בימים שאנחנו עוברים עכשיו, דיבור על מרחב ציבורי איכותי נשמע על פניו קצת מנותק. לכאורה, מדובר במותרות. הלב והראש נתונים לחטופים שנמקים במנהרות החמאס, בחיילות ובחיילים שמסכנים את חייהם מדי יום בשלל גזרות לחימה, במפונים שחיים חודשים בחדרי מלון צפופים בלי לדעת האם ומתי ישובו לבתיהם, בשורדים שחוו את התופת ונפשם שבורה, במשפחות שאיבדו את יקיריהם... למי יש ראש להתעסק במדרכות, עצים, ספסלים ותאורת רחוב?!
אבל האמת היא, שמרחב ציבורי מתוכנן היטב רחוק מלהיות מותרות. למרחב הציבורי שבו אנחנו מתנהלים ביומיום יש השפעה עצומה על החיים שלנו: על בריאות הציבור, על רמות האלימות ברחובות, על היכולת שלנו לקיים קהילתיות מיטיבה, על המוביליות החברתית, על הצלחת עסקים מקומיים ועל עוד הרבה מאוד גורמים שהם הרבה מעבר לאיכות חיים – הם החיים עצמם.
המרחב הציבורי בישראל
אוכלוסיית ישראל צומחת בקצב מסחרר ביחס למדינות מערביות מתקדמות. המשמעות היא, שהבנייה הופכת יותר ויותר צפופה. המרחב הפרטי של כל אדם הופך יותר ויותר מצומצם. לאנשים שחיים בתוך קופסאות בטון קטנות יש צורך במרחב ציבורי מטופח שבו אפשר לבלות חלק משמעותי מהיממה – זה המקום שבו נפגשים עם אנשים, עורכים קניות, משחקים, עושים פעילות גופנית, נושמים אוויר לא ממוזג, רואים קצת ירוק בעיניים... כשהמרחב הציבורי שסובב את הבית שלנו נותן עדיפות לכלי רכב ממונעים על פני בני האדם, כל אלה נלקחים מאיתנו.
בשנים האחרונות (ולפני שחברות התעופה הבינלאומיות החליטו להדיר את מטוסיהם מישראל מחשש שיתקלו בנחילי כטב"מים) יותר ישראלים מבקרים במדינות המערב מאי פעם. כשאנחנו מבקרים במדינות אלה אנחנו עדים למרחבים ציבוריים שמהווים חלק מרכזי מהחיים העירוניים ושהשהייה בהם היא חוויה בפני עצמה. אנחנו נתקלים בפינות חמד שאפשר לשבת בהן על ספסל או על שמיכת פיקניק, לשתות בירה או לאכול גלידה ולהרגיש נפלא בלי להוציא המון כסף. אנחנו מטיילים בין עסקים מקומיים קטנים עם אופי ייחודי ששום קניון לא יכול להתחרות בהם. אנחנו נחשפים למבנים עתיקים שהחזיתות שלהם מטופחות ומשמשות תפאורה מרהיבה לחיי העיר. אנחנו מגלים אתרי מורשת שמשולבים בחיי היומיום של התושבים ונותנים מקום של כבוד לעבר בלי לפגום בחדשנות ובקדמה של ערים מתקדמות ומודרניות.
אז למה, בעצם, אנחנו לא יכולים לקבל את כל אלה גם כאן אצלנו?! למה אצלנו הערים הוותיקות נראות מוזנחות, מלוכלכות וצפופות, וכדי לבלות בהן יום כיף עם המשפחה צריך לשבור קופת חיסכון?! למה הערים והשכונות החדשות שנבנות אצלנו נראות כמו "העתק הדבק" אחת של השנייה, עם בניינים חסרי אופי, עם רחובות שרוב השטח שלהם מוקדש לכבישים, בלי הצללות ושטחים ירוקים, בלי עסקים מקומיים מטופחים?! ישראל היא מדינה עם משאבים אנושיים וכלכליים גדולים. הישראלים ידועים בכל העולם כיזמים נועזים ויצירתיים, בעלי תושייה ואומץ. אז למה, לעזאזל, אנחנו מוכנים לחיות בסביבות מגורים כל כך עלובות ומדכאות?! למה אנחנו, שמשקיעים כל כך הרבה כסף, מחשבה ודמיון בבתים שלנו, מוכנים לצאת מהדלת ולראות סביבנו רחובות אפורים של אספלט ובטון?!
לשחרר חסמים בירוקרטיים ולהניע את התכנון
התשובות לשאלות הללו מורכבות ממספר גורמים, אבל אם יש גורם אחד שמונע תכנון איכותי יותר מהשאר: הביורוקרטיה הישראלית הבלתי אפשרית – זו שגורמת לנו להשקיע חלק ניכר מזמננו במילוי טפסים, בהזדהות מסורבלת מול גופים ציבוריים ומסחריים, שליחת אינספור הודעות (שהרבה פעמים לא זוכות למענה) למוסדות ולעסקים והמתנה אינסופית לנציגי שירות עם מנגינה מונוטונית בצד השני של קו הטלפון.
תהליכי התכנון בישראל לא מאפשרים לאנשי המקצוע המעולים שצמחו כאן לאורך השנים להוציא אל הפועל רעיונות מקסימים, שיכולים לשדרג את החיים של כולנו. אנשים יצירתיים, שתכנון הוא עבורם שליחות, לא מצליחים לעבור בתוך הסבך הביורוקרטי של מיליון וועדות, נהלים, טפסים, תהליכים לא יעילים ושחיתות שלטונית. במקום להשקיע בשיח מכבד ויעיל מול מחזיקי עניין משלבי התכנון הראשוניים, על מנת שניתן יהיה לבחון התנגדויות בצורה מיטבית ולתת מענים ראויים בשלבים מוקדמים, פועלים בדרך שמאריכה את משך הפרויקטים, מגדילה את עלותם ומשאירה חלק ניכר ממחזיקי העניין לא מסופקים. אנשים שהשקיעו שמונה שנים מחייהם על מנת ללמוד ולהתמקצע מוצאים את עצמם חסרי כוח אל מול מערכת שלטונית ששוקלת שיקולים צרים וקצרי טווח, ומערימה קשיים על כל רעיון חדשני או חשיבה מחוץ לקופסה שהתרגלו אליה. אנשי שלומם של הפוליטיקאים זוכים בעוד ועוד עוצמה וכוח על חשבון כוחם של אנשי המקצוע. פרויקטים של חידוש מרחבים ציבוריים עירוניים דורשים תהליך שאורך שנים ארוכות, מה שהופך אותם לבלתי משתלמים מבחינה כלכלית. אדריכלים, שגם כך מעמדם נשחק באופן עקבי בשנים האחרונות, לא יכולים להשקיע עבודה של עשר שנים על מנת להשלים פרויקט, ורבים מהם מעדיפים ליישר קו עם המערכות ולייצר פרויקטים שיניבו כוח, כסף וכבוד למי שעומדים בראש הפירמידה. אחרת הם לא ישרדו (ורבים מהם אכן נושרים מהמקצוע והולכים לחפש את מזלם במקצועות אחרים מתגמלים יותר).
שינוי בתרבות הביורוקרטית בישראל הוא לא מותרות – זה צורך קיומי של ממש. ביורוקרטיה מסורבלת מעכבת קבלת החלטות והקצאת משאבים, מפריעה לביצוע משימות נדרשות והופכת את לוחות הזמנים לחסרי היגיון והיתכנות. זה נכון לגבי כל המערכות הציבוריות בישראל, ובוודאי למערכות התכנון, שממילא דורשות תהליכים ארוכים באופן יחסי. עד שלא נשחרר את החסמים הביורוקרטיים שתוקעים את התכנון בישראל נמשיך להסתכל על הרחובות בלונדון, בפריז או בברצלונה בעיניים כלות, ונחזור לדירות המטופחות שלנו שמוקפות במרחב ציבורי מיושן, מלוכלך, מוזנח ומסוכן.
הכותבת היא יו"ר התאחדות האדריכלים ובוני ערים בישראל
