כשהתחלתי לעצב, לפני כ-35 שנה, הייתי משוכנע שהעולם הולך ונעשה אחיד. גדלנו על MTVראינו אותם סרטים, שמענו אותה מוזיקה, נחשפנו לאותם מגזינים. חשבתי שאם מעצב צעיר במילאנו, בלונדון או בניו יורק צורך אותה תרבות כמוני, בסופו של דבר הוא יהיה קצת כמוני ואני קצת כמוהו. טעיתי.
עם השנים גיליתי שהדברים שאנחנו רואים הם רק שכבה אחת ביצירה. מתחתיה נמצאים המקום שבו גדלנו, האנשים שסביבנו, הקצב שבו אנחנו חיים, הדרך שבה אנחנו מדברים, אוכלים, מארחים, מתווכחים ואפילו הדרך שבה אנחנו עומדים בתור. כל אלה נכנסים לעיצוב הרבה לפני שאנחנו בוחרים בד, עץ או צבע.
בישראל יש חופש גדול. לפעמים הוא נפלא ולפעמים הוא יכול להוציא אותך מדעתך. זה החופש להגיע למסעדה בכפכפים, לשנות תוכנית ברגע האחרון וכן, גם לעקוף בתור. אנחנו פחות פורמליים, פחות מחויבים לטקס ולכללים, מהירים מאוד בהחלטות ולא תמיד חוששים לעגל פינות.
אפשר לבקר את זה. אני מעדיף לשאול מה זה עשה לנו כיוצרים.
היתרון של מי שלא ירש ספר חוקים
לא נולדנו לתוך מסורת עיצובית בת מאות שנים. אין לנו את המטען שיש לאיטליה, לצרפת או למדינות סקנדינביה. במשך שנים אפשר היה להסתכל על המצב כנחיתות: להם יש היסטוריה, בתי מלאכה, מותגים שעוברים מדור לדור וקודים אסתטיים שכבר הפכו לחלק מהתרבות.
אבל למסורת יש גם צד שני. ככל שהיא חזקה יותר, קשה יותר למרוד בה.
אני מגיע לאיטליה ומסתכל בקנאה על הכבוד שלהם למסורת. אדם יכול לנעול במשך שנים את אותו מוקסין של אותה פירמה וללבוש את אותה חולצת פשתן, ויש בזה משהו יפהפה. אבל אותה נאמנות יכולה גם להקשות על הרצון לשבור את מה שכבר עובד.
אנחנו אחרים. בנינו כאן מדינה במהירות, תוך כדי תנועה. התרגלנו לאלתר, למצוא פתרון, לשנות כיוון. לא תמיד היה זמן לחכות שהכול יהיה מושלם.
אני לא חושב שצריך להפוך את עיגול הפינות לאידיאולוגיה עיצובית, אבל כן צריך להכיר בכך שהחופש הזה יצר אצלנו משהו. הוא נתן לנו פחות פחד מפני שבירת מוסכמות.
אני לא מחפש "ישראליות" בעיצוב
כשמדברים על עיצוב ישראלי, מתחילים לפעמים לחפש סימנים: איזה חומר הוא ישראלי? איזה צבע? איזו צורה?
בעיניי זאת שאלה לא נכונה.
אני לא קם בבוקר ואומר לעצמי: היום אעצב כורסה תל-אביבית. אני גם לא חושב שעיצוב מקומי צריך להיראות "מקומי". להפך. ברגע שמנסים להוכיח יותר מדי מאיפה באנו, התוצאה עלולה להפוך לקלישאה.
המקומיות נמצאת במקום עמוק יותר. היא נמצאת בפרופורציות, בנינוחות, באופן שבו אנחנו רוצים להשתמש בחפץ וביחסים שלנו עם הבית.
פעם יוקרה הייתה קשורה גם למידה מסוימת של ריחוק. חלל יוקרתי היה יכול להיות מאוד מוקפד, כמעט חמור סבר. לפעמים הרגשתי שאני צריך להתנהג יפה ליד הרהיטים. היום זה פחות מעניין אותי.
אני רוצה שהפריטים שאני מעצב יהיו יפים, אבל גם שיהיה אפשר לחיות איתם. שלא נרגיש שנכנסנו לחלל עם Dress Cod. אולי גם זה משהו תל-אביבי: הרצון ביופי בלי לוותר על חופש.
לראות הכול ואז לשכוח
מעולם לא האמנתי שמעצב צריך להתנתק ממה שקורה בעולם. להפך. צריך לראות, לנסוע, להסתקרן ולהכיר. אנחנו לא עובדים בוואקום.
אבל יש הבדל גדול בין השראה לבין העתקה. השראה עוברת דרכך. מעצב רואה משהו, הוא נשאר אצלו, מתערבב עם עוד אלף דברים שראה וחווה ובסופו של דבר יוצא ממנו משהו אחר. העתקה מתרחשת כשאין את התהליך הזה. היום המבחן הזה קשה יותר, כי אנחנו רואים הכול.
פעם היה צריך לנסוע לתערוכה במילאנו, להיכנס לחנויות, לפתוח מגזינים. היום אני יכול לשבת בדרום תל-אביב ולראות בזמן אמת מה הושק לפני שעה בקצה השני של העולם. וגם הלקוח שלי רואה אותו. זהו שינוי עצום.
הידע כבר לא מבדיל בינינו. גם הגישה למידע לא. כולם יודעים מה הטרנד החדש, מי המעצב המדובר ואיזה מלון נפתח השבוע.
ולכן נשארת שאלה אחת הרבה יותר מעניינת: מה המעצב עושה עם כל מה שראה?
למה אני עדיין בדרום תל אביב?
במהלך השנים הציעו לי לא פעם להעביר את אולם התצוגה למקומות אחרים. אולי מקום נוח יותר, מסחרי יותר, "נכון" יותר.
בכל פעם שהאפשרות הזו עלתה, הבנתי מחדש למה אני כאן. אני רוצה להיות קרוב לבעלי המקצוע שאני עובד איתם, קרוב לים, למסעדות שאני אוהב, לרחובות שאני מכיר. אני רוצה לצאת מהסטודיו ולהרגיש את העיר.
לקח לי זמן להבין שזה לא רק עניין של נוחות או אהבה לתל-אביב. העיר היא חלק מתהליך העבודה שלי.
אני חי כאן, עובד כאן ויוצר כאן, ושלושת הדברים האלה כבר מזמן התערבבו זה בזה. אני לא יודע לומר איפה נגמר אריק שחי בתל-אביב ומתחיל אריק המעצב. וטוב שכך.
הדבר שאני הכי רוצה לשמוע מלקוח
יש משפט אחד שאני אוהב במיוחד לשמוע כשמישהו נכנס לאולם התצוגה: "סוף סוף אני רואה משהו אחר".
בעיניי זו מחמאה הרבה יותר גדולה מהאמירה "זה יפה".
כי לייצר עוד דבר יפה בעולם שיש בו אינסוף דברים יפים – זה כבר לא מספיק.
חברות עיצוב בינלאומיות גדולות צריכות לפעמים ליצור מוצר שיעבוד באותה מידה בפריז, בדובאי, בשנגחאי ובניו יורק. זו משימה מורכבת ומרשימה, אבל היא גם מחייבת למצוא מכנה משותף רחב.
לי יש חופש אחר. אני לא חייב לקלוע לכל חך.
אני יכול להרשות לעצמי להמשיך לחפש את השפה שלי, גם אם לא כולם יאהבו אותה. למעשה, אם כולם אוהבים משהו באותה מידה, אני לפעמים מתחיל לחשוד בו.
אחרי 35 שנה אני מבין שהצלחה בעיצוב אינה היכולת לדעת מה קורה בעולם. היום זה החלק הקל. המסך שלנו דואג לכך שכולנו נראה כמעט את אותם הדברים.
החלק הקשה הוא לא לתת לכל מה שראינו למחוק את מי שאנחנו.
ואולי זו גם התשובה שלי לשאלה מהו עיצוב תל-אביבי. אני לא יודע להצביע עליו ולומר: הנה, זה הצבע שלו, זה החומר שלו וזו הצורה שלו. אני רק יודע שהוא צריך להרגיש כמו העיר הזאת – חופשי, סקרן, קצת חסר מנוחה, לא לגמרי מציית לכללים ובעיקר לא מפחד להשתנות.
כי בעולם שבו כולם רואים הכול, היתרון הגדול ביותר שנשאר לי כמעצב הוא ליצור משהו שרק אני יכולתי ליצור מכאן.
