מדי פעם ההיסטוריה האנושית כותבת פרק שבמרכזו פורענות שממדיה משנים סדרי חיים – כמו המגיפה השחורה, האינקוויזיציה, מלחמות העולם, ה-11 בספטמבר, וירוס הקורונה. למרות שהן משנות את הדפוסים החברתיים המוכרים לנו, הן לא משנות את המאפיין הבסיסי של מהות האדם: היותנו יצור חברתי, המסתגל, יוצר ובעיקר מעצב תדיר את הסביבה לצורכי חייו וקידומם. הן משנות רק את דרכי הביטוי של מאפיין אנושי זה. כיצד זה משתנה? תלוי לחלוטין בנו.
שלושה חודשים וחצי בלבד נדרשו לנו כדי להבין שהקורונה תשנה את פני החברה האנושית כולה. מנהגים ואורחות חיים שהורגלנו אליהם הולכים ומשתנים. מהר מאוד התברר שהבנה מדעית טובה יותר של העולם ודרכי פעולתו, שימוש מושכל יותר במרכיבים הטכנולוגיים שפיתחנו, ושילוב של התובנות האלה בעיצוב וניהול חיינו, נדרשים כדי להתמודד עם משבר מסוג זה. הרגלי בריאות, תנועה, מפגש, צריכה ועבודה משתנים על פי המלצות של מדענים, רופאים, מתמטיקאים ומהנדסים - מומחים הנקראים לדגל ההתמודדות החדשה, הדורשת מידע וכישורים מתחומי וירולוגיה, אימונולוגיה, אפידמיולוגיה, פרמקולוגיה, רפואה, מחשוב, אקולוגיה, סטטיסטיקה ועוד. מכחישי המדע ומפיצי שמועות שווא המנסים להרים ראש נתקלים בכעס, יותר ויותר אנשים דורשים ממקבלי ההחלטות נתונים ועובדות, וככל שהמצב יימשך - חברות ומנהיגים שישקיעו בעיסוק בפוליטיקה ואחיזה בשלטון על חשבון הניסיון למצוא פיתרון מדעי ורפואי למשבר, לא יזכו לסליחה. בין אם המשבר יחלוף בתוך מספר שבועות ובין אם יימשך חודשים רבים, מי שזלזלו במדע ובטכנולוגיה ואפשרו הזנחה של מערכות בריאות, התעללות במערכות אקולוגיות, התעלמות ממערכות מחקר ופיתוח מדעי-טכנולוגי ועליבות של חינוך מדעי-טכנולוגי בעשורים האחרונים, נדרשים לתת את הדין. המשבר הגלובלי שיצר וירוס הקורונה השיב לקדמת הבמה את ההתייחסות לאחד ההישגים הכבירים של האנושות: המדע והטכנולוגיה ומאפייניהם – דרכי החשיבה והגילוי, השיטות, הביקורתיות, היצירתיות והעשייה, כל אותם תכנים וכלים שהם הכוח המניע המרכזי של הצמיחה ואיכות החיים האנושית – ובבסיסם, בריאותה, חוסנה הכלכלי והקיימות שלה.
והם גם אלה שיידרשו כדי לבנות חינוך רלוונטי וחדשני, שונה מאוד מהמוכר לנו כיום. חינוך הוא תהליך מורכב, המתרחש בתוך הקשר חברתי-סביבתי. התהליך החינוכי המתרחש בכיתה אינו דומה לזה המתרחש בעת סיור על חוף הים, או לזה המתרחש בעולם המקוון. לכן הוא נקרא עולם מקוון – ולא כלי. מדובר בסביבה בפני עצמה, שיש לה מאפיינים ייחודיים הנמצאים ביחסי גומלין דינמיים אלה עם אלה, וגם עם סביבות אחרות, ושהתהליכים המתרחשים בה אחרים מאלה המתרחשים בכל מקום אחר. תהליכים אלה דורשים התמחות מקצועית-פדגוגית ייחודית, שונה מאוד מהפדגוגיה המסורתית המוכרת לנו. שימוש בעושר העצום שמציעה הסביבה הדיגיטלית בתכנים, בכלים, בשפות ובהנגשת מומחים מרחבי העולם כולו, דורש מאיתנו ליישם את היכולות שתפיסה המדע והטכנולוגיה צומחת מתוכן – היכולת להיות הרבה יותר סקרניים, יצירתיים, ביקורתיים, ובעיקר מעורבים בתהליכי הלמידה וההתפתחות האישית והחברתית שלנו. חוויית הלמידה האמיתית פרצה מזמן את הגבולות המלאכותיים של הכיתה הבית ספרית ואת תוכנית הלימודים הממלכתית, ובמרחבים בהם היא נהנית מהחירות הנדרשת היא פורחת ומשגשגת באופן עצמאי ומגוון. אלה בדיוק המרחבים שראוי לשתף איתם פעולה כדי להצמיח מערכת חינוך טובה יותר עבור כולנו. כולנו אחראים על עיצוב העולם - לא רק עבור ילדינו, אלא יחד איתם. עולם בו חשיבה ופריצות דרך מדעיות-טכנולוגיות יהיו בבסיסה של חברה צודקת, שוויונית, ביקורתית ותרבותית יותר.
משבר הקורונה הוכיח שהחינוך במאה ה-21 דורש תשובה הרבה יותר מורכבת מהתפיסה הרואה בלמידה מרחוק תהליך של העתק-הדבק ממקום אחד למקום אחר, כאילו דבר לא אירע מלבד המרת קירות הכיתה במסך המחשב. נכון וראוי להשתמש בהזדמנות שנקרתה בדרכנו כדי להיפרד מהמערכת המוכרת לנו, ולאפשר את השינוי העמוק, היצירתי והמלהיב שמבקש לפרוץ בחינוך. בשביל זה צריך את האומץ להפקיע את המערכת מידי הפוליטיקאים המתחלפים, ולבנות אותה מחדש, תוך הכלת כאבי צמיחה וטעויות בדרך. נדרש ארגון מחדש של חזון וסדרי עדיפויות, העמקה במודלים מצליחים של פדגוגיה חדשנית המשלבת סביבות וגישות שונות, הגדרה מדויקת של מהות החינוך, פרופיל אנשי החינוך ותפקיד החינוך המדעי-טכנולוגי, והכרה בכך שמדובר במקצוע יוקרתי הדורש התמחות מוקפדת ומגובה בתקציבים. בצד זה, יש להשאיר הרבה פחות מקום – אם בכלל – לרגולציות ולרגולטורים למיניהם. מי שחושב שזה בלתי אפשרי וקיצוני מדי, שייזכר מה חשב רק לפני ימים מעטים על תרחיש שבו מחצית העולם, כולל מדינת ישראל, יידרש להסתגר בבתים – וגם יעשה זאת. הפורענות שאנו נמצאים בעיצומה מכריחה אותנו לבחון את סדרי החיים שלנו בתחום החינוך ולנקוט בצעדים דרמטיים, כדי להבטיח שבשוך הסערה לא נמשיך כאילו דבר לא אירע. השאלה אינה כיצד עושים זאת; השאלה האמיתית היא אם יש לנו אומץ לעשות זאת.
הכותבת היא מנכ"לית מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
