במשך שנים ארוכות התמקד תחום הנדל"ן בבניין הבודד. מספר הקומות, גודל הדירות, עיצוב החזית והמפרט הטכני עמדו במרכז תשומת הלב, בעוד שהמרחב שסביבו נתפס לא פעם כרקע בלבד. אלא שבשנים האחרונות מתרחשת מהפכה של ממש בעולם התכנון. המחסור בדיור, ההתחדשות העירונית, הצפיפות ההולכת וגוברת והצורך לייצר ערים איכותיות יותר מחייבים אדריכלים לחשוב אחרת. כיום כבר לא מתכננים רק בניינים – מתכננים מערכת שלמה שבה הרחובות, השטחים הפתוחים, המסחר, מוסדות הציבור והקהילה פועלים יחד.
אורי רותם, אדריכל שותף ממשרד אורבך הלוי אדריכלים, מסביר: "מדובר באחד השינויים המשמעותיים ביותר שעבר תחום התכנון בישראל בעשורים האחרונים. המציאות שנוצרה בשנים האחרונות – מחסור בדיור, צפיפות, תהליכי רישוי ארוכים והיעדר תכנון אורבני הוליסטי – הובילה אותנו למבוי סתום. כבר אי אפשר לטפל בכל בניין כאילו הוא עומד בפני עצמו. התכנון מתחיל הרבה לפני גבולות המגרש".
אדריכל רותם מסביר כי דווקא המעבר מתכנון מגרשים בודדים לתכנון מתחמים שלמים מאפשר לייצר איכות עירונית שלא הייתה אפשרית בעבר. "כשמצרפים כמה מגרשים למתחם אחד נפתחות הזדמנויות חדשות. אפשר ליצור שטחים ירוקים משמעותיים במקום אוסף של חצרות קטנות שאיש אינו משתמש בהן, לתכנן מחדש את מערך החניות והכניסות, לשלב מסחר בקומת הקרקע וליצור מרחב ציבורי רציף שמשרת את כל השכונה. במקום לחשוב על בניין אחד, אנחנו חושבים על מיקרו־קוסמוס שכונתי".
כשהתכנון רואה את התמונה הרחבה
השינוי הגדול ביותר היא ההבנה שאיכות החיים אינה נקבעת רק בתוך הדירה, אלא דווקא במרחב שבין הבניינים. "השטחים הפתוחים הם אלה שמייצרים את הדינמיקה של השכונה. הרחובות, החצרות הפנימיות, שבילי ההליכה, הצללות, הצמחייה והמקומות שבהם אנשים עוצרים לדבר – כל אלה חשובים לא פחות מהבניינים עצמם. שם נוצרת הקהילה", מסביר רותם.
אחת הדוגמאות לכך היא פרויקט ההתחדשות העירונית ברחוב יצחק שדה בפתח תקווה, הכולל למעלה מ-600 יחידות דיור. במקום ליצור רצף של מבנים בלבד, תוכנן המתחם בשתי שכבות שונות של מרחב ציבורי. "בקומת הקרקע יצרנו חזית מסחרית שמחזקת את הרחוב העירוני, אבל מאחוריה תכננו רחבות וגינות שמובילות ללוביים ומאפשרות לדיירים ליהנות ממרחב אינטימי יותר. החיבור בין שתי הרמות האלה יוצר איזון נכון בין העיר לבין חיי השכונה".
"לא הכול אפשר לפתור בתוך גבולות הפרויקט. אנחנו בוחנים קודם את בתי הספר, התחבורה, השטחים הפתוחים, מרכזי המסחר והחיבורים להולכי הרגל. רק אחרי שמבינים איך העיר עובדת, אפשר להתחיל לתכנן את הבניינים".
גישה דומה הובילה גם את התכנון במתחם ההתחדשות העירונית בקריית ים. שם, מספר רותם, הסיפור לא התחיל במבנים אלא דווקא בקשר שבין השכונה לים. "רצינו לחזק את החיבור לטיילת שהעירייה מקדמת, ולכן מיפינו את שבילי ההליכה ויצרנו צירים שממשיכים דרך הפרויקט אל הים. במקביל הרמנו את המבנים על עמודים, כך שנוצרה קומת קרקע פתוחה, מוצלת ומזמינה. התוצאה היא מרחב ציבורי שמשרת גם את דיירי הפרויקט וגם את תושבי העיר."
גם בפרויקט נוסף ברחובות בחר המשרד לאתגר את התפיסה המקובלת. במקום למלא את המתחם במגדלים, הוצעה חלופה אחרת. "התוכנית המקורית כללה מגדלים בלבד. אנחנו בחרנו לצמצם את מספרם וליצור בינוי שמזכיר ערים אירופיות – מבנים בני חמש ושש קומות שיוצרים חזית רחוב רציפה, ובמרכזם חצר גדולה לשימוש הדיירים בלבד. כך הצלחנו לייצר גם צפיפות עירונית וגם איכות חיים".
לדברי רותם, שלושה עקרונות ילוו את תכנון השכונות בישראל גם בשנים הקרובות: יצירת היררכיה ברורה בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי, איחוד מתחמים שמאפשר לייצר שטחים פתוחים משמעותיים, ותכנון שמתחיל מחוץ למגרש – מתוך הבנת החיבורים לעיר, לשבילי ההליכה, לתחבורה ולמערכת החיים שסביב הפרויקט.
"בסופו של דבר אנשים לא קונים רק דירה. הם בוחרים רחוב, שכונה, קהילה ואיכות חיים. ככל שהתכנון מצליח לראות את התמונה הרחבה ולחבר בין כל המרכיבים האלה, כך גם הפרויקט יהיה נכון יותר – לא רק ביום שבו הוא נמסר לדיירים, אלא גם עשרות שנים קדימה".
