מלחמת "חרבות ברזל" סימנה נקודת מפנה: הנגב המערבי והצפון יכולים להפוך למנועי הצמיחה הבאים של ישראל כמוקדי ביטחון, כלכלה וחברה במציאות המתהווה. התמונה הביטחונית השתנתה ונראה שנחשפה מציאות כלכלית וחברתית שלא ניתנת עוד לטאטוא מתחת לפני השטח – שני האזורים, הנחשבים היום כשוליים, הם ככל הנראה זירת ההכרעה של ישראל בעתיד. "המלחמה קרעה את המסכה מעל המציאות ולא הותירה לנו ברירה", אומר עו"ד שרגא בירן, נשיא גוף המחקר והמדיניות "המכון לרפורמות מבניות". "אי אפשר להמשיך להתייחס לנגב המערבי ולגבול הצפון כאל פריפריה. לא מדובר בשוליים, אלא בלב הביטחון של ישראל שחייב להפוך גם ללב הצמיחה שלה ברוח העידן החדש".
במכון הגו את תוכנית "עוטף ישראל", שינוי עומק שמציע מהפכה לעידן של עושר חדש ובלתי מוחשי, הנובע מקישוריות, ידע, הזדמנויות תעסוקה, תרבות וחינוך. מהפך כזה יוכל להתרחש רק בעזרת שיתוף פעולה של מגוון גורמים כמו יוזמה פרטית, רשויות מקומיות ומוסדות אקדמיה. ואם לא יתרחש עכשיו, סבורים במכון, הוא לא יקרה לעולם, והפריפריה תישאר במקומה.
לתקן את העיוות שיצרה ההיסטוריה
ליבת המהפכה היא מודל הכפר-עיר, שנקראת בעולם Urban-Rural, והמשמעות פשוטה: להפסיק לחשוב על העיר והכפר בנפרד, ולהתחיל לראות אותם כיחידה אחת. "צריך להבין שהעולם השתנה", מסביר עו"ד בירן. "פעם העיר והכפר נחשבו עולמות מנוגדים - העיר הייתה תעשייה ומסחר, אבל גם צפיפות וזיהום, הכפר היה חקלאות וטבע, אבל נחשב מנותק, ונשאר מאחור. היום בזכות כלכלה מבוססת ידע אדם בכפר יכול לעבוד בהייטק, לנהל עסק גלובלי מהמחשב הביתי ולהמשיך ליהנות מהקהילתיות והאוויר הפתוח. ה'עושר' כבר לא נמדד רק במפעלים ובחומר. העושר החדש הוא בלתי מוחשי ומתבטא בידע, חדשנות, רשתות חברתיות וקהילתיות, וזורם היום אל הכפר ומן הכפר. החקלאות עצמה הפכה להייטק, הכפריות מתחדשת, והגבול בין עיר לכפר מיטשטש כמעט לגמרי".
במילים אחרות, אין יותר דיכוטומיה של "עיר מול כפר". יש רצף אחד, מערכת משולבת, וזהו בדיוק הבסיס ל"עוטף ישראל" - יחידה אחת, שתייצר כוח ועושר הרבה מעבר לסך חלקיה. על ידי כך נוצרים מרחבים חדשים שיוכלו להוות מוקדי צמיחה חדשים עם פוטנציאל אדיר להתחדשות ולהתרחבות.
עו"ד בירן מדגיש כי ההיסטוריה יצרה עיוות, שבו עיירות פיתוח נבנו לצד קיבוצים ומושבים, בלי חיבור אמיתי ביניהם. מאז, על אף הקשיים, עיירות הפיתוח הפכו לערים אך עדיין מנותקות זו מזו ומהמרחב הכפרי. אנשי המכון מציעים להתמודד עם הפערים באמצעות חיבור המרחבים, הסרת החיץ והפיכתם לחבל ארץ מאוחד ומשגשג, הנשען על יצירת מסה קריטית של ביקושים בכל תחומי החיים.
הקץ לפריפריות?
"בדיוק. אנחנו רוצים להפוך את מה שנקרא 'שוליים' למרכז חדש של ישראל. לא עוד כל עיר לעצמה, אלא מרחב שכולל את הערים והיישובים הכפריים שמסביבן, שביחד יוצרים כוח משיכה לצעירים, ליזמים ולמשפחות. שינוי כזה מתחיל בתכנון, אבל בסופו של דבר יוצר חוסן לאומי וביטחון אמיתי. לאורך שנים הבירוקרטיה של מדינת ישראל ניסתה לפתח את הפריפריה על ידי הטבות מס גנריות בשווי מיליארדי שקלים, אבל הן לא הובילו לשינוי הנדרש. רק מהפך מבני ישנה זאת".
המודל העולמי לחיבור העיר והכפר
הנתונים שעליהם מתבסס המכון הם 550-500 אלף תושבים בשני מרחבים, ששטחם 2.7 מיליון דונם. בדרום שטח כולל של 1.332 מיליון דונם משמשים כ־31.4 אלף דונם למגורים, כ־717 אלף דונם לחקלאות, ועוד כ־406 אלף דונם מוגדרים כשטחים פתוחים. האוכלוסייה כוללת כ־161 אלף תושבים בשלוש ערים, לצד 31 קיבוצים ו־50 מושבים ויישובים נוספים. בצפון השטח הכולל עומד על כ־1.38 מיליון דונם. האזור כולל 14 ערים ורשויות מקומיות, 32 קיבוצים ו־53 מושבים ויישובים נוספים. בצפון מתגוררים כ־345 אלף תושבים, והשטחים הפתוחים משתרעים על פני כ־400 אלף דונם. "יצירת מסה קריטית של אוכלוסייה, תעסוקה ותשתיות תשנה את המשוואה הכלכלית והחברתית. יש כאן פוטנציאל אדיר לפיתוח אסטרטגי, אם רק נדע לראות בו לא שוליים אלא לב חדש", אומר עו"ד בירן.
לפי התוכנית, יקבלו השטח הצפוני והדרומי תוכניות נפרדות וחדשות, כאשר שטחי החקלאות נשארים בעינם. כל יישוב עירוני וכפרי וייחודיותו, וכולם ממצים יחד את השותפות. שלוש הערים בעוטף יגדלו בהיקף של 75 אלף דונם, מה שיאפשר קליטה של לפחות מיליון תושבים בעשור הקרוב, כ-350 אלף משפחות. שטח המגורים ביישובים הכפריים יגדל גם הוא בשיעור 30-20%. השטח שבין העיר והכפר יאפשר תחבורה ירוקה ויצור שטח ירוק חדש למרחב המיושב, כאשר השוליים, "הפרינג'", המרחב הפתוח בין הערים והכפרים יהיו המקום בו ימוקמו ריכוזי השירותים עבור למעלה ממיליון תושבים עם בריאות, תעסוקה, תרבות, מסחר, ספורט וחינוך. "זה סדר גודל אחר לגמרי, מהפך סוציו-אקונומי. כוחו של המרחב הוא באחדותו. התוכנית יוצרת ביקושים מספקים ליצירת רמת חיים חדשה, מטרופולינית".
על מה מתבססת התוכנית והאם יש לכך תקדימים?
"גופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי וה-OECD, לצד מדינות כגון סין וארה"ב, קבעו מודל תכנוני חדש של Urban-Rural, המחייב לשלב חשיבה כפרית ועירונית כאחד, כמערכת תכנונית לפיתוח מחודש בכל השטחים. גם בלייפציג ושטוטגרט שבגרמניה ובמונפלייה שבצרפת חיברו עיר וכפר למרחב אחד. בסין זה קרה בקנה מידה ענקי, וערים כמו צ'נגדו וווהאן הוציאו מיליונים מעוני מוחלט לקדמה מפוארת הודות למודל הזה. אנחנו הראשונים שהבנו שדווקא בישראל, עם כל העיוותים ההיסטוריים שלנו, המודל כאילו נוצר מבראשית עבורנו. במרחבים הללו יש תשתיות של חשמל, מים, ביוב ונגישות, וכל זה בשביל 500 אלף תושבים חשופים לאויב. אנחנו שמים קץ לפשע הזה".
"מגיע לתושבים בחבל הארץ היפהפה והפורח הזה פיתוח שמתבסס על יצירת מנועי צמיחה מקומיים, ולא כזה שמתבסס על כמה מהר הם יכולים להגיע לתל אביב או לבאר שבע וחזרה. התוכנית שלנו מציעה לנצל את עתודות הקרקע העצומות ואת הביקוש המצטבר של האזור כולו כדי לייצר מרחב מתקדם שהוא עתיד המדינה".
מהפך דמוגרפי אמיתי
עו"ד בירן, מייסד המכון לרפורמות מבניות, יוזם חוק ההתחדשות העירונית ומי שעמד בראש כוח המשימה הלאומי לנושא, הקים את המכון ב־2010 ללא כוונת רווח. במסגרתו הוא מקדם רפורמות חברתיות-כלכליות בתחומי דיור בר השגה, צמצום אי שוויון, טכנולוגיה וחברה, עוני וטרור. את הרעיון לעוטף ישראל פיתחו לאורך שנים בירן וחוקרי המכון, ביניהם ד"ר שגית אזארי-ויזל, ד"ר אור כהן-רביב וגל ליפשיץ, והתוכנית, שהוגשה לתחרות של מנהלת תקומה, נעשתה בשיתוף עם משרד האדריכלים קולקר את קולקר בראשות עופר קולקר, משרד השמאות בראשות שאול לב וחברת אורבניקס בכל הקשור לפן הכלכלי של התוכנית.
האם חזון התוכנית לא יקר מדי?
"האתגר הוא להביא את התוכנית לביצוע כאן ועכשיו ולמנוע עובדות בשטח שיצרו חסמים בפני חידוש אמיתי. את זה יכולה לעשות אך ורק היוזמה הפרטית - ענף הבנייה והפיתוח והמערכת הבנקאית. כמובן, שנדרש לרתום את מנהיגי האזור, הרשויות המקומיות וגופי התכנון, שכולם צריכים להבין שזה העתיד, וזו הדרך לחדש את מה שנהרס. זו הדרך הקדושה לזכר הנופלים ששילמו בחייהם על אדמת חבלי הארץ הללו. זו תהיה ישראל החדשה, לזכרם".
לפי התוכנית, ההוצאה הראשונית על תשתיות, חינוך ודיור תחזיר את עצמה מהר מאוד מכיוון שחיבור עיר וכפר יגדיל אוכלוסייה, ייצר מקומות עבודה ולפיכך עושר חדש. "זה קרה באירופה, זה קרה בסין, וכל מקום שחיבר עיר וכפר צמח. השקעה בנגב המערבי ובגבול הצפון איננה 'הוצאה', אלא אסטרטגיית צמיחה לאומית שתתרום לכלכלה כולה, על בסיס תשתיות היסוד הקיימות כבר במרחב ומערכת הערים והכפרים שמצפה לקפיצת מדרגה".
איך תיראה "עוטף ישראל" בשנת 2040, אם תצליח?
"חבל ארץ כמרחב חדש עם מרכזי תעסוקת עילית, אקדמיה ברמה אוניברסיטאית, חינוך שאיננו מפוזר אלא מרוכז במוסדות משמעותיים, כנ"ל לגבי מרכזי ספורט, בריאות ותרבות, שמוצפים בביקוש מקומי. 400-350 אלף יחידות דיור המתוכננות באופן מפולח, שמייצר דיור בהישג יד במכר לצעירים, למשפחות ולמשרתי מילואים, עם שטחים ירוקים וכל המרכיבים לרמת חיים טובה. עד 2050 הנגב המערבי יכיל 1.5 מיליון תושבים, אוניברסיטה אזורית, מרכזי תרבות ותעסוקה - מהפך דמוגרפי אמיתי. רצף אורבני של שלוש ערים כמרכזי משיכה בפני עצמם, המבוססים על המילה האחרונה של האורבניזם בעידן החדש – הוא מנצל את הפרינג' בין היישובים להקמת מוסדות שישרתו את האזור כולו באיכות שמתאפשרת בזכות איחוד כלל הביקושים המרחביים. וזה גם הביטחון: מסה קריטית של תושבים עם תחושת שליחות ציונית סמוך לגבול תבטיח שמה שהיה לא יהיה עוד".
האם זהו באמת סוף ה"פריפריה", או סבב של הבטחות?
"במכון לרפורמות מבניות לא כותבים תיאוריות, אלא מציעים פתרונות מעשיים, מבוססי נתונים, שאפשר להוציא לפועל מחר בבוקר. אנחנו עוסקים בלחקור כדי לפתור. זה לא אירוע של יצירת יש מאין, אלא יש על יש. הבאנו תוכנית סדורה, עם מודלים שהוכיחו את עצמם בעולם. עכשיו זה תלוי בהחלטה אמיצה של המדינה. היו כבר כמה מהפכים שיזמנו שנראו כבלתי אפשריים ע"י ספקנים למיניהם, אבל נעשו, וכך יהיהגם הפעם".
שיקום כחובה בסיסית
"תכנון איכותי הוא היסוד להבטחת עתידנו ואיכות חיינו כאן, ובלי חזון מתואם עם כל הגורמים הרלונטיים לשיקום, כולל היבטיו החברתיים והסביבתיים, השיקום נשאר סיסמה ולא מציאות", אומרת יו"ר התאחדות האדריכלים, אדריכלית אורנה אנג'ל. "בשנתיים שחלפו מאז פרוץ המלחמה, הפער בין ההצהרות הממלכתיות לבין המעשים בפועל נחשף במלואו. בעוד בדרום קודמה תוכנית רב־שנתית לשיקום, כגון חבל תקומה, עם מסגרות תקציביות יציבות, בצפון התקציבים הוקפאו, התוכניות נדחו, ולמרות החלטות ממשלה לא בוצעה תוכנית כוללת. דו"ח מבקר המדינה חשף מחדל חמור: היעדר מדיניות מגובשת, עיכובים בלתי מוסברים ואי יישום החלטות. התוצאה היא מצב שבו אלפי תושבים בצפון חיים בחוסר ודאות, חלקם עדיין לא שבו לביתם, והפער בין הדרום לצפון מעמיק".
"המחדל הזה איננו רק טכני או תקציבי אלא ערכי ומנהיגותי. מדינה שמצפה מאזרחיה לעמוד בחזית, לשלם מחיר אישי ומשפחתי כבד, חייבת לעמוד מאחוריהם גם ביום שאחרי. העובדה שתושבי הדרום זוכים ליחס אחד ותושבי הצפון ליחס אחר, מעידה על חוסר שוויון עמוק ועל קוצר ראייה מסוכן.
"שיקום איננו 'מתנה' שהמדינה מעניקה, אלא חובה בסיסית של ריבון כלפי אזרחיו. כשאין תקציב רב שנתי, כשמתווה החזרה מסתיים בלי מענה לאלפי משפחות, וכשהבטחות נשארות על הנייר – נוצר משבר אמון שמאיים על עצם הלכידות החברתית. ישראל תצטרך להכפיל את עצמה דמוגרפית בעשורים הקרובים.
"אם היום איננו מצליחים לשקם כפרים ועיירות שנפגעו ישירות, כיצד נוכל להבטיח עתיד בטוח ובר קיימא לכלל אזרחי המדינה?".
