"תמיד חשבתי שכשאצא לפנסיה, אחיה בשלום עם הזמן", כך מספרת חנה (שם בדוי) בת 66, וממשיכה: "כל החיים נאבקתי איתו, עם הזמן: להספיק, להספיק, ועכשיו אני מגלה שגם בפנסיה אין לי רגע דל, כל הזמן עניינים. ממש אין לי מושג היכן הצלחתי להכניס קודם עבודה. אבל את יודעת מה? כשנגמר היום אני מרגישה שלא הספקתי כלום. אני מתגעגעת לסיפוק שנבע מהידיעה שעשיתי משהו, וזה היה בעבודה".
חנה לא לבד בסיפור הזה. היא נותנת קול למצוקתם הסמויה של רבים. האם זו אכן גזירת הגורל של הפורשים? מצד אחד לנוח או לנסות להספיק את כל מה שלא עשו עד עכשיו, ומצד שני לחוות תסכול מכך שהימים בורחים ולא נמצא הערך החדש?
הפרישה לגמלאות חורצת סדק עמוק בשגרת החיים, אשר גורמת להתרופפותו של סדר יום בעל מִקצב, תבנית ועוגנים של עיסוק. דבר המועצם, בהיעדר נורמה חברתית שתעמיד בפני הפורשים ציפייה ליצירת סדר-יום חדש.
המסר הדומיננטי שפורשים מקבלים מסביבתם, פעמים אפילו ממקום מפרגן לכאורה, מעודד נורמות של הרפּיה ממאמץ, חופש ממחויבות, שחרור ממסגרות והתנהלות ספונטנית עם הזמן.
אולם הפנטזיה הרווחת על מנוחה בפנסיה, ועל השחרור הנכסף מעולו של סדר-יום, מתנפצת כעבור זמן אל קרקע המציאות. בחלוף "ירח-הדבש" וחגיגות ה"חופש הגדול" רבים מהפורשים ממצים את חוויית השחרור ומתעוררת בהם תחושת ריקנות. חלקם מחכים אולי "לדבר הבא", אך מתקשים לנקוט עמדה פרואקטיבית ולייצר לעצמם סדר-יום חדש.
אנו כחברה, וכמדינה צריכים להבין שזו סכנה של ממש. אם נמשיך לשדר לפורשים שזה הזמן לנוח, ולא נייצר ציפיות חדשות מתקופת החיים שאחרי הפרישה, נמצא אנשים שאיכות חייהם נפגעת בטווח הקצר, ובטווח הארוך גדלים הסיכויים שיסבלו מהידרדרות בריאותית, נפשית ותפקודית.
מהות הבעיה אינה הקושי להסתגל לפאזה חדשה בחיים; קושי זה אמנם קיים אצל חלק מהפורשים, אך הם מסתגלים כעבור מספר שנים מועט, ושביעות-הרצון שלהם מהחיים חוזרת אל הרמה שבה הייתה קודם. השבר הפוטנציאלי של הפרישה נעוץ בקטיעת סדר-היום ובסכנה שאדם לא יסגל לעצמו סדר-יום חלופי בדמות שגרה פעילה ומשמעותית. ההשלכות צפויות להתבטא בטווח הארוך ואת המחיר כאמור משלמים בהידרדרות בריאותית, נפשית ותפקודית.
כ-80 אלף איש בישראל מגיעים מדי שנה לגיל פרישה. באופן פרדוקסלי הגידול שהם חווים בכמות הזמן הפנוי לא עומדת ביחס ישר לניצולת הפנאי. מחקרים שנעשו בארצות הברית ובישראל מלמדים כי קרוב למחצית מהפורשים מצמצמים את מגוון פעילויות הפנאי ואת תדירות ההשתתפות בהן. חלקם נשאבים לצפייה פסיבית בטלוויזיה שנמצאה במתאם שלילי עם שביעות רצון מהחיים.
ביולי 2021 קיבלה מדינת ישראל החלטה לאימוץ מפת מדדים להזדקנות מיטבית בישראל (החלטה 127). שגרה פעילה ומשמעותית יכולה לסייע בהזדקנות מיטבית - זוהי השקעה קטנה יחסית בשלב מקדים של החיים שיכולה להשפיע לטווח ארוך מאוד ותשתלם גם לפרט וגם למדינה.
אז כיצד ייראו חיי הפרישה שלנו?
לאדם יש אפשרות להשפיע על חייו לאחר הפרישה. היום כמעט שלא מקובל לשאול, ללמוד ולברר איך עושים "חיים אחרי פרישה"? אך תפקידנו להפוך זאת למקובל - לחלק מהחיים.
מדינת ישראל צריכה לייצר תמריצים ופלטפורמה לפורשים שבה הם יקבלו כלים ומיומנויות לעדכון שגרת חייהם לאחר הפרישה - שגרה פעילה ומשמעותית שתהווה מסגרת בה האזרח יעסוק בפעילויות מגוונות לפי בחירתו והם ייצרו עבורו משמעות מחודשת לחיים.
מדינת ישראל צריכה לדאוג שהתודעה של הפורשים בישראל תהיה מבוססת על שאלות ביחס לעתידם, כמו למשל: מה הדבר הבא שאני עושה בחיים? כיצד נראית השגרה החדשה שלי? איך חיים אחרי פרישה?
מרכזי אפ 60+
המשרד לשוויון חברתי וג'וינט-אשל עוסקים בסוגיה זו למעלה מ-5 שנים. יחד הקמנו רשת של מרכזי אפ 60+ לאנשים אחרי פרישה, המסייעת לפורשים לתכנן את תקופת החיים החדשה שלפניהם, ויצרנו פרופסיה של אנשי מקצוע לעבודה עם הפורשים לשינוי הנדרש. עם זאת המהפכה הנדרשת עדיין רחוקה.
לשינוי הגדול נדרשים תקציבים רבים ורגולציה תומכת. כולנו רוצים לפרוש ולהזדקן טוב, ויש לנו - לכל אדם יכולת להשפיע על זה, ולמדינה יש יכולת להאיץ תהליכי שינוי תודעה ולהקצות את המשאבים הנדרשים לכך.
ניצנית דמביץ היא ראש תחום מבוגרים עצמאיים, הג'וינט
לפניות: UP60PLUSIsrael@gmail.com
בשיתוף הג'וינט
