קבוצת מדענים ישראלית פיתחה תרופה פורצת דרך לסוג מסוים של סרטן. הם פנו ל-FDA האמריקני וקיבלו אישור בהליך מזורז כ"תרופה מצילת חיים". כמה חודשים מאוחר יותר הם הנפיקו את החברה בבורסה של ניו יורק, בשווי שוק של מיליארדי דולרים. במקביל, בקשתם לרישוי התרופה בישראל נתקלה בסירוב וחולים רבים כאן הולכים לעולמם מדי יום בגלל אותה מחלה עצמה.
תסריט דמיוני? אולי, אבל לא כאשר מדובר בשירותים פיננסיים. למעלה מ- 20 חברות פינטק ישראליות זכו לכל האישורים הדרושים בארה"ב, גייסו הון עד שזכו להיות "יוניקורנס", בעלות שווי של מיליארד דולר לפחות. הצרכן האמריקני נהנה משירותיהם וכך גם מיליונים רבים ברחבי העולם. אבל בישראל, לרובן הגדול אסור לפעול, כי הרגולציה הפיננסית לא מאפשרת. התחרות נפגמת, גופים פיננסים ענקיים ממשיכים לצבור רווחי עתק ואנחנו ממשיכים לקטר על יוקר המחייה גם בתחום זה.
בישראל פועלות למעלה מ-500 חברות פינטק, עם פיתוחים מדהימים. מיעוטן, גם בשלבים מוקדמים בהרבה מ"יוניקורנס", פועלות בחו"ל כבר מיום היווסדן. אמת, השוק הישראלי קטן והשאיפה העסקית לצאת לחו"ל מוצדקת. אבל אותו היגיון פועל גם בענפים אחרים כמו חקלאות, רפואה, סייבר, ביטחון. אלא שבהם, ברוב המקרים, שלבי הינוקא של החברות מתבצעים בשוק המקומי, כולל "פיילוטים", שמאפשרים למפתחיהן לעקוב מקרוב אחרי תגובות השוק ולבצע את ההתאמות הדרושות, לפני הפריצה לחו"ל.
אפס סיכונים אינה מדיניות
אז מדוע אותו היגיון אינו פועל גם בשוק השירותים הפיננסיים הישראלי, שכל כך משווע לתחרות ולהפחתת עלויות? התשובה העיקרית נעוצה במבנה הרגולציה הפיננסית בישראל. ידוע ומקובל בעולם שלרגולציה יש שני תפקידים מרכזיים: לשמור על יציבות המערכת הפיננסית מחד גיסא, ולעודד תחרות הוגנת ולהגן על הצרכן מאידך גיסא. ברוב מדינות העולם המתוקנות התפתחו מנגנוני הרגולציה בהתאם, גם לאחר ניסויים כושלים אחרים: רגולטור אחד מופקד על היציבות, רגולטור אחר על התחרות. שיטה זו ידועה בעולם בכינוי Twin Peaks. כאשר מתרחשים ניגודי אינטרסים בין השניים, קיים מנגנון ברור להכרעה ולהחלטה.
ניקח דוגמה מחיינו, שמוכרת לכל אחד: עמלות הבנקים. זו תופעה הולכת ונעלמת בעולם, שמכיר בהיגיון הבסיסי, לפיו בנק אמור להרוויח מהמרווח בין המחיר בו הוא מגייס את המקורות שלו (לדוגמה, פיקדונות הציבור), לבין מחיר הכסף, הריבית בה הוא מלווה. בכל פעם שמתעוררת סוגית העמלות לדיון בישראל, עולה טענה נגדית כאילו ביטול העמלות יפגע ביציבות הבנקים. אלא שמי שמפקח על הבנקים ואמור לשמור על עקרון התחרות הוא בדיוק אותו גוף שאחראי על יציבות המערכת הבנקאית, היינו בנק ישראל. היציבות תמיד נשמעת יותר משכנעת ולא נותר מי שיגן באמת על אינטרס הציבור. כמי שמספיק ותיק במערכת, חוויתי באופן אישי הן את משבר מניות הבנקים ב- 1983 כמנהל בכיר בבנק, והן את משבר הסאב-פריים של 2008 כנציג האוצר בלונדון, כך שאני האחרון לזלזל בחשיבות היציבות. אבל אפס סיכונים אינה מדיניות.
ישראל היא אחת הבודדות בעולם שנותרה עם השיטה המסורתית של פיקוח לפי סוג המוסד הפיננסי, ולא לפי השירותים שהוא מעניק. בנק ישראל התחיל את דרכו כמפקח על המגזר הבנקאי. כשבאו לעולמנו כרטיסי האשראי, הם היו כולם בבעלות הבנקים ולכן גם הפיקוח עליהם נשאר בבנק ישראל. רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון (לשעבר אגף באוצר) אחראית על רוב השירותים הפיננסיים האחרים, ובפרט על שוק החיסכון הפנסיוני והביטוח. רשות ניירות ערך הוקמה כדי לשמור על האינטרס של ציבור המשקיעים בניירות ערך.
הרגולציה לא התאימה את עצמה לשוק
מבנה הרגולציה ההיסטורי לא השכיל להתאים את עצמו לתמורות והמהפכות שפקדו את השוק בעשורים האחרונים. דוגמאות בולטות הם כרטיסי האשראי, שכבר מזמן אינם בבעלות הבנקים, אבל הפיקוח עליהם לא עבר לרשות שוק ההון, שהיא המפקחת על רוב נותני האשראי שאינם בנקים. חברות הביטוח הפכו לשחקנים מרכזיים בשוק האשראי, אבל הפיקוח עליהם, כולל תחום האשראי, נותר נפרד מזה של הבנקים. גם לרשות התחרות יש תפקיד חשוב בנושא. התפתחות הטכנולוגיה ופריחת חברות הפינטק שיבשו עוד יותר את החלוקות ההיסטוריות והפכו אותן ללא רלוונטיות. מחקריהם של פרופ' שרון חנס, פרופ' אבי בן בסט ואחרים כבר הצביעו על האנומליה שבמצב הקיים. כיום יש מצבים שבה אותה חברה עצמה, גם אם אינה ציבורית, מפוקחת על ידי שניים או שלושה רגולטורים שונים.
לפני מספר שנים החליט שר האוצר דאז, אביגדור ליברמן, להרים את הכפפה ומינה וועדה כבדת משקל, בראשותו של מנכ"ל המשרד, רמי בלניקוב, לבחינת מבנה הרגולציה הפיננסית בישראל. הוועדה כבר גיבשה המלצות, אבל עוד לפני שהגישה אותן (הפתעה) הממשלה נפלה. ככל הידוע, ההמלצה העיקרית שלה הייתה להתיישר עם רוב העולם ולאמץ את עקרון ה- Twin Peaks.
יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה
לא כל החדשות רעות. יוזמות חקיקה של השנים האחרונות פתחו הזדמנויות חדשות לחברות פינטק, כגון "הבנקאות הפתוחה", או פתיחת עולם התשלומים לתחרות ולחידושים טכנולוגיים. אבל גם כאן המבנה המעוות של הרגולציה נותן את אותותיו. לדוגמה, חוק הסדרת העיסוק בשירותי תשלום הטיל את הפיקוח דווקא על... רשות ניירות ערך. הסיבה (הלא רשמית): המחוקק סבר שזה הרגולטור שמתפקד טוב וערוך לקבל משימה נוספת. הרשות אכן מבצעת את מלאכתה כהלכה, אבל רק לפני מספר ימים חשף יו"ר הרשות, ספי זינגר, שחברה שקיבלה מהם רישיון, אחרי פעולות הכנה משמעותיות של כל המעורבים בדבר, ביקשה להחזיר את הרישיון! הסיבה, אף בנק לא הסכים לפתוח עבורה חשבון. יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. רשות ניירות ערך עובדת בצמוד למחלקת התשלומים והסליקה בבנק ישראל, אבל כנראה שהקשר שלה עם הפיקוח על הבנקים באותו בנק ישראל לא עובד כל כך טוב. כבר התבלבלתם?
ללא רפורמה רצינית במבנה הרגולציה הפיננסית בישראל ימשיכו החדשנות הפיננסית, ורוב תעשיית הפינטק המפוארת שהתפתחה כאן, לרעות בשדות זרים. גם המהלך המוצע בחוק ההסדרים החדש להקמת בנקים קטנים, כדי שיתחרו בגדולים, נדון לכישלון. בעיקר בגלל שלגופים החדשים לא תהיה יכולת של אמת להתמודד עם שפע הרגולציה ומורכבותה, גם לאחר כל ההקלות שמוצעות בחוק.
הכותב הוא נשיא מרכז הפינטק הישראלי
