בשני העשורים האחרונים נרשמה מגמה מואצת ומבורכת של אקדמיזציה בקרב נשים בחברה הערבית. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת הלימודים 2019-2020, על כל סטודנט ערבי, ניתן למצוא באקדמיה שתי סטודנטיות ערביות. אולם המספרים הללו אינם באים לידי ביטוי בשוק העבודה. למעשה, זה כמה שנים שממשלת ישראל מנסה לשלב עוד ועוד נשים ערביות בשוק העבודה, אך מתקשה בכך. הדבר נכון אף ביחס לנשים ערביות אקדמאיות.
יש לתופעה הזו כמה סיבות, ביניהן חסמים גיאוגרפיים, מחסור חמור במעונות יום לגיל הרך, היעדר הזדמנויות תעסוקה בתוך או בקרבת יישובים ערביים וחסמי שפה. סיבה נוספת, מדוברת פחות, היא המאפיינים הפטריארכליים של החברה הערבית. אלה, עלולים להביא לכך שדעתם של חלק גדול מקרב הגברים הערבים אינה נוחה מפערי ההשכלה הקיימים בינם לבין נשותיהם. לכן, הם מערימים עליהן קשיים כדי שלא תממשנה את זכותן להשתלב בתעסוקה איכותית שדורשת לפעמים לשנות סדרי עדיפויות, גם אם ברשותן תארים אקדמיים ופוטנציאל השתכרות גבוה.
לנתוני הפתיחה הרעועים הללו התווספה השנה גם מגפת הקורונה, שהשפיעה על כל החברה בישראל בהיבט התעסוקתי - כלכלי, אבל החברה הערבית נפגעה באופן הקשה ביותר. על כן, לא מן הנמנע שכחלק מתהליך ההתאוששות והיציאה מהמשבר הכלכלי, מאמצי המדינה יתרכזו כעת לא רק בשילוב נשים ערביות בשוק העבודה, כפי שהיה בשנים האחרונות, אלא גם בגברים הערבים, שיצטרכו לפלס את דרכם חזרה אל עולם התעסוקה.
האתגר הזה טומן בחובו הזדמנות חד פעמית שאסור להחמיץ: לא רק להבטיח ששיעור תעסוקת הגברים הערבים יחזור לרמתו בשנת 2019 כשעמד על 76%, אלא גם להשקיע בתוכנית ארוכת טווח לעידוד השכלת הגברים הערבים, כבר בגילאי בית הספר היסודי.
אסביר. לפי השנתון הסטטיסטי לישראל, בשנת הלימודים 2019-2018, עמד שיעור הנשירה בקרב נערות ערביות בכיתות ז'-י"ב על 1.9%, לעומת 4.5% בקרב נערים ערבים. אלה הנתונים הרשמיים של המדינה, שכוללים את שיעורי הנשירה הגלויה. שורת מחקרים מהשנים האחרונות מגלה שאחוזי הנשירה הסמויה כבר מטפסים ל-40%, כאשר פערים דומים נרשמו גם במהלך שני העשורים האחרונים. ההנחה היא שמשבר הקורונה רק יכפיל וישלש את המצב הגרוע הזה.
ככל שהמדינה והרשויות המקומיות הערביות ישקיעו בבנים הערבים עוד בצעירותם, בצמצום אחוזי הנשירה וסיוע בהעלאת ציוני הבגרויות תוך שילובם במסלולים ומגמות שיקנו להם כלים בהם יוכלו לעשות שימוש עתידי, נוכל לחזות ביותר ויותר גברים ערבים נוהרים לספסלי האוניברסיטאות וכפועל יוצא – משתלבים גם במשרות מכניסות ונחשקות יותר. כך, לא זו בלבד שהסיכוי של הגברים הערבים לשוב לשוק העבודה בשיעורים שנרשמו ערב הקורונה יגבר, גם איכות המשרות שיאיישו, תעלה.
כמובן שמהלך זה לא צריך לבוא על חשבון הנשים הערביות, אלא כחלק מתוכנית רחבה וכוללת אשר תמשיך לפתח את הנשים ולוודא שמגמת האקדמיזציה תמשיך ותתרחב, זאת במקביל לשילובן בשוק העבודה. מהלך משולב כזה יסייע לא רק לגברים הערבים, אלא גם לנשים, שכן גברים משכילים יותר יחושו פחות מאוימים מהשכלתן, ולא יהוו חסם להשתלבותן בשוק העבודה על בסיס כישוריהן.
אסיים בנימה אישית. העובדה שיכולתי להקדיש שנים ללימודי התואר השלישי ולהשתלב בשוק העבודה באופן ההולם את כישוריי ואת השכלתי האקדמית (מה שמצריך ממני לבלות שעות ארוכות מדי יום בכבישים, בדרך מטייבה לתל אביב או לירושלים), נזקפת במידה רבה לעובדה שבן הזוג שלי רכש השכלה. העובדה שאשתו הקדישה את מיטב שנותיה במוסדות להשכלה גבוהה ובמכוני מחקר אינה מהווה איום בעיניו, נהפוך הוא - הכול נעשה בעידודו ובתמיכתו המלאים. ישנן נשים רבות בחברה הערבית שיוכלו גם הן להגשים את עצמן, אילו ישכילו הרשויות המקומיות הערביות לשנות את סדרי העדיפויות שלהן ולשים את החינוך כנושא המרכזי שיש להשקיע בו בשנים הקרובות, במקביל לרוח גבית ושינוי סדרי עדיפויות במדינה. כולי תקווה שבנותיי תתברכנה בבני זוג שיאפשרו להן לשגשג מבחינה מקצועית ולפתח לעצמן קריירה מלאת אתגרים, ושלא רק המזל הטוב יעמוד לצידן כפי שהיה במקרה שלי, אלא גם הסטטיסטיקה.
ד"ר נסרין חדאד חאג'-יחיא היא ראש התכנית לחברה הערבית בישראל, במכון הישראלי לדמוקרטיה
