כשנולד לנו איתי, הבכור, כמו כל הורים לבן דימיינו איך יגדל הקטן להיות ג'ודוקא. או מסי. מגיל 5 כבר התאמן במסגרות, אנחנו ההורים צברנו שעות טריבונה רבות, רכשנו חליפות לבנות, אבל הילד? הראש שלו בעולם הרוח. כשבני גילו הזיעו לעייפה בהפסקות במרוץ אחר הכדור, הוא העדיף את הציור והמוסיקה. הבנו שמסי בשבילו זה הכלב של השכנה וברצלונה זה גאודי, שלבן נהיה אפור מהר בכביסה ושסקייטבורד זה הספורט האולימפי המועדף עליו. אנחנו כמובן תמכנו, העיקר מסגרת ספורטיבית מהנה, מחייבת ומחבקת.
לימים נולד אחיו הקטן רועי, שכמו נולד עם כדור ביד ו"כדור" גם היתה המילה הראשונה שאמר. מניסיון העבר, לא נרשמה התרגשות כשהתחיל להתאמן כבר בגיל 8 במועדון בעל שם. עברו השנים ונוכחנו שמדובר בלא סתם תחביב. עולמו של הילד־הנער הוא עולם הכדורגל, ועולמו? עולמנו. עולם של צמרמורת הצלחה ודמעה על כישלון, עולם של שבתות במגרשים וחלוקת הסעות עם הורים אחרים. עולם של ארוחות עתירות חלבון ושנ"צ בין אימונים, ושברון לב לראות אותו נענש על איחור של דקה, בדמות ישיבה על הספסל ונישול מההרכב הפותח.
משמעת, בריאות וחוסן נפשי
מסגרת ספורטיבית מחייבת עמידה בזמנים, הגעה לאימונים רבים בכל מזג אוויר ושעה ושמירה על שגרה ללא הנחות. ילדים הנמצאים במסגרת ספורטיבית נדרשים להקפיד על שעות שינה מסודרות, תזונה מאוזנת, הפחתת זמן מסכים וניהול זמן נכון בין בית הספר לשעות הפנאי. הרגלים אלו מחזקים משמעת עצמית ומעניקים כלים לחיים. גם ההשתייכות לקבוצה יוצרת תחושת ביטחון, משפרת כישורים חברתיים ומפתחת מיומנויות עבודה בצוות, קשרים חברתיים עם מגוון ילדים, לאו דווקא מהסביבה הקרובה והמוכרת, התמודדות עם הצלחות וכישלונות, הצבת מטרות אישיות ויעדים, וכן, גם לחלום חלומות גדולים.
חגורה שחורה בדבקות במטרה
את אלון אני מכירה מאז שהיה בגן, מחוג הג'ודו של איתי במקלט של בית הספר. את שוקי מדריך החוג מכירים כל ילדי העיר. שוקי יודע לגעת בלבם של הילדים והילדות. איזה ילד לא חיכה לטקס החלפת החגורה המרגש, הכולל את ההורים הנרגשים שבאים לצלם ומחיאות הכפיים הסוערות של החברים לחוג?
שוקי ידע לתת לכל ילד וילדה את התחושה שהם אורן סמדג'ה ויעל ארד, וכל מדליית מצטיין השבוע היא לא פחות ממדליה אולימפית. אבל אלון? עבורו החוג של שוקי הפך להיות דרך חיים. הוא לקח קילומטר קדימה. היום הוא בן 17. לפעמים אני רואה אותו מתאמן מיוזע בריצות בעליית הרחוב, בלילות גשומים או חמים כששאר בני גילו משוטטים בין גינות לחפש את הריגוש הבא. שאלתי את שירה, אמא שלו: "תגידי, מה לא מעניינת אותו קצת שובבות נעורים?" "ממש. מצאת לך", היא צחקה. "בשביל הג'ודו הוא ימכור גם אותי". אלון יעדיף להתאמן עד עילפון ולהגיע לתחרות בשיא הכושר ובמינימום משקל. האם זה נראה לי בריא ונכון? כן. אני חושבת, מנקודת מבט של אמא, שעדיפה המסגרת הקשוחה/המחבקת שתשפיע לטובה על ילדינו יותר ממה שאנחנו כהורים יכולים להגיע ללבם.
הפחתת סיכונים ושוטטות
ניכר כי השתתפות קבועה במסגרת ספורטיבית מפחיתה משמעותית את הסיכוי להידרדרות להתנהגויות סיכוניות. ילדים ובני נוער עסוקים, בעלי מסגרת ברורה ותומכת, נוטים פחות לשוטט ברחובות, להיחשף לסיגריות, אלכוהול ושאר חוליי הכימיה. העומס הבריא של אימונים, תחרויות ומחויבות אישית או קבוצתית יוצר תחליף חיובי ומספק לפעילויות מסוכנות וחסרות תועלת חינוכית.
רכוש הנבחרת
את הצד הפחות זוהר של המסגרות הספורטיביות הכרתי דרך נועה, אמא של שי, שהיתה אז בת 8. שי, אקרובטית מוכשרת עם רצון בלתי מתפשר להצליח ולפרוץ, חוותה בדרך הקשה ועל גופה את עולם התחרותיות הרעילה והלא בריאה. שי וחברותיה לקבוצה עברו מסכת התעללויות נפשיות במסווה של חתירה למצוינות והצלחה. בעוד שבקבוצות תחרותיות אחרות עבדו עם הבנות על ה"ביחד", בקבוצה של שי שיסו בין הבנות: "תראי אותה איך היא משקיעה ואת לא". "איך זה שאת יוצאת לטיול שנתי? את עלולה להיפצע ולפספס אימון", "ההורים שלך לא נותנים לך גב", ועוד אמירות ודרישות פוגעניות. גם קבוצתית המדריכות לא חסו. ערב אחד, אחרי הופעה שהתכוננו אליה ארוכות ונמרצות, רצו הורי הבנות "לפנק" ולקחו אותן למסעדה כדי לחגוג את הצלחתן על הבמה. בתמימות נפשעת שלחו ההורים לקבוצת הוואטסאפ של הנבחרת תמונות מחויכות ושמחות של הבנות. יום לאחר מכן המדריכות העמידו את הבנות בשורה וכעסו עליהן: "מה זה צריך להיות שאתן אוכלות המבורגר, זה משמין ואתן רכוש הנבחרת". אמא של נועה החליטה שעד כאן, בדימוי הגוף של ילדה בת 8 לא יפגעו ועם כל הצער הודיעה על פרישתה מהנבחרת. היום שי נערה שמחה, בריאה ומאושרת בנבחרת בלט מצליחה, מחנכת ומפרגנת.
עד הקצה?
נכון, מסגרות תחרותיות עלולות להיות תובעניות. ילדים מסוימים חווים לחץ להצליח או להשיג תוצאות, ולפעמים גם הצורך לרצות את ההורים לוקח חלק. כל אלו עלולים לפגוע בהנאה מהספורט. נוסיף לכך אימונים בשעות מאוחרות, נסיעות לתחרויות ומחויבות גבוהה שעלולה לצמצם זמן איכות אחר, משפחתי או חברתי. גם עומס פיזי ללא מנוחה מספקת עלול להביא לפציעות או לשחיקה רגשית. לכן חשוב שהמסגרת תהיה מקצועית, מבוקרת ומאוזנת ותמיד בפיקוח הורי.
מסגרות ספורטיביות מציעות יתרונות רבים לחינוך ושמירה על הילדים והנוער. מבניית משמעת, הרגלי חיים בריאים, סביבה חברתית תומכת ועד הפחתת חשיפה להתנהגויות מסוכנות. לצד זאת, חשוב שההורים והמאמנים ימצאו את האיזון הנכון בין מחויבות להישגים לבין רווחה ובריאות. כשהמסגרת נכונה ומותאמת לילד (ולא להורים שרוצים להגשים חלומות דרך הילדים), היא יכולה להפוך לעוגן משמעותי וחינוכי המקדם אותם פיזית, נפשית וחברתית וכמובן מוביל אותם לערכיות, הישגיות והגשמת חלומות.
