משרד לייטרסדורף | גוגנהיים | יפרח אדריכלים ומתכנני ערים מתכנן כיום עבור משרד הבינוי והשיכון שתי שכונות ענק בשני אזורים שונים בישראל. האחת בטייבה ובה כ-9,000 יחידות דיור. השנייה ב"פלוגות", עיר חרדית חדשה שמתוכננת ממערב לקריית גת, שבה המשרד אחראי על רובע ובו כ-11,000 יחידות. יחד, קרוב ל-20 אלף יחידות דיור עבור שתי אוכלוסיות שאורח החיים, מבנה המשפחה, הבעלות על הקרקע וצורכי הציבור שונים לחלוטין. מאחורי שתיהן עומדת אותה מטרה: לייצר תשתית תכנונית לדרך חיים.
בראש המשרד עומדים כיום האדריכלים פרופ' דוד גוגנהיים ונוי יפרח. המשרד במתכונתו הנוכחית חדש יחסית, אך מאחוריו פעילות מקצועית של עשרות שנים. פרופ' גוגנהיים הקים ב-1980 את גוגנהיים-בלוך אדריכלים ומתכנני ערים עם שותפו המנוח אלכס בלוך. ב-1972 הוקם משרד טומס לייטרסדורף אדריכלים ומתכנני ערים. לפני כארבע שנים, עם פטירתו של טומי לייטרסדורף, חבר פרופ' גוגנהיים למשרדו של טומי לייטרסודרף, ושם המשיכה את העבודה אדריכלית נוי יפרח שהייתה מתכננת בכירה במשרד. החברה במתכונתה הנוכחית פועלת משנת 2022.
ארכיטקטורה של עיר
פרופ' גוגנהיים חתום לאורך השנים על מבני ציבור בולטים, ובהם בית הספר להוראת השואה ביד ושם, שזכה בפרס רכטר, ואכסניית הצליינים בטבחה, שזכתה באות השימור של המועצה לשימור אתרים, לצד שיקום שכונות בירושלים ותכנון פארק איילון, כיום פארק אריאל שרון. פעילות המשרד נעה מהבניין הבודד ועד לעיר שלמה. "אני אדריכל שעוסק גם בתכנון ארכיטקטוני וגם בעיצוב אורבני", אומר פרופ' גוגנהיים, "החל מבניינים וכלה בשכונות ובערים".
מה ההבדל בין תכנון עירוני לעיצוב עירוני?
פרופ' גוגנהיים: "תכנון עירוני מייעד שטחים. הוא קובע כאן יהיה גן ילדים, כאן בית ספר וכאן חנויות. העיצוב העירוני מדבר על ההסתכלות המרחבית, התלת-ממדית של העיר, ואיך מייצרים את החללים העירוניים עצמם. אני קורא לזה הארכיטקטורה של העיר, כי שם הכל מתחיל".
כל אחד משני הפרויקטים שהוזכרו לעיל הוא למעשה רובע בקנה מידה של עיר. בטייבה, מסביר פרופ' גוגנהיים, האתגר מתחיל בכך שלא הוקמו בישראל ערים ערביות חדשות. היישובים הקיימים התרחבו עם השנים, אך המשיכו להתפתח סביב הגרעין הכפרי שלהם. במקרה הזה מתוכנן רובע חדש כהמשך לעיר הקיימת.
רובע טייבה מערב, מוסיפה אדר' יפרח, הינה עתודת קרקע שמייצרת אתגר תכנוני לחבר את הרובע החדש הנדרש למגבלות צפיפות והיקף יח"ד מינימאליים התואמים לתכניות ארציות, עם מרכז העיר והגרעין ההיסטורי של בניה נפחית מצומצמת המתבססים על בתים חד ודו משפחתיים. רובד נוסף שמצטרף כבר בתחילת התכנון הוא בפרשנות של המקום וגבולותיו. לרוב תכנון של עתודות קרקע בשטח של 2,000-3,000 דונם נמצא בדופן העיר. הפרשנות והזהות לדופן העיר היא נושא מרכזי שעולה, איך ממתכננים דופן של עיר? השלבים הראשונים בתחילת התכנון הם הסתכלות על הקו הכחול מהחוץ ופנימה, ולהיפך. אם רובע טייבה מערב מוגדר על ידי נהר מכוניות, חוצה ישראל, בפלוגות המצב הוא כמעט ההפך המוגמר; המשך של רקמה עירונית ממזרח שמסתיימת בשטחים חקלאיים, ובדופן רכה שמביטה אל היישובים מסביב. אלה עוגנים ומחוללי תכנון הכרחיים להמשך הליך התכנון.
כיצד זה בא לידי ביטוי בתכנון?
פרופ' גוגנהיים: "בערים חרדיות מתווספות עם הזמן תוספות בנייה, וכשהתוספות מגיעות בחזית הבניין, העיצוב העירוני המקורי הולך לאיבוד. כדי לשמור על שליטה החלטנו שכל הבנייה המתוכננת תהיה צמודה לרחוב, בקו בניין אפס. כך אי אפשר יהיה להוסיף בעתיד לכיוון הרחוב. הגינות יהיו מאחור ולא בחזית, כך שהחזית לא תשתנה. זו בנייה אופיינית לאירופה ההיסטורית, אבל לא לישראל, שבה בדרך כלל יש גינה קדמית".
בטייבה האתגר שונה. חלק גדול מהקרקע נמצא בבעלות משפחתית פרטית, בעוד הצפיפות הנדרשת בתוכנית מחייבת בנייה משותפת לגובה. בעלי הקרקע נדרשים לבחור בין הקמת בניין משותף בן ארבע, חמש עד תשע קומות לבין שמירה על מגרש משפחתי קטן, שבו אפשרויות הבנייה מצומצמות יותר. "הם עצמם נמצאים בהתלבטות", אומר פרופ' גוגנהיים. "יש מי שמוכנים לעבור לבעלות משותפת, ויש מי שמעדיפים להישאר במסגרת המשפחתית".
איך שומרים עליו לאורך הדרך?
אדר' יפרח: "כשעורכים תב"ע התקנון מחייב, קיים מתח בין הרצון להותיר גמישות עתידית, לבין המסגרת התכנונית שתשמור על החזון. האתגר הוא למצוא את האיזון, ולייצר תוכנית נושמת ככל הניתן". "בסוף צריך לזכור שלאחר אישור התוכנית", מסבירה יפרח, "היא עוברת ליזמים ואדריכלים נוספים, ולכן חשוב שהחזון התכנוני יישמר".
פרופ' גוגנהיים מוסיף שכל שינוי בהיקפי הבנייה צריך להיבחן גם דרך השפעתו על הרחוב, על הסביבה ועל החלל העירוני שנוצר בין הבניינים. השאלה הזאת חוזרת גם בתכנון המגורים עצמם, ובניסיון להוסיף אלפי יחידות דיור בלי לפגוע באיכות החיים בשכונה.
כשמתכננים שכונה בהיקף כזה, מאיפה מתחילים?
אדר' יפרח: " הניתוח הראשוני של המצב הקיים, סביבת הפרויקט, העמדתו, הטופוגרפיה, האקלים, כל אלה נלקחים בחשבון בפרשנויות של המרחב העתידי לתכנון, על מנת לתכנן רקמה עירונית עם סיפור ייחודי למקום שלה, ולא כזו שניתן לשתול ולומר שהיא מתקיימת בכל מקום".
פרופ' גוגנהיים: "מחוויית החלל העירוני, לא מחוויית הבניין. מתחילים מהרחוב, מהחצר ומהמרחב שבין הבניינים, ורק אחר כך נכנסים פנימה. המפתח הוא המרחבים שבין הבניינים, ולכן אנחנו חושבים עליהם הרבה יותר מאשר על הבניינים עצמם".
את העיקרון הזה מדגים פרויקט התחדשות עירונית ביד אליהו. המרקם הוותיק בשכונה בנוי מבניינים שביניהם חצרות גדולות, והעירייה ביקשה לשמור עליהן ובמקביל להגביה את הבניינים. אלא שכאשר הבניינים גדלים, מסביר פרופ' גוגנהיים, גם אופייה של החצר משתנה. לכן הפתרון שנבחר היה ליצור בבנייה החדשה את אותו עיקרון מרחבי, בלי לשמר את המבנים הקיימים כפי שהם. הוא מכנה זאת "חצריות": מרחב בין הבניינים שעוברים בו, שוהים בו ומשתמשים בו כחלק מחיי היום־יום.
ליישם את החזון האנרגטי
כדי שהרחובות והחצרות האלה יהיו פעילים לאורך היום, נדרש גם עירוב שימושים. פרופ' גוגנהיים מדגיש ששכונה חייבת לכלול מקומות עבודה, מסחר ובילוי לצד המגורים, כדי שלא תהיה "שכונת שינה" שיוצאים ממנה בבוקר וחוזרים אליה רק כדי לישון. גם הולכי הרגל נמצאים במרכז התכנון, מתוך תפיסה שהרחוב צריך לאפשר מפגש וחיי קהילה.
מדברים היום הרבה על קיימות, האם זו רק סיסמה או שזה באמת משפיע על התכנון?
אדר' יפרח: "אנחנו תמיד מנסים לקדם אנרגיה מתחדשת, אבל כשהרגולציה עדיין אינה ברורה, לעיתים קשה לחייב זאת בתקנון. אנחנו לומדים ממקומות באירופה ששואפים לשכונה מאופסת אנרגיה, עם חזיתות שאוגרות אנרגיה ומייצרות בעצמן חשמל ועד לשכונות ללא כניסה לרכבים שאינם חשמליים. בפלוגות, ביוזמת ובשיתוף משרד השיכון, אנחנו מכוונים לעיר בעלת עצמאות אנרגטית".
פרופ' גוגנהיים: "ייצור אנרגיה עצמי יכול להתאים במיוחד לעיר חרדית, משום שהוא יכול לתת מענה גם לסוגיית השימוש בחשמל בשבת באוכלוסייה הזו".
בעוד שהחזון האנרגטי תלוי עדיין בהתפתחות הרגולציה, הטיפול במי נגר כבר מעוגן בתוכניות. לנוכח אירועי הגשם העזים וסכנת ההצפות, מוגדרים שטחים שיאפשרו לקלוט את כמויות המים. פרופ' גוגנהיים מדגיש שאין מדובר בפתרון הנדסי בלבד: באמצעות עבודה משותפת עם יועצי הניקוז והנוף, אפשר להפוך את השטחים האלה לחלק מהמרחב הציבורי ולהעניק להם שימוש וערך גם בימים שבהם לא יורד גשם.
שותפות כהשראה מקצועית
עבור פרופ' גוגנהיים, התכנון של הרחוב והנוף הוא חלק ממכלול שמתחיל בחלל הפנימי. "הארכיטקטורה היא הכל. היא עוסקת בעיצוב פנים, בבניין, בארכיטקטורה של העיר ובארכיטקטורה של הנוף", הוא אומר. "כל זה יצירה אחת. קשה מאוד וגם אסור להפריד בין התחומים, הם צריכים לעבוד יחד".
התפיסה הזו – שדורשת לחבר בין זוויות ראייה שונות לכדי שלם אחד – מלווה אותו גם בדינמיקה האנושית, וגם אחרי עשרות שנים במקצוע, פרופ' גוגנהיים מעדיף לעבוד בשותפות. במשך שנים ארוכות הוא לימד בטכניון ובבצלאל, ושם מצא את אחד הדברים שהוא מעריך גם בעבודה עם יפרח. "כמורה גיליתי שהתענוג הגדול שלי הוא לשמוע דעות חדשות ומשתנות על מה שאני חושב", הוא אומר.
אדר' יפרח מתארת עבודה משותפת שמתחילה כבר בקווים הראשונים של התוכנית. "כשמקבלים קו כחול ויושבים לחשוב יחד איך לדייק אותו ומה תהיה המשמעות שלו, זה דיון מפרה", היא אומרת. "כל אחד אוטומטית חושב לכיוון אחר, בשיתוף המחשבות נפתח עוד מנעד רחב של תובנות וכיוונים לדיו והעמקה".
תכנון מוצלח, מסכם פרופ' גוגנהיים, נוצר מתוך שיתוף פעולה בין האדריכלים למזמיני העבודה. "אדריכלות טובה יוצאת כשיש קליינט טוב", הוא אומר. גם כאשר הפרויקט נדרש להכיל עוד קומות, עוד דירות ועוד מטרים רבועים, השאלה החשובה אינה רק כמה עוד אפשר לבנות, אלא איזו סביבה תיווצר סביב הבניינים. מבחינת גוגנהיים ויפרח, איכותה של שכונה נבחנת ברחובות, בחצרות ובמרחבים הציבוריים שלה – המקומות שבהם תכנון של אלפי יחידות דיור הופך לחיים עירוניים של ממש.
