלישית, מימון מחקר ופיתוח עבור פרויקטים פורצי דרך.
ספינת הדגל האזרחית בהקשר זה כיום היא ULTRASAT (אולטראסאט) - טלסקופ חלל בעל יכולת תצפית בתחום העל-סגול, המיועד לזהות אירועים חולפים ביקום, כגון סופרנובות. הפרויקט מובל על ידי מכון ויצמן למדע וסוכנות החלל הישראלית, בשיתוף פעולה עם נאס"א (שתספק את השיגור), מכון DESY הגרמני, התעשייה האווירית ואלביט.
"השקעה בתעשיית החלל אינה מדע בדיוני או פרויקט יוקרה - היא מנוע צמיחה כלכלי, נכס מדיני וחוסן אסטרטגי ראשון במעלה למדינת ישראל", מסכם יזהר שי. פרופ' בן-ישראל מסכים, אך מדגיש כי המפתח האמיתי לכל זה נשען על הדור הבא: "מעבר לפן המדעי והכלכלי, יש לנו הון אנושי יוצא דופן וחינוך למדעים שמבעיר מחדש את הדמיון. הנוער שלנו צמא לזה, ומסקרים שביצענו עולה כי ילדים ותלמידים בישראל שוב חולמים להיות אסטרונאוטים ומדענים. אבל החלומות האלה לא יחזיקו מעמד מעצמם: רק תשתית חינוכית מדעית-טכנולוגית איתנה, המבוססת על לימודי ליבה לכל חלקי החברה הישראלית, תבטיח שיהיה לנו מי שימשיך להוביל את תחום החלל גם בעתיד. לצערי, אמת זו שהובילה אותנו מאז הקמת המדינה, אינה עוד דגל בממשלה הנוכחית".
