בית הספר אינו מתחיל בכיתה ואינו מסתיים בשער – במדרשת אמי"ת מודיעין, בית ספר על-יסודי שש-שנתי ממלכתי-דתי לבנות, העיקרון הזה בא לידי ביטוי כבר ברגע הכניסה למבנה. הכניסה נמצאת במפלס הביניים, והמבט נפתח ממנה דרך המבנה אל פארק הבוסתנים ואל הנוף הנפרש עד תל אביב. אין כאן מסדרון צר וקר שמוביל פנימה. במקום זאת, חלל גבוה, מואר ומזמין, ובו קיר גלריה של עבודות התלמידות, מתחם מנהלה שקוף וגרמי מדרגות פתוחים מקבלים את פני הבאים. המסדרון, המדרגות ופינות הישיבה הם חלק מסביבת הלמידה עצמה.
את הפרויקט תכננו שושני סומברג טמיר אדריכלים ומליס אדריכלים. משרד שושני סומברג טמיר פועל יותר מ-40 שנה, מונה עשרה אנשי מקצוע ומתמחה במבני ציבור וחינוך, בהובלת השותפים ערן טמיר ודרור סומברג. מליס הוא משרד ותיק ורחב היקף שמתכנן שכונות שלמות לצד מבני חינוך, מגורים ומסחר, ואמיר אלכופר שותף בו. מיכל לוי, מעצבת פנים המתמחה בבתים פרטיים, במשרדים ובמבני חינוך, בעלת ניסיון בתכנון מרחבי פנים בבתי ספר בהיקף של עד כ-13 אלף מ"ר, ויחד עם ניצן פלד מעצבת מרחבי למידה עיצבה כאן את המרחבים הציבוריים: הספרייה, חדר המורים, אזורי הלמידה, פינות הישיבה והמנהלה.
ניצול יצירתי של טופוגרפיה מורכבת
בית הספר הוא חלק מקריית חינוך שנבנתה בשכונת מורשת, על טופוגרפיה מורכבת לצד פארק הבוסתנים, וכוללת מספר מוסדות חינוך ושימושים קהילתיים. אלכופר מספר שהקריה תוכננה כקמפוס בהמשך ישיר של השכונה. הרחוב המרכזי שלה ממשיך לתוך הקריה כציר הולכי רגל הפתוח בכל שעות היממה, והמבנים מסודרים לאורכו. אולמות הספורט פונים אל הציר ופועלים גם אחרי שעות הלימודים, כך שהקריה משנה את אופייה אחר הצוהריים וממשיכה לשרת את הקהילה גם כשהכיתות מתרוקנות.
"הקריה פתוחה ואינה מגודרת", אומר אלכופר, "המבנים עצמם משמשים כגדר". ציר ההליכה מתחבר לשבילי פארק הבוסתנים, וכך נוצרת מערכת אחת שמחברת את מוסדות החינוך, השכונה והשטחים הפתוחים. "המטרה", הוא מוסיף, "היא לייצר רצף עירוני חי, המשתלב כחלק מהשכונה בצורה המיטבית".
מבין מבני הקריה, מדרשת אמי"ת מודיעין מגדירה את דופן הפארק. "כל המבנה נוצר מן המתח שבין הרחוב הפנימי והפונקציות הקהילתיות לבין הפתיחה לנוף ולפארק", מסביר טמיר. "יש בו מערכת קהילתית שמגדירה את הרחוב הפנימי, ומערכת כיתות שמדברת עם הנוף ועם החצר". האולם הרב-תכליתי תוכנן להפעלה עצמאית, והספרייה שמעליו קיבלה כניסה מן הרחוב, כך שגם היא תוכל לשמש את הקהילה. המנהלה מוקמה בלב המבנה, עם קשר עין אל המתרחש בתוכו ומחוצה לו.
הטופוגרפיה התלולה קבעה את חתך המבנה ואת אופן השימוש בו. "רתמנו את הטופוגרפיה ליצירת מבנה הרבה יותר נוח לתפעול יומיומי", אומר טמיר. מיקום הכניסה במפלס הביניים מצמצם את התנועה האנכית: התלמידות והצוות עולים או יורדים קומה אחת, והמנהלה נשארת נגישה משני אגפי בית הספר. "כלפי הרחוב הפנימי המבנה בן שתי קומות, וכלפי הפארק הענק הוא נפתח לשלוש", מסביר טמיר. "כך הגודל מיטשטש, ואנחנו מקבלים מבנה הרבה יותר מזמין וידידותי לתלמידות ולציבור".
החיבור בין אסתטיקה ופונקציונליות
כדי להתמודד עם ההמולה של בית ספר גדול ולאפשר למידה שקטה מחוץ לכיתות, חולק בית הספר לשני אגפים. "רצינו להקטין את העומס במסדרונות, כדי שכל הכיתות יוכלו לצאת וללמוד", מתאר טמיר. בין האגפים נוצרה חצר פנימית הסגורה משלושה כיוונים ופתוחה אל הפארק. "כך אפשרנו פעילות מוגנת ומוצלת ויצרנו חלל מיוחד להתכנסות ולפעילות", הוא מסביר, "רצינו שהתלמידות יחוו את הנוף בכל תנועה לאורך בית הספר".
גם התכנון האקלימי ובחירת החומרים צמחו מתוך תנאי המקום. המבנה תוכנן על ציר דרום-צפון, החלונות מוצלים ומוגנים, החצר מוגנת מן השמש הדרומית והמזרחית, וניצול הטופוגרפיה צמצם את מספר הקירות התומכים. השפה החומרית משתלבת באדריכלות של מודיעין, בנוף ההר ובטופוגרפיה. בחלקים התחתונים של הקירות שולבה אבן עמידה, שנועדה לעמוד לאורך שנים בשימוש היומיומי האינטנסיבי של בית ספר, כמו תלמידות המשחקות סמוך לקירות או נשענות עליהם.
"הלמידה יוצאת מן הכיתה ומתרחשת גם בחוץ", מסביר טמיר. כדי לאפשר זאת, במקום קירות בטון אטומים, נפתחו חלונות בין הכיתות למרחבים הציבוריים, כך שהמורה נשארת בכיתה ורואה את התלמידות שלומדות בחוץ, וכשהן זקוקות לה הן מסמנות והיא יוצאת אליהן. המסדרון חדל להיות מקום שרק עוברים בו בדרך לשיעור והוא הופך למרחב לימודי של ממש. באחד האגפים נפתח חלל שעובר בשלוש קומות, מכניס אור לכולן ויוצר קשר חזותי בין המפלסים. בבסיסו תוכננו אזור ישיבה וטריבונות, המאפשרים לקבוצות להתכנס, ללמוד ולהיפגש. לכל קומה הוגדר צבע אחר, שמעניק לה אופי וזהות משלה.
"אסתטיקה ופונקציונליות חייבות לעבוד יחד", מדגישה לוי. "אם משהו אינו פונקציונלי, לאסתטיקה לבדה אין שום ערך. המרחב צריך לשרת את המטרה, ולכן העיצוב נגזר מן התכנון ולא להפך". הספרייה ממחישה היטב את התפיסה הזאת. היא תוכננה כמרחב מודולרי שמאפשר למידה פרטנית, עבודה בקבוצות והתכנסות רחבה. השולחנות נבנו בגבהים שונים כדי לשלבם זה בזה ולאחסן אותם בצורה קומפקטית. באופן הזה ניתן להצמיד אותם למעטפת המבנה ולפנות את מרכז החלל. כך הספרייה יכולה להתאים את עצמה לצרכים משתנים, ולאפשר שימושים שונים לאורך יום הלימודים מבלי לאבד את תחושת הסדר והאיכות של המרחב.
תכנון גמיש בהתאמה לצרכים משתנים
אותה גישה באה לידי ביטוי גם במעברים, בפינות הישיבה ובפינות האכילה, שנועדו לעודד שיח, מפגש ולמידה בלי לחסום את התנועה. בכל אגף שכבתי הותקן קיר גלריה בתלייה מוזיאלית עם חוטים דקים ושקופים, ועליו מוצגות תערוכות מתחלפות של עבודות התלמידות. הגלריה המרכזית בחלל הכניסה מעניקה לעבודות נוכחות בולטת כבר מן הרגע הראשון. בית הספר גיבש את המסרים שעל הקירות, ולוי ופלד תרגמו אותם לגרפיקה ולשפה חזותית אחידה. העבודה התחילה בסיור במקום ובשיחות עם הצוות החינוכי, מתוך הבנה שלכל בית ספר יש DNA משלו, ושעיצוב מוצלח חייב לצמוח מתוך הזהות הזאת.
"ברגע שתלמידה מרגישה שרואים אותה, היא מפתחת תחושת שייכות גדולה יותר ורצון להיות חלק מבית הספר", מדגישה לוי. התחושה הזאת מקבלת ביטוי במרחבים שמעניקים לתלמידות בחירה, נוכחות ומקום משלהן.
גם צוות ההוראה נהנה מהאדריכלות והעיצוב החדשניים. חדר המורים אינו סתם חדר קפה של הפסקה, אלא מרחב עבודה הכולל אזורים שונים, פינות ישיבה רכות ויציאה לחצר נפרדת מהתלמידות, שמעניקה פרטיות ואוויר פתוח.
"זה לא חדר מורים", אומרת לוי, "זה ממש סלון ביתי כדי שהמורים ירגישו בית". טמיר מוסיף כי זהו הבית של הצוות במשך מחצית היממה, ורווחת המורים מקרינה ישירות על האווירה ועל חוויית התלמידות.
בפרויקט כזה, החדשנות נבחנת ביכולת של המבנה להמשיך לשרת את בית הספר גם כשהצרכים החינוכיים משתנים. "החדשנות כשלעצמה אינה מטרה", מדגיש טמיר. "שלד הבטון נועד לעמוד עשרות שנים, בעוד שהמגמות הפדגוגיות מתחלפות בקצב מהיר הרבה יותר". עיצוב הפנים הוא השכבה שמגשרת בין השניים: הוא מאפשר לעדכן את אופן השימוש בחללים, לשנות את מערכי הלמידה ולהתאים את בית הספר למשתמשות שלו כמו חליפה, בלי לפגוע בעקרונות האדריכליים שעליהם נבנה.
הגמישות הזאת לא נשארה רעיון תיאורטי. כבר במהלך הבנייה הותאם המבנה לתוכנית הפדגוגית של מדרשת אמי"ת מודיעין, בדיאלוג מתמשך עם המנהלת, הסגנית ומנהל הבינוי של הרשת. התהליך השפיע על חלוקת החללים, על אופן השימוש בהם ועל הפרטים שמאפשרים להם להשתנות בעתיד. "בית ספר הוא ריצה למרחקים ארוכים", מוסיפה לוי. מבחינתה, תכנון טוב נמדד ביום הפתיחה וביכולת שלו להמשיך לעבוד היטב גם כשההרגלים, הצרכים ושיטות ההוראה משתנים.
שיתוף הפעולה בין שני משרדי האדריכלים לבין המעצבות, העירייה והצוות החינוכי נמשך עד לרמת הצבעים והפרטים הקטנים. מדרשת אמי"ת מודיעין מאוכלסת זה כשנה, וכבר כעת ניכר בה היתרון של תכנון שמעניק לבית הספר בסיס יציב ומרחב אמיתי להתפתח. המבנה אינו מקבע את המשתמשות לשיטת עבודה אחת, הוא מעניק להן מערכת גמישה שיכולה להשתנות יחד איתן.
מזמין העבודה: עיריית מודיעין מכבים רעות
תכנון אדריכלי: שושני סומברג טמיר אדריכלים ומליס אדריכלים
עיצוב פנים: מיכל לוי וניצן פלד
אדריכל נוף: דוד גת
בשיתוף שושני סומברג טמיר אדריכלים, מליס אדריכלות ובינוי ערים ומיכל לוי עיצוב פנים
