במשך שנים התרגלנו לחשוב שהיתרון הגדול של ישראל הוא החדשנות. אנחנו מתגאים במספר הסטארט-אפים, באקזיטים, בהשקעות הזרות ובחברות הרב-לאומיות שהקימו כאן מרכזי פיתוח. אבל בעשור הקרוב, היתרון התחרותי של ישראל לא ייקבע לפי מספר החברות שיוקמו כאן - אלא לפי השאלה הפשוטה יותר: האם יהיו מספיק אנשים שיוכלו לעבוד בהן.
זה כבר אינו רק אתגר של תעשיית ההייטק. זו שאלה כלכלית, ביטחונית וחברתית מהמעלה הראשונה.
הביקוש למהנדסים, למפתחי תוכנה, לאנשי בינה מלאכותית ולמומחי סייבר גדל בקצב מהיר יותר מהיכולת להכשיר אותם. במקביל, מאגרי כוח האדם שעליהם נשען ההייטק הישראלי במשך שנים הופכים מצומצמים יותר. אם ישראל רוצה לשמור על מעמדה כמעצמה טכנולוגית, היא לא תוכל להמשיך לחפש את אותם אנשים באותם מקומות. הפתרון נמצא במקום אחר: הרחבת מעגל המצוינות.
מחטיבת הביניים עד לשירות הצבאי
בישראל חיים אלפי בני ובנות נוער מוכשרים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שלעיתים אינם מגיעים כלל למסלולים המובילים ליחידות הטכנולוגיות של צה"ל, לאקדמיה ולהייטק. לא מפני שחסר להם כישרון, אלא מפני שהמערכת אינה מצליחה לאתר אותם בזמן, להאמין בהם ולהעניק להם את הכלים הנדרשים.
זו בדיוק התפיסה שעליה מבוססת עמותת "נתיבי אודי", שהוקמה לזכרו של סגן אודי אלגרבלי ז"ל. באמצעות תוכנית "ניצנים" ובהמשך "מכינות ניצנים", העמותה בונה מסלול רב-שנתי שמתחיל כבר בחטיבת הביניים ומלווה את המשתתפים עד לשירותם הצבאי. לצד לימודי מדעי המחשב, בינה מלאכותית, סייבר ופיתוח תוכנה, מושם דגש גם על מנהיגות, עבודת צוות, אחריות ותחושת שליחות.
הגישה הזו מוכיחה את עצמה. כ-60% מבוגרי "ניצנים" מתקבלים למסלולי האיתור הטכנולוגי של צה"ל או למסלול העתודה האקדמית - נתון יוצא דופן, במיוחד כאשר רבים מהם מגיעים מאזורים שבהם שיעורי ההשתלבות במסלולים הללו היו בעבר נמוכים משמעותית. המשמעות אינה רק קבלה ליחידה יוקרתית; זו יצירת מוביליות חברתית והרחבת מאגר ההון האנושי שעליו נשענים מערכת הביטחון והמשק כולו.
גם מערכת הביטחון זיהתה את הפוטנציאל. בשנת 2022 הוענק לעמותה פרס הרמטכ"ל, ובשנת 2026 הוענק לה פרס ראש אגף כוח האדם, כהוקרה על תרומת "ניצנים" ו"מכינות ניצנים" לפיתוח דור העתיד של המשרתים במסלולים הטכנולוגיים. אלו אינם רק פרסים. הם ביטוי להבנה שהיתרון הטכנולוגי של ישראל מתחיל הרבה לפני הגיוס לצה"ל.
גם השוק הפרטי מבין זאת. יותר ויותר חברות הייטק, מוסדות אקדמיים ושותפים מהתעשייה פונים לעמותה כדי לפתח שיתופי פעולה. הסיבה פשוטה: הם אינם מחפשים רק עובדים, אלא את דור המובילים הבא - צעירים בעלי יכולות טכנולוגיות גבוהות, סקרנות, התמדה ויכולת להתמודד עם אתגרים מורכבים. ההבנה הזו מלמדת שהמאבק על ההון האנושי מתחיל שנים לפני הריאיון הראשון לעבודה.
לשלב אוכלוסיות חדשות במעגלי החדשנות
אחרי השבעה באוקטובר קיבל הנושא משמעות נוספת. שיקום הצפון והדרום לא יימדד רק במספר הבתים שייבנו או בכמות התקציבים שיוקצו. הוא יימדד גם ביכולת של צעירים מוכשרים לבחור לבנות את עתידם באזור שבו גדלו. כאשר נער מקריית שמונה, נערה משדרות או תלמיד מרהט מקבלים מסלול אמיתי לעולם הטכנולוגי, הם אינם רק משנים את עתידם האישי - הם מחזקים את הכלכלה המקומית, את החברה הישראלית ואת החוסן הלאומי.
בעולם שבו בינה מלאכותית וטכנולוגיות מתקדמות מעצבות מחדש את יחסי הכוחות בין מדינות, התחרות אינה מתנהלת רק על השקעות, על מפעלים או על מרכזי פיתוח. היא מתנהלת על בני האדם. מדינות שיצליחו לזהות מוקדם יותר כישרונות, לטפח אותם ולשלב אוכלוסיות חדשות במעגלי החדשנות יהיו אלה שיובילו גם את הכלכלה וגם את הביטחון.
לכן, השאלה איננה האם כדאי להשקיע בתוכניות כמו "ניצנים". השאלה היא האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה שלא לעשות זאת.
אם ישראל רוצה להישאר אומת החדשנות גם בעוד דור, עליה להפסיק לראות בחינוך טכנולוגי הוצאה תקציבית, ולהתחיל לראות בו את התשתית האסטרטגית החשובה ביותר שלה. כבישים ורכבות מחברים בין ערים; השקעה בהון האנושי מחברת בין הפוטנציאל של המדינה לבין העתיד שלה.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת "בנתיבי אודי"
