השיחה עם מעצבת הפנים טלי גוטהילף מתקיימת כשהיא בשדה התעופה, בדרך ללסבוס. לא חופשה, אלא נסיעה לפיקוח על פרויקט של יחידות נופש מעוצבות, כאלה שנעות על קו התפר בין בית לנופש, בין מגורים פרטיים לחשיבה שמגיעה מעולמות המסחר והאירוח. עבור גוטהילף, זהו לא שינוי כיוון אלא המשך ישיר לדרך מקצועית: צורך מתמיד להישאר בתנועה, לאתגר את עצמה ולבחון כל פרויקט כהזדמנות להתחיל מחדש, בלי לשכפל פתרונות ובלי לאבד את הסקרנות.
כבר קרוב לארבעה עשורים שהיא פועלת בתחום, ומעולם לא הגדירה את עצמה דרך נישה אחת. הקפיצה בין עולמות, קני מידה ופרוגרמות היא מבחינתה תנאי לעשייה חיה ולא מקובעת. "אני אדם שמשתעמם בקלות", היא מודה, "ולכן כל פרויקט חייב לעורר אותי מחדש, לאתגר אותי, להוביל אותי ללמוד, לחקור או למצוא פתרון ייחודי שלא היה שם קודם". לדבריה, לא מדובר בגחמה יצירתית, אלא בעקרון עבודה שמנחה את הבחירות המקצועיות שלה.
היכולת להיכנס לחלל ולהבין באופן אינטואיטיבי מה נכון לעשות בו - מבחינת פרופורציות, אור, צבע, חומרים וזרימה - נולדה מגיל צעיר, מתוך התבוננות בפרטים הקטנים של הבנוי: מרצפות, דוגמאות חוזרות, טקסטורות ואלמנטים אדריכליים. עם השנים הפכה האינטואיציה הזו לשיטה תכנונית שמעמידה את חוויית האדם במרכז, בין אם מדובר בבית פרטי, בלובי של בניין מגורים, בקמפוס משרדים או במתחם רפואי.
את המשרד שנושא את שמה הקימה סמוך לסיום לימודיה במכון הטכנולוגי בחולון, מתוך הבנה שעבודה במשרד גדול אינה מתאימה לאופייה. "אני אדם שלוקח אחריות מקצה לקצה", היא מסבירה. "חשוב לי הקשר הישיר עם הלקוח והיכולת ללוות תהליך שלם - מהרגע הראשון ועד לפרט האחרון".
גם כיום, בעבודתה עם לקוחות מסחריים וציבוריים רחבי היקף, בהם "אמדוקס", המרכז הרפואי שיבא תל השומר וחברות יזמיות כמו "אביסרור משה ובניו", נשמר אותו עיקרון: יצירת שפה ייחודית לכל פרויקט, דרך שיתוף פעולה עמוק ויחסי אמון ארוכי טווח.
עיצוב הומני כבסיס לתכנון
בלב החזון המקצועי של גוטהילף עומדת תפיסה הומנית מובהקת. "האדם הוא המשאב החשוב ביותר", היא אומרת. "בין אם זה מבקר, עובד, מטופל או דייר, עיצוב טוב צריך לשרת אותו, לא להיפך". מבחינתה, חוויית משתמש אינה מונח טרנדי אלא כלי תכנוני בסיסי: האופן שבו אדם נכנס לחלל, מה הוא קולט ברגע הראשון, לאן הוא מבין שעליו ללכת ואיך הגוף שלו מגיב למרחב. בכל פרויקט חשוב לי לחדש, לא לעשות את מה שהשכן עשה". הגישה הזו באה לידי ביטוי כבר בפרויקט הראשון שביצעה: דירה של כ-90 מ"ר בגבעתיים, עם רהיטים אלכסוניים, דלתות גבוהות וטקסטורות לא שגרתיות. לדבריה, הבחירה בעשייה לא קונבנציונלית יוצרת "סלקציה טבעית". "מי שמחפש פתרונות מוכרים לא תמיד יישאר, אבל מי שמחפש ייחוד נשאר לאורך זמן. יש לי לקוחות שחוזרים שוב ושוב, וחלקם אפילו הפכו לחברי אמת", היא אומרת. מבחינתה, הייחוד הוא לא סיסמה, אלא תוצר של מחויבות אמיתית לדיוק ולחשיבה אחרת.
המעבר לעולם המסחרי והציבורי הגיע כמעט באופן טבעי. "קנה המידה משך אותי מאוד", היא מסבירה. "שם היצירתיות שלי יכלה לבוא לידי ביטוי דרך ריבוי פונקציות ופרוגרמות מורכבות". מאז עוסק הסטודיו במגוון רחב של שימושים - ממשרדים ולובאים, דרך חדרי דירקטוריון ומרכזי מבקרים ועד חדרי אוכל ענקיים, לעיתים בשטח של אלפי מטרים רבועים.
אחד הלקוחות המרכזיים של הסטודיו היא חברת ההייטק "אמדוקס", עמה עובד הסטודיו ברציפות כבר למעלה מעשור, בארץ ובעולם. "כל חברה שמכירה אותנו ו'נדבקת בחיידק שלנו' הופכת לרוב לשותפה לדרך ארוכה", היא אומרת בחיוך. "כך מתאפשר, בין השאר, לפתח שפה עיצובית עמוקה, עקבית ומתפתחת".
מחוויה טיפולית ועד חוויית מגורים
תחום נוסף שבו באה לידי ביטוי תפיסת העיצוב ההומני של גוטהילף הוא מערכת הבריאות. בשנים האחרונות עבד הסטודיו בשיתוף עם המרכז הרפואי שיבא תל השומר על מספר פרויקטים, בהם מרכז לונגביטי ציבורי, הראשון מסוגו בעולם הפועל בתוך בית חולים ציבורי. "המטרה הייתה לייצר חוויה אחרת לגמרי ממה שהכרנו", היא אומרת. "לא עוד מסדרון רפואי סטרילי, אלא מרחב חם, עוטף ומרגיע, כמעט כמו ספא או מרכז וולנס".
הפרויקט החלוצי אתגר את התפיסה המסורתית של מרחב רפואי והוביל ליצירת סביבה חדשנית, עם זרימה חדשה במרחב המטופלים ותנועה רכה בין פונקציות שונות. התכנון נשען על פריסה של שני מרכזים אליפטיים, שאפשרו תנועה טבעית של מבקרים והימנעות ממעברים חדים. העיצוב העניק משמעות לתנועה בחלל, וזרם בהרמוניה עם האווירה המודרנית של המרכז, מהלך שזיכה את הסטודיו בפרס ברונזה Design AwardA לעיצוב פנים בקטגוריית חלל פניםותערוכות לשנים 2023-2024.
בהמשך עיצב הסטודיו, בשיתוף עם המעצבת גילה שמיע זכאי, גם את הרחבת מכון הלב בשיבא. "לעצב חלל עבור אדם שנמצא במצב הכי פגיע שלו זה אתגר עצום", אומרת גוטהילף. "העיצוב חייב להיות נעים, ברור ותומך, כזה שמסייע להחלמה ולא מכביד עליה". הפרויקט זכה להכרה בינלאומית, אך מבחינתה ההישג המשמעותי ביותר היה אנושי ועמוק יותר: "החטופים האחרונים שחזרו נקלטו שם, והם בעצם חנכו את החלל", היא מספרת. "זו הייתה גאווה אישית גדולה, לצד ההקלה הלאומית שכולנו חווינו. רגע מאוד מרגש".
המעצבת מדגישה שהעקרונות החווייתיים מחלחלים גם לשטחים הציבוריים בעולם המגורים. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז תקופת הקורונה, היא מזהה שינוי מהותי בתפיסת איכות החיים בבנייני מגורים, במיוחד במגדלים. "עולמות המגורים אימצו כלים מעולמות המסחר", היא אומרת. "הלובי, שבעבר נתפס כשטח מעבר פונקציונלי בלבד, הפך למרכיב מרכזי בחוויית המגורים, ממש כמו מבואת כניסה או שער ראשוני לבית. ובנוסף גם מועדוני דיירים, חדרי כושר ומרחבים משותפים, שהרחיבו את מושג הבית". בעיניה, מדובר במרחב בעל שליחות עיצובית. כזה שמדבר להרבה אנשים בו-זמנית, אך עדיין מצליח לשמור על תחושת אינטימיות ואישיות.
העבודה הרציפה עם חברות יזמיות, ובהן החברה הוותיקה ליזמות בניה, "אביסרור משה ובניו", מדגימה בעיניה את חשיבות האמון בין המתכנן ליזם. "התחלנו בפרויקט צנוע, ובהמשך עבדנו יחד על עשרות בניינים ומתחמים", היא מספרת. "כל בניין הוא עולם ומלואו, והאתגר הוא לייצר ייחוד בתוך מסגרת רחבה וסטנדרטית". כשיש אמון מקצועי מתאפשר, לדבריה, חופש יצירתי, והדיירים הם המרוויחים העיקריים. "זה מצב של WIN-WIN לכל הצדדים המעורבים".
חוויית המגורים הזו היא אוניברסלית? ואיך היא באה לידי ביטוי בפרויקט הנוכחי שלך בלסבוס?
"ממש לא. חוויית מגורים היא עניין תרבותי ומנטלי, ולא רק פונקציונלי. בפרויקטים שאני מובילה ביוון, בלסבוס, באתונה ובפלופונסוס, אנחנו עובדים ברוב המקרים עם לקוחות ישראלים, אנשי עסקים שמשקיעים או בונים יחידות מגורים ונופש, ומגיעים עם תפיסת חיים מאוד ברורה. עבודת האדריכלות ועיצוב הפנים מתבצעת בשיתוף עם אדריכלים ומהנדסים מקומיים, שמכירים היטב את השטח, התקנים והרגולציה, אבל הליווי המקצועי שלנו נועד לוודא שהתכנון מדבר את השפה של הלקוח הישראלי. הליווי הזה כולל, בין השאר, גם חבירה לספקים מקומיים עבור פריטיריהוט, טקסטיל ושאר פריטים משלימים.
דוגמה לשינוי מהותי שביצענו, היתה לאחר שגיליתי בתוכנית האדריכלית באחד הפרויקטים שהיציאה מהסלון למרפסת רק משקיפה לבריכה, אבל בלי גישה ישירה אליה. עבור האדריכל המקומי זה היה פתרון לגמרי הגיוני, אבל עבור הלקוח הישראלי, זה לא עובד. ישראלים חיים את החוץ, רוצים זרימה ישירה בין פנים לחוץ, בין סלון לבריכה, בין מרחב אירוח למרחב מגורים. במקרה הזה עצרנו את התכנון בדקה התשעים, שינינו את כל הסכימה האדריכלית, ותכננו מחדש את המבנים, חללי החוץ והפנים כך שידברו אותה שפה. זו בדיוק המשמעות של ליווי מקצועי שמכוון ללקוח: לא רק לתכנן יפה, אלא לתרגם תרבות, אורח חיים וציפיות למרחב בנוי שעובד באמת עבור מי שגר בו".
בשיתוף סטודיו טלי גוטהילף
