במבט ראשון הקמפוס של המכללה האקדמית חמדת נראה כמו אי של שפיות פסטורלית. מדשאות מטופחות, כיתות לימוד מתקדמות ואווירה אקדמית שקטה. אבל המיקום הגיאוגרפי מספר סיפור אחר לגמרי. המכללה שוכנת בלב המועצה האזורית שדות נגב, מארבע הרשויות הגובלות ברצועת עזה, וכאן המונח "חינוך" מקבל משמעות דחופה, כמעט הישרדותית.
מי שמוביל את הספינה הזו במים הסוערים של הנגב המערבי הוא פרופ' חיים שקד (56), נשיא המכללה ויו"ר פורום נשיאות ונשיאי המכללות לחינוך בישראל. שקד, פרופסור למינהל החינוך וחתן "פרס ירושלים" לאקדמיה, לא מסתפק בתואר המכובד. עבורו המכללה היא הרבה מעבר למוסד להשכלה גבוהה, היא עוגן קהילתי, חברתי ופדגוגי באזור שידע לא מעט טלטלות עוד הרבה לפני מלחמת "חרבות ברזל".
"אנחנו נמצאים במיקום שמחייב אותנו לחשוב אחרת", אומר שקד. "אנחנו לא רק מכשירים מורים ומעניקים תארים. מתוך ההקשר הגיאוגרפי שלנו, שבו אזעקות 'צבע אדום' היו חלק מהשגרה עוד לפני 7 באוקטובר, פיתחנו משנה חינוכית שלמה וייחודית שנקראת 'פדגוגיה של חוסן'".
לא רק פסיכולוגים: המורה כבונה חוסן
כשהמכללה השיקה את תוכנית "פדגוגיה של חוסן", לפני כשש שנים, היו בעולם האקדמי מי שהרימו גבות. ואז הגיעה הקורונה ומיד אחריה מלחמת "חרבות ברזל". "פתאום אמרו לנו 'ואו, איך ידעתם?'", משחזר שקד. "המסקנה שלנו הייתה שחוסן הוא לא מצרך שזקוקים לו רק במלחמה. זהו ארגז כלים שכל תלמיד, בכל מקום ובכל זמן, חייב שיהיה לו".
התפיסה החדשנית של המכללה גורסת כי האחריות על חוסנם הנפשי של התלמידים אינה צריכה ליפול רק על כתפיהם של יועצות ופסיכולוגים. למחנכים, שפוגשים את הילדים יום־יום בכיתה, יש תפקיד מכריע. "אנחנו מכשירים את הסטודנטים שלנו להבין שתפקידם הוא לא רק להקנות ידע במתמטיקה או בהיסטוריה, ואפילו לא רק להקנות ערכים", מסביר שקד. "תפקידם הוא גם לצייד את התלמידים ביכולות התמודדות. לגרום לילד להאמין בעצמו, לגלות את הכוחות הפנימיים שלו ולפתח מסוגלות עצמית".
המחקר המלווה את המכללה מוכיח כי הגישה עובדת. סטודנטים ובוגרים של המכללה מדווחים כי ברגעי האמת של 7 באוקטוב, הכלים הפדגוגיים שרכשו הפכו למציליי חיים – תודעתית ונפשית. "העיסוק המתמיד בחוסן עומד לרשותך ברגע המשבר", אומר פרופ' שקד. "זה לא נשאר רק בתיאוריה".
אימפריה של חינוך בלב הנגב
כ־2,000 סטודנטים לתארים אקדמיים ועוד כ־10,000 סטודנטים ביחידה ללימודי תעודה ולהתפתחות מקצועית מאיישים את ספסלי המכללה האקדמית חמדת, המציעה קשת רחבה של התמחויות לתואר ראשון (B.Ed), החל מחינוך לגיל הרך ובית הספר היסודי ועד למקצועות המבוקשים והחסרים ביותר במערכת: מתמטיקה, אנגלית ומדעים, לצד חינוך מיוחד, ספרות, תנ"ך ותורה שבעל פה.
בתחום התארים השניים (M.Ed) המכללה מציעה מסלולי התמחות בניהול וארגון מערכות חינוך, חינוך מדעי־מתמטי, תרבות יהודית וחינוך מיוחד. בנוסף, תוכנית M.Teach מאפשרת לאקדמאים מתחומים אחרים לבצע הסבה להוראה ולרכוש תואר שני ותעודת הוראה במקביל.
"אנחנו רואים ביקוש אדיר לחינוך מיוחד", מציין שקד ולא מסתיר את הדאגה הלאומית: "יש מחסור חמור במורים למדעים ואנגלית. זה אתגר ארצי, אבל גם אצלנו מרגישים את זה ועושים מאמצים גדולים למשוך סטודנטים איכותיים לתחומים האלה".
מבט לעתיד מגלה תוכניות צמיחה מרשימות. בימים אלו נמצאת המכללה בהליכים סופיים לקראת אישור לפתיחת תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי, עבור המבקשים לעבוד עם נוער מחוץ לכותלי בית הספר, וכן תואר שני בביבליותרפיה (טיפול באמצעות טקסטים), תחום שמתחבר באופן טבעי לחזון החוסן של המוסד.
לצד זאת מתגאים בחמדת בחיבור הסימביוטי עם הקהילה. "אנחנו לא מגדל שן", מדגיש שקד ומציין את השותפויות שהמכללה מקיימת עם הרשויות המקומיות הסמוכות – נתיבות, שער הנגב, מרחבים, אופקים ואשקלון. "אנחנו עובדים עם המפקחות והמפקחים, המנהלות והמנהלים והמורות והמורים בשטח. מזמינים אותם אלינו לא רק כדי ללמד אותם, אלא גם כדי ללמוד מהם. זו מערכת של הפריה הדדית. כמו כן, שיתוף הפעולה ההדוק עם 'המתי"א' (מרכז תמיכה יישובי/אזורי) ועם רשתות חינוך מובילות מבטיח שהתיאוריות הנלמדות באקדמיה יקבלו תוקף מעשי בכיתות הלימוד בדרום".
השבת השחורה ואות החוסן
ב־7 באוקטובר ספגה מכללת חמדת, הממוקמת בלב אזור האסון, מכות קשות וכואבות. קהילת הסטודנטים והמרצים חוותה פינוי המוני, חרדה ואובדן. אבל הסיפור הטרגי ביותר מגיע מכיוון בלתי צפוי. בכל שנה מארחת המכללה כ־200 סטודנטים זרים ממדינות אסיה המגיעים להשתלמויות בחקלאות ובחינוך. בשבת השחורה ההיא עשרה מהם נרצחו באכזריות. אחד מהם, ביפין ג'ושי מנפאל, נחטף לרצועת עזה.
"ליווינו את בני המשפחה שלו במשך תקופה ארוכה בחוסר ודאות מוחלט", מספר שקד. "נסעתי לנפאל כדי לפגוש אותם. הייתי הישראלי הראשון שהגיע עד אליהם הביתה כדי להסתכל להם בעיניים ולחבק אותם".
לאחר ביקורו של שקד בנפאל המכללה אירחה את בני משפחת ג'ושי בישראל וליוותה אותם בסיור כואב במקום שבו למד וגר. במשך חודשים ארוכים הוגדר ג'ושי כחטוף, ורק לאחרונה גופתו הושבה מעזה. "המכללה ממשיכה ללוות גם היום סטודנטים מנפאל שניצלו מהתופת, נפצעו ונשארו בארץ לשיקום. זוהי דוגמה חיה לערבות הדדית שאינה מבחינה בין דם לדם", אומר שקד.
כחלק מהמסורת של המכללה מוענק מדי שנה "אות החוסן" לאישיות המהווה מופת של גבורה והתמודדות. בשנה שעברה הוענק האות לאיריס חיים. השנה הבחירה הייתה ברורה ומרגשת במיוחד: אלישע מדן.
מדן, לוחם מילואים ואב לשישה, נפצע אנושות בקרב ברפיח. הוא נכנס לבית ממולכד, וכתוצאה מפיצוץ מטען איבד את שתי רגליו וראה את חבריו נהרגים לנגד עיניו. תהליך השיקום שלו, והרוח שהוא מפיח בחברה הישראלית, הפכו אותו לסמל. בטקס מרגש שנערך בסוף דצמבר העניקה לו המכללה את האות, כהוקרה על תעצומות הנפש.
במהלך הטקס נחשף סיפור יוצא דופן: באופן לא מתוכנן ניגשה סטודנטית משנה א' וסיפרה שלפני שבועיים נסעה בכביש שש בשעה שתיים בלילה ולפתע היה לה פנצ'ר רציני בגלגל. היא יצאה מהרכב בגשם וניסתה לעצור נהגים שעברו במקום, ורק רכב אחד עצר. זו הייתה משפחת מדן, שנסעה עם ילדיה הישנים. מירי, אשתו של אלישע, הוציאה מהרכב את כיסא הגלגלים, ואלישע עצמו ניגש להחליף לסטודנטית את הגלגל, כשהוא מבקש ממנה לעמוד במקומו על מפתח הבוקסה. פרופ' חיים שקד שאל אותו למה הוא לקח את זה על עצמו. אלישע מדן לא הבין את השאלה: "למה לא? אין שום סיבה שאני לא אעזור לה".
"אלישע מדן הוא מופת של חוסן", אומר שקד. "גם בהתעקשות האישית שלו לחזור לתפקד, וגם במסרים של תקווה ואחדות שהוא מעביר לעם ישראל. כשאנחנו מדברים על 'פדגוגיה של חוסן', אנחנו מדברים על אלישע מדן. הוא ההוכחה שניצחון הרוח הוא לא רק סיסמה".
אם תבקשו מפרופ' שקד לסכם את העשייה של המכללה בכותרת אחת, התשובה שלו תהיה חד משמעית: פדגוגיה של חוסן. "זה בדנ"א שלנו", הוא מסכם. "זה מופיע בלוגו, זה נמצא בכל קורס, זה נוכח בכל אירוע. אנחנו כאן כדי להכשיר אנשי חינוך שלא רק מלמדים, אלא בונים בני אדם חזקים יותר למציאות הישראלית המורכבת".
במקום שבו קולות המלחמה עדיין נשמעים ברקע, המכללה האקדמית חמדת ממשיכה לזרוע זרעים של תקווה, ומזכירה לכולנו שהחינוך הוא קו ההגנה האזרחי החשוב ביותר של מדינת ישראל.
לאתר > המכללה האקדמית חמדת
בשיתוף המכללה האקדמית חמדת
