ממלכת בתי הדיור המוגן, שבעבר נתפסה כמעוזם של קשישים שאין קשר בינם לבין העולם המודרני, היא כיום בית במראה שונה בתכלית לדיירים שגילם הממוצע עומד על 75. רובם המכריע הם אנשי העולם הגדול, שכוחם במותניהם, הבקיאים בחידושים טכנולוגיים כמו צעירים בני מחצית מגילם ופעילים ברשתות החברתיות אינסטגרם ופייסבוק.
אם בעבר התייחסו לגילאי 70 פלוס כאל זקנים, הרי שכיום, בזכות העלייה בתוחלת החיים והודות לפלאי הרפואה והטכנולוגיה, הם עוברים לבתי הדיור המוגן בכדי להמשיך ליהנות מחיים עשירים ומגוונים. משום כך שמות ארכאיים כמו "בתי אבות" אינם רלוונטיים עוד, ואיתם גם תכנון מיושן בסגנון מתנ"ס קהילתי. תכנון מגורים לקהל הגיל השלישי נעשה כיום בצורה שאינה מנוכרת, אלא כזו המותאמת להם ככפפה ליד, מתחשבת באורח חייהם עד כה וכוללת גם שפע של אפשרויות להשראה.
בהשראת מלון בוטיק מפנק
העובדה כי השנים חולפות ועוברות להן, אינה אומרת בהכרח כי מקום מגוריהם של המבוגרים, בני הגיל השלישי, צריך להיות אחר מאשר מעוז נחשק, נעים וחמים. לארכיטקטורה יש תפקיד ותרומה קריטיים, כמעטפת שמגלמת גמישות מרבית לצד ורסטיליות תכנונית גם בחללי הפנים. כיום התכנון הוא בדגש על האדם, הוא המשתמש העיקרי, ופחות היכנעות לאתגרים שמציב גיל המשתמש. הרעיון המרכזי הוא תכנון פרויקט שבו הדייר יחוש בבית ויהיה גאה בו — בסגנון של מלון בוטיק מפנק, מתוך ראייה עתידית, להבדיל מדיור מוגן שהוא בגדר אילוץ. בהתאם לכך המטראז' מתרחב משמעותית, באופן שמאפשר חללים מאווררים ושפע של עזרים טקטיים להתנהלות מיטבית ונטולת אתגרים. לדוגמה, ידית אחיזה מתחת לכיור ובצדי המקלחון, פינות ישיבה נוחות גם לאירוח ועוד.
גם לסמיכות מתחמי הדיור המוגן למרכזי הערים יש חשיבות וחלק מהם אף נבנים באזורים נחשקים. בהתאם לזאת סגנון הפרויקטים הופך לעכשווי ואורבני, מתוך מטרה להיטמע בקהילה. היישובים השונים, העיריות ובהתאם גם היזמים, מכירי בערך העיר האינקלוסיבית, שמהווה בית לכלל דייריה, וביתרונותיה המובהקים של עיר רב-גונית, שבה, בין השאר, טווח גילאים רחב ומעמדות סוציו-אקונומיים מגוונים. מתחמים עבור בני הגיל השלישי, אשר ממוקמים בתוך שכונות מגורים, מאפשרים לדייריהם להמשיך להתגורר בעיר ולהשתלב בקהילה, במקום להיות סגורים ומסוגרים במבנה מרוחק. בנוסף הם פתוחים ומסבירי פנים גם לקהלים מבחוץ. כך, במקום חדר אוכל שבלוני אפשר להקים מסעדה עם תפריט מגוון ובריא, שתהיה פתוחה גם עבור דיירי השכונה. במקום "חדר דיירים" חסר חיים אפשר יהיה להשקיע באולם מופעים שישרת גם את תושבי העיר ויזמין אותם ליהנות ממופעים פופולריים לאורך כל ימות השבוע.
חיבור לקהילה במרכזי הערים
חיבור בין האוכלוסייה המבוגרת לבין יתר חברי הקהילה יכול להביא תועלת לכל הצדדים המעורבים, והמפתח הוא בארכיטקטורה מהודקת ומתוכננת עד לאחרון הפרטים. כזו שתהפוך את המבנה למזמין ותכניס פנימה את הציבור. עם שטחי מסחר בחלקו התחתון, שבהם מינימרקט, מספרה ושלל שירותים לרווחת הציבור וחברי המתחם, ממש כמו דיור במגדלי יוקרה. רעיונות נוספים שוודאי ייטיבו עם קהילת הגיל השלישי הם למקם בקרבת מקום מעונות סטודנטים וגני ילדים, כדי שאלה יוכלו ליהנות מחברתם של אלה. סיור פעוטות במתחמי הגיל השלישי להכרת אוכלוסייה מבוגרת ושונה, וזכות לחיבוק חם של סבא וסבתא; קריאה משותפת בעיתונים ביחד עם סטודנטים, והיעזרות של האחרונים במי שהידע הכללי שלו חובק עולם, לטובת עבודות סמינריוניות ולטובת מחקר.
המדינה היא בבחינת הקטר שמוביל את הטמעת המתחמים בתוך העיר. היא זו שבאפשרותה להקצות מגרשים לטובת דיור מוגן. ככל שיהיו יותר מתחמים שכונתיים מסוג זה, התמריץ של בני הגיל השלישי לעזוב את דירותיהם הגדולות והמרווחות ולעבור לדיור מוגן יגבר, ואלה יפונו לטובת אוכלוסייה צעירה יותר. תזוזה שכזו מיטיבה עם תושבי העיר כולם, ובפרט עם האוכלוסייה המבוגרת. כל המחקרים, ללא יוצא מן הכלל, מראים שדיור מוגן מאריך את תוחלת החיים בזכות חיי היום-יום המגוונים והמעניינים.
לפני 40 שנה, כשביקרנו את סבא וסבתא בבית אבות, היינו אומרים "אוי ואבוי". כשמגיעים היום לביקור בריזורט אורבני של דיור מוגן אומרים "וואו", ונשארים לבלות איתם זמן רב מהרגיל.
אדריכל אורי הלוי הוא פרופסור אורח בטכניון ושותף בכיר במשרד "אורבך הלוי אדריכלים"
