התפתחות התעשייה הביטחונית של ישראל, ובתוכה התפתחות היצוא הביטחוני, התאפיינו בניגודים. התעשייה הביטחונית קמה על מנת לענות על צרכים ביטחוניים מקומיים ולשחרר את צה"ל מתלות בספקים זרים, אבל בעשורים האחרונים החלק הארי של פעילותה כלל אינו מופנה לשוק המקומי. היצוא הביטחוני החל כפעילות משנית' שנועדה לבסס יתרונות לגודל ולהוזיל עלויות פיתוח וייצור בעבור צה"ל, ועם הזמן צמח לממדים שממקמים את ישראל בין יצואניות הנשק הגדולות בעולם.
העסקה הראשונה של ייצוא ביטחוני נחתמה עם בורמה בשנת 1954 וכללה מטוסי "ספיטפייר" ישנים ששופצו במוסכי ה"בדק" (לימים, התעשייה האווירית), וכן 50,000 רובים. בשנים הבאות הסתכם היצוא הביטחוני במיליוני דולרים בודדים לשנה ורק בשנת 1985 נחצה לראשונה הקו של מיליארד דולר. בשנת 2022 כבר נרשם שיא - היקף חוזי היצוא החדשים שנחתמו עלה ל-12.5 מיליארד דולר.
פריסה גיאוגרפית מגוונת
היקף היצוא גדל והתעשיות הביטחוניות בישראל הפכו להיות תלויות במכירות לחו"ל. באמצע שנות ה-80' של המאה ה-20, כחלק ממדיניות כלכלית מרסנת שנקטה הממשלה כדי לבלום אינפלציה מהירה, קוצץ תקציב משרד הביטחון והרכישות מהתעשייה המקומית ירדו. היצוא הביטחוני המשיך לגדול ומשקלו בסך הפעילות של החברות עלה במידה ניכרת. מאז, התלות בחו"ל הלכה והעמיקה.
לצד גידול בהיקף היצוא, הייתה גם פעילות ענפה של הקמה ורכישה של חברות-בנות בחו"ל וכן של התקשרויות לביצוע מיזמים משותפים עם חברות ביטחוניות זרות. בדרך כלל, המניע לצעדים האחרונים היה שיווקי; ממשלות מעדיפות לרכוש ציוד צבאי מחברות מקומיות ונוכחות בשוקי יעד מקדמת את סיכויי המכירה. בחלק מן המקרים מדובר בנוכחות קבועה ובשותפויות לטווח ארוך, ובחלק אחר - במיזמים משותפים אד הוק לביצוע תוכניות ספציפיות.
הפריסה הגיאוגרפית של התעשייה הביטחונית הישראלית היא מגוונת, וכוללת בצד ארה"ב ומדינות במערב-אירופה גם מדינות במזרח ובמרכז-אירופה, באסיה ובדרום-אמריקה.
בשנים האחרונות, חלקן היחסי של המכירות לחו"ל והפעילות של החברות הבנות, כמו גם מיזמים משותפים בחו"ל, עמד על 80%-70% מסך המכירות אצל החברות הביטחוניות הגדולות. הוקמה אפוא תעשייה ביטחונית מצליחה כדי להשיג אי-תלות באספקה מחו"ל, אך במקביל התפתחה דינאמיקה שהפכה את קיומה של התעשייה הביטחונית עצמה לתלויה בחו"ל.
מרכיב משמעותי בפעילות הכלכלית
תלות גבוהה במכירות לייצוא מעוררת קשיים. ראשית, המרוץ המתמיד לבניית צבר הזמנות יוצר לחצים להגמיש את מדיניות ההיתרים ולאפשר יצוא של מערכות מהדור המתקדם ביותר, לעיתים תוך חשיפת יכולות סודיות. שנית, הזמנות יצוא מתחרות מול הזמנות מקומיות על משאבים מוגבלים - הון אנושי, תשתיות ייצור, תשומת לב ניהולית ועוד. הזמנות של לקוחות זרים אף זוכות לעיתים לעדיפות מחשש שייפנו בעתיד למקורות חלופיים, בעוד שהלקוח המקומי נתפס כ"שבוי", או לפחות כ"מתחשב יותר". תחרות על משאבים מוגבלים עלולה להאריך זמני אספקה לצה"ל, וחמור יותר - לפגוע באיכות הפתרונות והמוצרים. שלישית, צרכים של לקוחות בחו"ל נבדלים בדרך כלל מאלו של צה"ל, ועלולים להסיט את כיווני הפיתוח הטכנולוגי מתחומים שחשובים לישראל. לבסוף, כאשר מעבירים פעילויות פיתוח וייצור לחברות בנות ולשותפויות בחו"ל כדי לשפר את סיכויי הזכייה בהזמנות, לא תמיד דואגים - או לא תמיד ניתן - לשמר יכולות ייחודיות בארץ.
בהתחלה, הרציונל "הביטחוני" של יצוא נשק וציוד צבאי היה מימוש יתרונות לגודל, שיאפשר להוזיל עלויות באספקה למשרד הביטחון בארץ. בהמשך נוספו שיקולים של מדיניות חוץ (למשל, יצירת קשרים עם מדינות שלא קיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל), ובעיקר - שיקולים מקרו-כלכליים של תעסוקה ומאזן התשלומים, שיקולי תקציב ועוד. בשנות ה-80' של המאה ה-20 תרם היצוא הביטחוני רבע מסך היצוא התעשייתי והיה מקור חשוב של מטבע-חוץ למשק.
בתנאים שאופייניים לשוק הנשק העולמי העסקות הן ככלל רווחיות, ובשל אופי המוצרים גם הערך המוסף גבוה. היצוא הביטחוני כדאי אפוא הן לחברות והן למשק. במקרים רבים חדר היצוא הביטחוני לשווקים שהיו בלתי מוכרים לתעשייה הישראלית וסלל את הדרך למוצרים אזרחיים. כאשר תקציב הביטחון קוצץ והמכירות המקומיות ירדו, עזר הגידול ביצוא לאזן תנודות בפעילות, ובכך לחסוך עלויות התאמה יקרות של כוח אדם ושל מערכות ייצור. ולא אחרון בחשיבותו, רווחי היצוא אפשרו לחברות לממן ממקורותיהם מחקר ופיתוח שפירותיו עמדו לרשות צה"ל.
היצוא הביטחוני רשם הישגים מרשימים וגם היום הוא מהווה מרכיב משמעותי בפעילות הכלכלית ובמאזן התשלומים. עם זאת, ברור שחשיבותן היחסית של תרומותיו השונות לכלכלה פחתה. מאזן התשלומים השתפר מאוד, ישראל הפכה מ"משק לווה" ל"משק מלווה" וצברה יתרות גדולות של מטבע חוץ. היצוא הביטחוני שוב איננו מקור קריטי של מטבע חוץ למשק. בה במידה, אי אפשר לייחס לייצוא הביטחוני, שמהווה בעצמו חלק מכריע בפעילות של התעשיות הביטחוניות, תפקיד מאזן של תנודות בביקוש המקומי, כפי שמילא בעבר. מנגד, אין להתעלם מקשיים שנובעים מתלות גדולה ביצוא הביטחוני, או מ"מחירים" אסטרטגיים שכרוכים בו. ייתכן שנדרשת בחינה והגדרה מחדש של נקודת האיזון בין השיקולים השונים שמתווים את מדיניות היצוא הביטחוני.
הכותב הוא חוקר ומרצה על כלכלת ביטחון. לשעבר יועץ כלכלי למערכת הביטחון, מנכ"ל משרד האוצר ויו"ר הדירקטוריון של התעשייה הצבאית (תעש)
