תאודור הרצל, עיתונאי סופר הוגה רעיון הציונות המדינית - חוזה מדינת היהודים – מציג בספרו אלטנוילנד - הרומן האוטופי - תמונה מדהימה שאולי רלוונטית היום יותר מתמיד - סיפורו של מהפך, סיפורה של התחדשות המדינה. ארץ המתגלית, ע"י הרצל בביקורו בפלשתינה ב-1898, כשוממה, עלובה ופרובינציאלית ולאחר עשרים שנה - כך באוטופיה וכך גם מתברר במציאות - עולם חדש - "אלטנוילנד".
כהמשך ובמקביל פעל בירושלים בוריס שץ גם הוא אוטופיסט אשר הקים את האקדמיה לאמנות בצלאל כמרכז לאמנות ותרבות אשר בה "תיווצר אמנות עברית חדשה". זהו אולי אחד הבסיסים ליצירתה של אדריכלות ישראלית מקורית בישראל.
ביומני המסע שלו, כותב המשורר הגרמני הידוע גתה, "ים תיכוניות הוא חום השמש ופריחת הלימון" (בתרגום חופשי) ואולי זהו גם הבסיס לתרבות הים תיכונית ומכאן לאדריכלות הים תיכונית. כמובן שהאדריכלות הישראלית הינה חלק מכך.
הישראלים, והאדריכלים בפרט, נמצאים בקונפליקט שבין הים התיכון לצפון אירופה. ישנו רצון עז להשתייך למזרח התיכון, לים התיכון, לשמש, להיסטוריה של המקום ביחד עם ההשתייכות לעם היהודי.
ההבחנה בין "מקום" ל"זמן"
ישראל שזורה מבני נוף של "אדריכלות אלמונית" כמו השומרות באזורי החקלאות ההרריים המשולבות עם הטרסות החקלאיות וקברי השיח', או סוכות הפועלים באתרי החקלאות הגליליים, או מגורי הבדויים בגליל.
מבנים אלו הם אולי צורה משותפת לטבע ולאדם ומהווים יחד עם סביבתם מעין שלמות אקולוגית.
הנוף כאילו מעניק לאדם מקלט ומחסה ומאידך האדם אינו מתנשא מעל לנוף ואינו מנסה להבליט עצמו יתר על המידה.
ההבחנה בין "מקום" ל"זמן" מעוגנת בתפיסה המודרנית, בניגוד לתפיסה הקדומה שראתה בשניים אלו ישות אחת.
שאיפה של יוצרים רבים היום היא לתפוס את הזמן הייחודי של כל מקום ומקום, הזמן של ה"שומרה" והזמן של הרחוב הראשי בת"א, ולכל מקום הקצב שלו עם ביטויו הפיזי-מוחשי באדריכלות שלו. זמנה של ה"שומרה" מאבן שונה מזמנה של הסוכה מעץ, פח ובד, או מזמנו של בניין משרדים חדיש הבנוי פלדה וזכוכית ושוקק פעילות.
דומה כי האדם והאדריכל המודרני איבד את היכולת לחוש את הזמן המיוחד לכל מקום.
בכל זאת, נראה לי, כי ישנו ניסיון בחלק מהאדריכלות הישראלית למצוא את ההקשרים בין הזמן והמקום. אנו מוצאים באדריכלות הישראלית, כמו בתרבות הישראלית, את המתח שבין הצורך להיכלל במזרח להיות חלק ממנו מסיבות קיומיות תרבותיות, פוליטיות ואידאולוגיות ובין הרצון להיבדל ממנו לראות בו מקום של אחרות ולהיות חלק מן התרבות והאדריכלות המערבית, כפי שמציג זאת פנחס כהן גן בעבודתו "מזרח ומערב". לעיתים קרובות נמצא אצל האדריכל הישראלי את שתי המגמות חיות בכפיפה אחת בתודעה אחת.
מאז ראשית העלייה הציונית לארץ ישראל ועד ימנו עברה תפיסת המזרח של הישראלים שינויים רבים, אלה משקפים את השפעת ההיסטוריה של האזור על הדימוי העצמי של בני האדם החיים בו. מאידך, הייתה וישנה השאיפה הציונית לעצב יהודי חדש מקומי, ילידי, ובו בעת לשמור על ייחודיות תרבותית עדתית עם העומק ההיסטורי שלה. כך כוללת בתוכה תפיסת המזרח את מרכיבי היהודי והערבי, זה מול זה, והיא עוסקת בדימויים אנתרופולוגים ובעקרונות אסתטיים המהווים חלק בסיסי בתפיסת האדריכלות.
יצירה מותאמת מקום וזמן
למרות כל זאת, כשרואים את היצירה האדריכלית הישראלית, נראה כי עדיין המזרח הינו די זר לישראלים למרות כמיהתם לגעת בו ולהפנימו. אף על פי כן אפשר לראות את סיפור הזיקה הישראלית למזרח כסאגה של עם "מזרחי" שגלה "מערבה" - נעשה "מערבי" וחזר למזרח כשהמערב על גבו. סאגה זו באה לא מעט לידי ביטוי באדריכלות הבית הישראלי.
כך אנו מוצאים גלויה של פסח עיר-שי משנות ה-30 הכוללת בתוכה "קבר שיח'" ערבי, בית מערבי מודרני ופירמידות.
ואולי מפני כל זה הדילמה של המזרח והמערב באה לידי ביטוי באופן חזק ביותר דווקא בבתים הפרטיים, בישראליות הישנה והחדשה. כך אנו מוצאים לאו דוקא אדריכלות "ערבית" מקומית - כפר ערבי - שאין אפשרות לחכותו כי הוא אוסף של מבנים שנבנו על רצף של זמן.
כך למרות הזמן הקצר, מבחינים במרכיבי היסוד של הבנייה המקומית - הטרסות, קנה המידה, ההתחברות לנוף + המודרנה, המערב - סינטזה מורכבת ומרתקת.
ניסיון לתת תשובות לבעיות אלו של סינטזה נתנו כבר בתחילת המאה אדריכלים שהגיעו מאירופה לארץ כמו:
* אדריכל ל. קרקאור (1890-1955), בירושלים, שהגיע אליה מוינה האירופאית האינטלקטואלית - מרכז תרבותי - עירם של אדולף לוס, ארנולד שנברג, גוסטב קלימט וזיגמונד פרוייד.
* בבית בועזסון בירושלים נמצא שילוב של חומר ישן - האבן - בצורה אחרת, חדשה.
* אדריכל מ. וינראוב-גיתאי (1909-1970) בחיפה - תלמיד הבאוהאוס בוימר גרמניה, הביא להתיישבות היהודית בארץ ישראל אדריכלות טרנסנדנטלית מודרנית שבאה לשרת דרכים אנושיות בסיסיות, בשילוב עם אלגנטיות וטכנולוגיה מתקדמת.
זאת אנו מוצאים במספר בנינים שתוכננו על ידו בשיתוף עם אל. מנספלד - גם הוא מהאדריכלים המרשימים שבאו ממרכז אירופה להקים את ישראל. ביטוי זה נמצא במספר בנייני מגורים שתוכננו לקיבוץ כמו:
* בנין המגורים הטיפוסי עם הגג הקמור - "המזרחי"?
* בנין דו-משפחתי עם גמלון מחורר לאוורור - פתרון "מזרחי" טיפוסי.
היום אנו עדים להפרטת החלום הישראלי - לא עוד האתוס החלוצי-סוציאליסטי של הקיבוץ.
לא עוד בתים למאות אלפי עולים, לא עוד מושג משותף של משמעות השילוב עם שכנינו הערבים, לא עוד לקח אחיד של השואה. כל אחד מגדיר את ישראליותו במושגיו הוא. חולם על האוטופיה הפרטית שלו. נושא את מורשתו הייחודית.
הישראליות היום היא פסיפס של מאוויים, מאגר של זיכרונות, שתי וערב של מיתוסים.
כך נראה כי גם האדריכלות הישראלית כיום היא אדריכלות פרטית עם הבנות פרטיות של מקום וזמן תוך התייחסות דיאלקטית בין מיתוס והיסטוריה.
כפי שנמצא בדבריו של שר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל, בן ציון דינור, "מן הידועות היא שכל היסטוריוגרפיה דנה על 'הימים ההם' מתוך עמדה של 'הזמן הזה', מהתעניינותה זאת ומתוך ראייתה את הדברים, היא מפרשת אותם ומסבירה אותם אף "שהכרת העבר" ביסודה נשארה כמו שהייתה ואין צריך לומר שהכרת העבר הקרוב היא כולה קשורה ושזורה בתודעה העצמית של הדור".
אנחנו במשרדנו עובדים קשה לחוות את המקום וליצור יצירה מתאימה למקום ולזמן כמו אנדרטת סיני בלטרון, אכסניית הצליינים בטבחה או מגורים במלחה ירושלים.
ונחזור לעכשיו. מה קורה עתה? היום אנחנו רואים כי חלק גדול מהיצירה האדריכלית הישראלית כבר איננה מקומית כלל. אנחנו מוצאים השתלטות של התופעות הבינלאומיות כמו בניית מגדלים ללא הקשר למקום ולסביבה אלא לתקציב ולכמות - אנחנו מזהים תופעה עצובה של עוד ועוד ועוד כלומר עוד מטר ועוד בניין ועוד קומה - תופעה שסירסה במידה רבה את היצירה האדריכלית המקומית ואת תובנת ההתייחסות למקום ולזמן.
