בשנים האחרונות מערכות טיהור השפכים בישראל (מט"ש), הלב של מה שכולנו מכנים "ביוב", עומדות בפני עומסי שיא ואי עמידה בקריטריונים הנדרשים לתפעול נכון. אף על פי שיש לישראל ניסיון רב בתחום טיהור השפכים ו-85%-95% מהשפכים עוברים תהליך מסוים של טיהור, קיימים פערים משמעותיים בין הציפיות לפעילות בשטח, ובין היכולת המעשית של המתקנים הקיימים לספק פתרון הולם לצרכים הנובעים מהצמיחה המהירה של האוכלוסייה והפיתוח העירוני המואץ. בנוסח חוק ההסדרים לשנת 2026 שפורסם לאחרונה, התגלה כי הקמת למעלה מ-100 אלף דירות צפויה להיחסם לאור מחסור בפתרונות ביוב.
כדי לפעול לפי החוק הישראלי, כל בנייה חדשה חייבת לדאוג לחיבור למערכת ביוב מסודרת עם יכולת קליטה וטיפול בשפכים. ללא יכולת כזו רשויות התכנון אינן מאשרות היתרי בנייה או אכלוס מבנים (טופס 4). הדרישה להוכיח יכולת טיפול בשפכים המשויכת לפרויקט היא תנאי סף לכך - מה שמעמיק את המחסור בפתרונות דיור. בסביבה כזו נאלצים קבלנים למצוא פתרונות ביניים ולעיתים אף עומדים בפני סיכונים משפטיים וכלכליים משמעותיים.
תופעה בולטת נוספת, המתרחבת בשנים האחרונות, היא דרישת רשויות מקומיות מיזמים ומקבלנים, שמבקשים היתר בנייה, לחתום על מסמכים לפיהם הם: "לוקחים על עצמם את האחריות המלאה לכל נזק, תביעה או דרישה, מכל גורם שהוא, לרבות מכל בעל זכות או מי שבא מכוחו, אשר ייגרמו, ככל שייגרמו, עקב אי היכולת לחבר את המבנים למט"ש או בגין כל עיכוב שיגרם בחיבור המבנים למט"ש", לשון המסמך. עד היום התחייבו קבלנים ויזמים בעשרות פרויקטים לחתום על כתבי ויתור כאלה והם נאלצים לקבל על עצמם את הסיכונים וההוצאות הכרוכות, כולל חוסר ודאות בקבלת טפסי אישור סופי לתושבים.
החוסר, כמו כל דבר הקשור בבנייה, תלוי בתכנון וניהול לקויים והשקעה שלא מבוצעת בזמן. במקרה הזה יש עוד חסם מרכזי. האחריות לנושא מתחלקת בין שלושה גורמים ממשלתיים שונים: המשרד לאיכות הסביבה, משרד הבריאות ורשות המים הממשלתית. כך, שכל אחד מהם מאשים את האחרים בכך שמיום ליום גדל המחסור בפתרונות ביוב שכבר עכשיו צפויים למנוע מעשרות אלפי רוכשי דירות לקבל את דירתם בשנים הקרובות, והמספרים ממשיכים לגדול. לשם טיפול בעניין הוקם לפני מספר שנים צוות מיוחד במשרד ראש הממשלה, אבל גם עבודתו לא שינתה מהותית את המצב בשטח.
סגן נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ, תומר צליח מספר: "משבר המט"שים הוא לא גזירת גורל, אלא מחדל ניהולי מתמשך. לצערנו, שורה ארוכה של חסמים מונעת כבר שנים בנייה בהרבה מאוד איזורים בארץ, ואירוע המחסור במט"שים הוא כנראה מהקיצוניים ביותר בתחום הזה. לא מדובר ביד הגורל אלא בהחלטה של כל האחראיים על הנושא להפסיק את הטיפול בו. הצעקה שאנחנו, ראשי התאחדות הקבלנים בוני הארץ, הקמנו בעניין לא מספיקה. הפגיעה הישירה של התעלמות המדינה מהמחסור במערכות טיהור שפכים כבר פוגעת באלפים, ותפגע בתוך שנה מהיום בעשרות אלפי ישראלים".
להתאחדות, שהיא הגוף המייצג את כלל העוסקים בבנייה והתשתיות, הגיעו כבר פניות מיזמים וקבלנים שנתקלו בתופעה הזו ברשימת יישובים מתארכת ביניהם: הרצליה, רמת השרון, קריית גת, אשקלון ועוד. במקרים מסוימים אפילו בפרויקטי דיור שמקדמת הממשלה בעצמה, כמו "מחיר למשתכן", הודיעו עיריות ליזמים שאין להן דרך להשלים את המט"שים הנדרשים במקום.
מחסור בקיבולת מול תוכניותבנייה ענקיות
המתקנים לטיפול בשפכים בישראל מטפלים במאות מיליוני קוב של שפכים בשנה ומשמשים חלק חשוב בקיבוע ניצול מקורות המים הלאומי בשימוש חוזר להשקיה חקלאית. אך לצד הנתונים החיוביים ישנן בעיות מבניות ותפקודיות בתחזוקה, בהיקף הקיבולת ובהתאמה לצרכים המודרניים. דו"חות ממשלתיים של מבקר המדינה ומרכז המחקר ומידע של הכנסת מהשנים האחרונות מצביעים על כך שכ-40% מהמט"שים הגדולים אינם מטפלים בקולחים ברמה המלאה שנדרשת לפי התקנים, ורבים מהקולחים המוזרמים להשקיה אינם עומדים בכל דרישות איכות הסביבה, מה שמעלה חשש לסיכונים סביבתיים ולבריאות הציבור.
כאמור, המחסור במט"שים עם קיבולת מספקת כבר מתבטא בחסמים ברורים בפיתוח הדיור. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ציינה כי היעדר יכולת קליטה של ספיקה חדשה במערכת הביוב מעכב שיווק ותכנון של מאות אלפי יחידות דיור ברחבי הארץ. עיכובים אלה קשורים למצב שבו המט"שים הקיימים קרובים או הגיעו לגבולות הקיבולת המותרת שלהם, ולעיתים אין פתרון ברור לזרימת השפכים הצפויה משכונות חדשות.
השלכות סביבתיות ובריאותיות
במאי 2024 דיווח מבקר המדינה כי התממשות חלקית של תשתיות טיהור שפכים מתבטאת לא רק באיחור בבנייה, אלא גם בהשלכות סביבתיות. כשמתקני טיהור אינם עומדים ברמת הביצוע התקנית, קולחים עלולים להיות מושבים להשקיה מבחינה טכנית, אך ברמות שאינן הולמות לחלוטין את התקנים לניקיון המים. הדבר יכול לגרום לזיהום קרקע, נזק לבריאות הציבור וסכנה למקורות מים טבעיים. המדינה מנסה להתמודד עם האתגר באמצעות תוכניות לאומיות להרחבת ושדרוג המט"שים, כולל הקמת מתקנים חדשים והגדלת קיבולת קיימת. התוכניות כוללות השקעות בתשתיות ובמערכות הולכה מתקדמות, אך מימושן נמשך שנים ולעיתים אינו מסונכרן עם צורך מיידי של אזורים בהם הביקוש לתשתיות גבוה מההיצע. מהניסיון הקיים, מרגע ההחלטה על בניית מט"ש עוברות כשמונה שנים בממוצע עד השלמתו.
בנוסף, לא בכל המתקנים מקיימות הרשויות תחזוקה תקינה לאורך זמן. בעיות תחזוקה ותפעול שכוללות חוסר בהון אנושי ותכנון יציב, מסתמנות כאתגר מתמשך במערכת ההולכה והטיפול בשפכים. אלה מוסיפים לבעיה, גם כאשר הקיבולת התאורטית של המערכת אמורה להספיק.
פתרונות וצעדים עתידיים
נאמר שרשמית המדינה פועלת לתיקון מצב זה במספר מישורים: הרחבת רצפת הקיבולת של המט"שים הקיימים, הקמת מתקנים חדשים, עדכון תקנים סביבתיים והטמעת טכנולוגיות של ניטור ובקרה מתקדמות. בהצהרות הממשלה אפשר למצוא דגש על דיגיטציה של תהליך הניטור, שימוש בכלים של בינה מלאכותית לשיפור איכות המים ולזיהוי מזהמים בזמן אמת, מה שעשוי לסייע בתפעול טוב יותר של המתקנים הקיימים.
עם זאת, הפער בין הצורך המיידי לבין היכולת הנוכחית של התשתיות עדיין גדול. כדי להתגבר על המחסור המבני, יהיה צורך לא רק בהשקעות כספיות גדולות אלא גם במשילות טובה יותר של התכנון התשתיתי, סנכרון בין הרשויות השונות וקיצור פרקי הזמן הדרושים להקמת מתקנים חדשים.
כפי שניתן לראות, הבעיה היא לא רק טכנית אלא גם מוסדית וכלכלית, ודרושה עבודה מערכתית עמוקה כדי להתמודד איתה בהיקף המלא.
בשנים האחרונות היו רשויות שהחליטו לעשות מעשה. הן פנו לבנקים בבקשה למימון ביניים להקמת מט"שים עד לקבלת המימון הנדרש מהממשלה, ונענו בשלילה בשל הערכת הבנקים שמספר הדירות אשר יאוכלסו בפועל באיזורים האלה לא יוכלו לממן את הקמת המט"שים. במימון זה נדרש גיבוי של הממשלה שלא ניתן עד כה.
מעבר לכך, בעבר כבר ניסתה המדינה לבנות ולהפעיל מט"שים במסגרות של העברת הפרויקטים לגורמים פרטיים, בשיטות PPP או BOT וזה עבד בערים נתניה, ערד, דימונה, ירוחם ואחרות. את כולם בנתה קבוצת אלקטרה שפעילה בהקמה והפעלה של מתקני טיפול בשפכים שנים רבות. באלקטרה שכבר הקימה ומפעילה 21 מט"שים, כולל את מתקן הטיפול בשפכים הגדול ביותר במזרח התיכון בשפד"ן מספרים כי הממשלה דנה בשנים האחרונות בחזרה למודלים של מימון והפעלת מט"שים בידי גורמים פרטיים. בשלב זה מדובר באשקלון, ביד חנה ובשדה אילן. בנוסף, אלקטרה זכתה במכרז BOT להקמה והפעלה של מתקן ייבוש הבוצה בשפד"ן. משום מה, מאז החלה הממשלה לבחון שוב אפשרות כזו, התוכנית נתקלה בהתנגדות דווקא של חלק מרשויות המקומיות. כל המומחים איתם שוחחנו סבורים כי לאורך זמן זו השיטה הנכונה לפרויקטים האלה ושחובה לקדם אותם.
צליח: "חשוב לא פחות להבין שהפגיעה הכלכלית ההיקפית שהמחסור יוצר היא של מאות מיליוני שקלים בשנה. זו פגיעה בהכנסות וביציבות של ענף הבנייה, הכנסות הרשויות המקומיות וכמובן יכולתה של הממשלה לגבות מיסים. אני קורא לכל מי שרכש דירה חדשה להתעורר ולהשמיע קולו בעניין הזה. רק לחץ על השרים והפקידות הממשלתית יניב תוצאות".
החדשנות תנצח
לצד פתרונות מימוניים מחובת המדינה לקדם טכנולוגיות שייצרו יכולות הרבה יותר רחבות בתחום טיהור המים. האדריכלית אביב אבן, מנהלת חממת הסטארטפים והאקוסיסטם במערך ConTech במשרדי הכלכלה ובינוי ושיכון, הקרן לעידוד ענף הבנייה והתאחדות הקבלנים, מספרת: "הפתרון הזמין והמהיר ביותר הוא שדרוג וייעול מט"שים קיימים. טכנולוגיות מתקדמות מאפשרות כיום להגדיל קיבולת טיפול ב-30%-100% ללא תוספת שטח. ישנן מערכות MBBR ו־MABR מגדילות את צפיפות הביומסה (כמות שכפים שתוכל לעבור טיפול בו זמנית) פי 1.5-2, תוך חיסכון של עד 60%-75% בצריכת האנרגיה לאוורור. הרכיב האנרגטי המרכזי במט"ש. בנוסף, טכנולוגיית AGS) Nereda) מקצרת את זמן השהייה ההידראולי בכ־20%-40%, ומערכות MBR מצמצמות את שטח המתקן הנדרש בכ-30%-50% ומפיקות קולחין באיכות גבוהה להשקיה ללא מגבלות".
אבן מוסיפה כי לצד טכנולוגיות בינלאומיות אלו, מתפתחים גם פתרונות כחול־לבן. "אחת הדוגמאות היא טכנולוגיית SBP- Small Bioreactor Platform, שפותחה בישראל ומבוססת על החדרת קפסולות ביולוגיות המכילות חיידקים ייעודיים לפירוק מזהמים ספציפיים. הקפסולות פועלות כמיקרו־ריאקטורים בתוך המערכת הקיימת, ללא צורך בבנייה חדשה וללא יצירת בוצה עודפת. יישומים ראשוניים מצביעים על שיפור של20%-40% ביעילות סילוק מזהמים ממוקדים, עם זמן הטמעה של שבועות ספורים, יתרון משמעותי במצבי עומס או חירום תשתיתי".
במקביל, לדברי האדריכלית "מתרחבת הגישה המבוזרת באמצעות מתקני טיפול מקומיים. מתקן שכונתי בקיבולת של 2,000-5,000 מ"ק ליום יכול לשרת 10,000-25,000 תושבים ולהפחית עומס זהה מהמט"ש האזורי, תוך חיסכון של עד 50% במי השקיה עירוניים. לבסוף, מט"שים מודרניים הופכים ל'מפעלי משאבים': הפקת ביוגז המספקת 20%-60% מצריכת החשמל, והשבת זרחן כדשן חקלאי. כך, גם כאשר המדינה מתקשה לעמוד בקצב פיתוח המט"שים, החדשנות מציעה כבר היום פתרונות מעשיים שמאפשרים להמשיך לפתח מבלי לפגוע בסביבה".
הכותב הוא סמנכ"ל התאחדות הקבלנים בוני הארץ
