בארבע השנים האחרונות חוו החברה והמשק בישראל טלטלות קיצוניות רבות — מגפה עולמית, האטה כלכלית, התפתחות מרשימה בהיי־טק ואחריה משבר, העמקת שסעים חברתיים ומלחמה שעדיין נמשכת. רצף האירועים הבלתי פוסק הזה, לצד הכניסה הסוערת של הבינה המלאכותית לחיינו, לא מותיר מקום לספק — השינוי הפך למצב קבוע.
"התפקוד שלנו כאזרחים בחברה מודרנית צפוי להשתנות לחלוטין", אומר פרופ' עמי מויאל, נשיא אפקה — המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב. "סביבת החיים שלנו תכלול הרבה יותר טכנולוגיה ובפרט בינה מלאכותית ורובוטיקה. כלל המערכות סביבנו יתפקדו אחרת, והממשקים שלנו עמן ישתנו. כל אלה מחייבים אוריינות טכנולוגית ואוסף כישורים חדש. אשר לשוק התעסוקה — הוא משתנה וכנראה ימשיך להשתנות, ולכן הצלחה בו, הן של העובד והן של הארגון, תצריך כישורים אחרים ולא רק ידע".
ההבנה הזו הובילה את פרופ' מויאל ליזום שינוי בתהליך חינוך המהנדסים, שאפקה מממשת בשנים האחרונות. "קצב השינוי המהיר והמתמיד הופך את הצורך בהנחלת מיומנויות אישיות להכרח", הוא מסביר. "מיומנויות כגון חשיבה ביקורתית, למידה עצמית, עבודה בצוות רב־תחומי, יכולת הצגה אפקטיבית בכתב ובעל פה ויצירתיות חשובות לא פחות, ולעתים אף יותר, מהצורך בידע, שבעולם המודרני הפך לזמין ונמצא בהישג יד. רכישת מיומנויות הופכת לחיונית עבור כל אזרח ואזרחית לא רק כדי להצליח בשוק התעסוקה המשתנה אלא כדי לשרוד בו, לתפקד בחברה המודרנית ולשפר את תהליכי הלמידה לאורך החיים. מעבר לכך, במדינה שבה ההון האנושי הוא המשאב היחיד, להיעדרן של מיומנויות יש השלכה על החוסן הלאומי".
מדוע, אם כן, המערכות שאמורות להכשיר אותנו לשוק התעסוקה — מערכת החינוך והאקדמיה — אינן משתנות כנדרש? "הן אינן קופאות על השמרים", ממהר פרופ' מויאל לחדד. "אנחנו רואים שינויים בכיוון הנכון, כמו יותר עבודה מעשית באקדמיה תוך שיתוף פעולה עם ארגונים בחברה, מצגות של תלמידים כבר בכיתות הנמוכות או עבודה על פרויקטים בקבוצות במקום בחינות. אבל השינויים מתרחשים לאט מדי והם לרוב נקודתיים, בוודאי ביחס להיקף ולקצב של השינויים המתחוללים בשוק התעסוקה. אם יש שינוי — הרי שהוא טקטי ומקומי בעיקרו, ללא סיכוי אמיתי לעמוד בקצב, והפערים רק הולכים וגדלים. נדרש שינוי אסטרטגי ברמה הלאומית".
האמון בתהליך החינוך מצוי בנסיגה
תוצאות הפערים שפרופ' מויאל מדבר עליהם כבר ניכרות בסקרים ובשטח: על פי מחקרי עומק בארצות הברית, הציבור הרחב הולך ומאבד אמון ברלוונטיות של מערכות החינוך והאקדמיה בכל הנוגע להכשרת הדור הצעיר לשוק התעסוקה ולהקניית מיומנויות נדרשות לחיים. כך, בתוך חמש שנים עלה שיעור ההורים הבוחרים בחינוך ביתי (Homeschooling) ב–50% בחלק מהמדינות. צעירים רבים גם מעדיפים את מסגרות ההכשרה הקצרות (Bootcamps) על פני תארים אקדמיים, מגמה המדברת בעד עצמה.
על פי סקרי ארגון המכללות והאוניברסיטאות האמריקאי (AAC&U), בשנים 2015–2023 חלה ירידה בשיעור האמון בהשכלה הגבוהה כרלוונטית "במידה רבה מאוד" (ירידה של 11%) או "במידה רבה" (ירידה של 10%), לצד עלייה בשיעור הסבורים שהיא רלוונטית "במידת מה" או "מעט מאוד". בקרב המעסיקים האמון רב יותר, אך גם אלו מציינים כי לבעלי התואר האקדמי חסרות מיומנויות אישיות וכן התנסות אחרת, מקצועית או חברתית. לפי סקרי גאלופ, מידת האמון ברלוונטיות של מערכת החינוך בארצות הברית אף היא בצלילה — מ–38% שסברו ב–2009 כי היא רלוונטית במידה רבה או רבה מאוד, ל–26% בלבד ב–2023.
בישראל ניכרת מגמה דומה, לצד גידול בהעדפת זרמים עצמאיים ופרטיים על פני החינוך הממלכתי. בהקשר זה ראוי להזכיר את נאומו הטרי של מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, בכנס אלי הורביץ לחברה וכלכלה. המבקר הזהיר מפני הבאות והזכיר דו"ח שפירסם בנושא המוכנות לשוק העבודה העתידי. לפי הדו"ח, המבחנים הבינלאומיים משתנים ומדגישים הערכה של מיומנויות על פני ידע, ואילו בחינות הבגרות בישראל כמעט שאינן מתייחסות למיומנויות הנדרשות במאה ה–21.
הפתרון: חינוך מבוסס כישורים
חרף כל הבעיות המובנות והאתגרים, המציאות המטרידה שתוארה כאן ניתנת לתיקון. כדי שניתן יהיה לעשות שינוי של ממש, מן היסוד, פרופ' מויאל מציע לגשת לתהליך מנקודת מבט חדשה, שאינה מושפעת מאילוצים או מהנחות קודמות. תחילה יש להגדיר את הצרכים הייחודיים למדינת ישראל, לאחר מכן להגדיר יעדים, ואז לבחון את האילוצים ולגבש אסטרטגיה לאומית רב־שנתית.
הצעד הראשון בשינוי ההכרחי הוא אפיון של דמות הבוגר עבור כל שלב ברצף החינוכי: מה אנו מצפים שיידעו הבוגרים והבוגרות של התואר הראשון ושל בית הספר התיכון, חטיבת הביניים, היסודי ואפילו הגן? באילו כישורים הכרחי לצייד אותם? את דמות הבוגר המתפתחת יש לבנות בהדרגה לאורך הרצף החינוכי, תוך שימוש באותה שפה ובאותן הגדרות של כישורים. האפיון הזה הוא אולי גולת הכותרת של המהלך כולו. כיום ידע קיים זמין ונגיש בקלות; במקום להשקיע מאמצים בשינונו או בניסוחו מחדש, המוח האנושי נדרש למשימות מורכבות אחרות — ולכך נדרשת הכנה מתאימה.
בתיאור ההכנה הנדרשת, פרופ' מויאל משתמש במונח "חינוך מבוסס כישורים", Competency-based education, שנמצא בליבת המחשבה והעיסוק בנושא בארצות הברית. זו גם מהות השינוי בתהליך חינוך המהנדסים שמובילה אפקה, המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב, שעיקר עיסוקה במקצועות ה-STEM (מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). בהקשר הזה, גם השימוש במושג "חינוך" לתיאור הכשרת מהנדסים באקדמיה אינו מקרי — הוא משקף את תפיסתה של אפקה כי על האקדמיה לשאוף להעניק באופן סדור כישורים נרחבים למהנדסים, ובהם ידע, מיומנויות וערכים, באמצעות הגדרת כלל הכישורים כתוצרי למידה והנחלתם לסטודנטים.
בקרב העוסקים בנושא שוררת הסכמה בדבר החשיבות שבהנחלת מיומנויות כחלק מכל תהליך חינוכי. הדבר זוכה להבלטה בדו"חות ובהמלצות של ארגונים מובילים, דוגמת הדו"ח של הפורום הכלכלי הבינלאומי (WEF) מינואר 2021, המגדיר את מכלול הכישורים הנדרשים ובכלל זה: ידע, מיומנויות וגישות. אולם הדרך ליישום התפיסה ברמה הלאומית טרם התבררה. שאלה זו, הנוגעת במישרין לתפקידן של מערכת החינוך והאקדמיה, לאיכות החינוך בהן ולרלוונטיות שלהן — ולמעשה לכל גוף העוסק בהכשרה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בלמידה לאורך החיים — מעסיקה רבות את הצוות המקצועי באפקה.
פרופ' מויאל קורא להקים "מועצה לאומית לחינוך ל-STEM" שתהיה רב־מגזרית, תורכב מגורמים מקצועיים ותתווה אסטרטגיה כוללת באמצעות תכנון ארוך טווח. הצורך במועצה מסוג זה נכלל ב"מתווה אפקה" — תוכנית אופרטיבית שיזמה המכללה להכשרת ההון האנושי המדעי־הטכנולוגי בישראל ועתה גם כהמלצה של הוועדה לחינוך מדעי טכנולוגי במולמו"פ (המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי). תוכנית זו, שעיקריה כבר מיושמים במכללה, שמה לה למטרה לפעול לחינוך מהנדסים מבוסס כישורים.
פרופ' מויאל מזכיר שני מהלכים לאומיים בכיוון הרצוי מהשנים האחרונות: המלצות הוועדה להגדלת ההון האנושי בהיי־טק בראשות דדי פרלמוטר והתוכנית הלאומית לחיזוק לימודי המתמטיקה ("יוזמת 5פי2"). שני המהלכים התאפיינו ביעד ברור ובשיתוף פעולה רחב בין מגזרים. אולם בשניהם היעד היה נקודתי, כמותי ומדיד, והם נועדו לפתור בעיה ספציפית. לדברי פרופ' מויאל, "את הכיוון הזה אנחנו צריכים להעצים ולהעמיק כדי לשנות את תהליך החינוך כולו".
מפתחי הדור הבא של כיפת ברזל
השינוי הנדרש, מדגיש פרופ' מויאל, דחוף שבעתיים על רקע המלחמה המתמשכת. ללא ההשקעה הנדרשת במדע ובטכנולוגיה, לצד ההיערכות ההכרחית לשוק התעסוקה העתידי, השאלה "מי יפתח את הדור הבא של כיפת ברזל?" — שאלה שפרופ' מויאל נוהג להציג לאחרונה בפתחה של כל הרצאה — איננה רטורית כלל וכלל. "המלחמה הזכירה לישראל, מדינה צרה מהבחינה הגיאוגרפית ודלה במשאבי טבע, את חשיבות ההון האנושי. את העליונות הטכנולוגית והמדעית הזאת אנחנו חייבים לשמר ולשפר, והכול מתחיל בחינוך — מהגן ועד לאקדמיה — ונמשך במחקר המדעי באקדמיה ובפיתוח מוצרים בתעשייה".
כאמור, אפקה הציבה את הנושא בראש מעייניה. היא ניגשת אליו הן כמוסד אקדמי שאמור להכשיר את מהנדסי העתיד של ישראל ומבין שנדרש שינוי בסיסי ועמוק בחינוך לשם כך; והן ממבט על, אסטרטגי והוליסטי, על כלל החוליות בשרשרת הרצף החינוכי כולו. במסגרת זו תקיים אפקה בהמשך החודש את כנס Skills&Tech בשיתוף TheMarker. פרופ' מויאל: "בשנה שעברה השקנו את הכנס והצבנו את הנושא על סדר היום. השנה, עם מיטב המוחות בתחום ונציגות מכובדת ממגזרים שונים, אנחנו מצפים לדיון פורה במימוש השינוי. הוויכוח בשאלה אם זה הכרחי כבר מזמן מאחורינו. השאלה עכשיו היא איך עושים את זה".
אפקה - המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב
למעבר לאתר >>
בשיתוף אפקה - המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב
