רובנו רגילים לחשוב על זכויות חברתיות כעל משהו שמתרחש ברקע: משלמים מסים ודמי ביטוח לאומי לאורך שנים, ובתמורה המדינה מעמידה לרשותנו קצבאות, הטבות מס והנחות שונות ברגע שנזדקק להן. בפועל, חלק גדול מהזכויות האלה נשארות על הנייר בלבד – קצבאות שלא נתבעות, פטורים שלא מבוקשים והקלות שלא מופעלות – לעתים פשוט משום שאנשים לא יודעים שהן קיימות או לא בטוחים אם הם נכנסים להגדרה. לא פעם מתווסף לזה גם רובד רגשי: המילים "קצבה", "נכות" או "הטבה" מעוררות אצל חלק מהאנשים בושה, חשש מתיוג או תחושה שהם לא מספיק ראויים כדי לבקש עזרה, וכל אלה מצטרפים לחשש להיכנס למסלול בירוקרטי שנדמה ארוך ומורכב מכפי שיש להם כרגע כוח ונשימה להתמודד איתו.
אי-מיצוי זכויות חברתיות הוא המצב שבו אנשים שעומדים בתנאי הזכאות לקצבה, להטבת מס או לשירות חברתי לא מקבלים אותם בפועל: הם לא מגישים בכלל תביעה, מגישים תביעה חלקית, מפסיקים לממש זכות לאורך הזמן או מוותרים אחרי דחייה ראשונה. זה יכול להיות עובד שמשלם מסים אך לא מבקש פטור ממס הכנסה למרות מצב רפואי שמזכה אותו, גמלאית שלא מנצלת הנחה בארנונה, משפחה שלא פונה לסיוע בשכר דירה או מי שמתמודד עם מוגבלות ואינו מגיש בקשה לקצבת נכות – לא משום שהזכות לא קיימת, אלא משום שהוא לא יודע עליה, לא בטוח אם הוא זכאי או חושש מההליך.
אי-מיצוי זכויות במספרים
כשמסתכלים על המספרים מתברר שהפער הזה רחוק מלהיות קטן. מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2022 מציין שבחלק מהקצבאות הסלקטיביות – כמו הבטחת הכנסה וסיוע בדיור – כ-30%-40% מהזכאים אינם מממשים בפועל את זכאותם. עוד מצוין במסמך כי בתוכניות מסוימות שיעור אי-המיצוי עשוי להגיע עד לכ-70% מן הזכאים.
בדוח מבקר המדינה משנת 2015 על אי-מיצוי של זכויות חברתיות, נכתב כי לפי הערכות המוסד לביטוח לאומי שווי הזכויות הכספיות שאינן מגיעות לזכאים מגיע לכמיליארד שקל. באותו דוח מובאות דוגמאות לתחומים שבהם אי-המיצוי מתורגם להפסד של מאות מיליוני שקלים בשנה. במאמר מחקרי של המוסד לביטוח לאומי, שפורסם בשנת 2020 ועוסק במיצוי זכויות חברתיות בישראל, נכתב כי בקצבאות מסוימות חלק ניכר מהזכאים כלל אינו מגיש תביעה לקצבה. לצד זאת, דוח ברוקדייל על מיצוי זכויות ושירותים חברתיים לאזרח משנת 2020 מצטט נתונים שלפיהם תשלומי ההעברה והקצבאות הצליחו להוציא כ-35.4% מהמשפחות מעל קו העוני – נתון שממחיש עד כמה מימוש הזכויות עשוי להשפיע בפועל על מצבן הכלכלי של משפחות.
מזכות על הנייר למימוש אמיתי
חוסר מודעות לזכויות, קושי להתמצא בשמות הקצבאות ובקריטריונים ושילוב מתיש של טפסים, תורים, ועדות והוכחות – הם רק חלק מהסיבות לאי-מיצוי הזכויות. לא תמיד מדובר באנשים שמזלזלים בכסף או בבריאות שלהם, אלא במי שנמצאים בדיוק ברגעים הכי עמוסים בחיים – מחלה, שחיקה, שינוי תעסוקתי או משבר משפחתי – ובתוך כל זה נדרשים "להפוך לעורכי דין של עצמם". כאן נכנסים לתמונה גופים ובעלי מקצוע שבוחרים להתמקד דווקא במקום הזה, שבין הזכות הכתובה לבין המציאות של מי שמתקשה להגיע אליה לבד.
גופי מיצוי זכויות ובעלי מקצוע בתחום מנסים להחזיק בשביל הפונים את כל מה שקשה לעשות לבד לאורך זמן: הם מסתכלים על התמונה הרחבה – רפואית, תעסוקתית, משפחתית וכלכלית – ומתרגמים אותה למסלול זכויות קונקרטי. הם יודעים באילו מסמכים מתרכזים, איך לנסח אבחנות ומגבלות בשפה שהמערכת מבינה, אילו טפסים חובה למלא ומתי, ומה אסור לשכוח לפני ועדה רפואית או פנייה לרשות מס. במקרים רבים הם גם אלה שממשיכים לדחוף את התהליך קדימה כשקל מאוד להתעייף: לתאם בדיקות, לוודא שהמסמכים הגיעו, לעקוב אחרי החלטות ולהזכיר לערער בזמן אם צריך. עבור מי שכבר מותשים מההתמודדות היומיומית, עצם הידיעה שיש מי שמחזיק יחד איתם את החלק הזה – המקצועי, הבירוקרטי והטכני – יכולה להפוך את הזכות ממשהו רחוק על הנייר למשהו שמורגש בחשבון הבנק ובשגרת החיים.
בסופו של דבר, מיצוי זכויות אינו מחווה של חסד מצד המערכת ולא "טובה" שאדם מבקש לעצמו, אלא חלק מהחוזה הבסיסי בין אזרחים למדינה. במציאות של שינויים בריאותיים, תעסוקתיים וכלכליים, ההחלטה לעצור, לבדוק מה מגיע ולפעמים גם להיעזר במי שמכיר את המערכת מבפנים – היא לא חולשה, אלא דרך אחראית לנסות להחזיר לעצמנו משהו ממה שכבר שילמנו עליו לאורך שנים.
