לאחר סיום לימודי התואר הראשון בעבודה סוציאלית החלה רונית חיימוב זילברמן לעבוד בבית חולים. בתורנות הראשונה שלה טיפלה במקרה שבו ילד בן שמונה התאבד בקפיצה מקומה שלישית לאחר מריבה עם אחיו על משחק גולות. יום לפני אותה המשמרת, היא צפתה במקרה בסרט "סיפורו של וויל האנטינג", שבמרכזו צעיר מחונן בעל כישרון מתמטי ויכולות זיכרון יוצאות דופן, הסובל מבעיות פסיכולוגיות שלא טופלו. "בסוף הסרט", היא מספרת, "הפסיכולוג אומר לו עשר פעמים: 'זו לא אשמתך'. אני זוכרת שלקחתי את אחיו של הילד שהתאבד וכל מה שהיה לי להגיד לו, אחרי כל מה שלמדתי, היה: 'זו לא אשמתך, זו לא אשמתך', רק כי יום לפני זה ראיתי סרט הוליוודי שלא קשור למציאות".
על אותה החוויה שממחישה במידה רבה את הפער בין התאוריה להתנסות בשטח, מספרת רונית לתלמידה הרבים במסגרת סדנאות המבוא לקורסים במרכז ללימודי פסיכותרפיה אינטגרטיבית. כיום לאחר שנים של ניסיון ולמידה, מטפלת רונית במקרים של טראומה, חרדה, נפגעי תקיפות מיניות ואלימות במשפחה בלא פחות מ-12 שיטות שונות.
רונית היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. "המשכתי ללימודי דוקטורט ברגע של אי שפיות זמנית", היא מספרת ומוסיפה שפרשה מהלימודים לאחר שהבינה שהאקדמיה לא מספקת לה מספיק ידע וכלים בכדי להתמודד עם בעיות של נפגעים. "הייתי מטפלת גרועה אבל היום יש לי לא מעט הצלחות גם במקרים מורכבים", היא מעידה ומוסיפה: "במסגרת הלימודים האקדמיים למדתי מספר שיטות טיפול, כשעל כל אחת מהן נטען שזו 'ה-שיטה'. אבל זה לא בדיוק עבד ככה, כמו שלמדתי. אז אמרתי לעצמי: 'טוב, אז אני לא מטפלת מספיק טובה, אלך ללמוד עוד'".
"מתאימים את השיטה למנגנון ההישרדות"
מאחורי רונית ניסיון של 22 שנות טיפול, מתוכן 15 שנים בבית חולים וולפסון כמרכזת אלימות במשפחה, תקיפות מיניות וטיפול נמרץ ילדים. מחלקות מאוד לא פשוטות. בנוסף, לאחר שנים ארוכות של טיפול מעשי במגוון שיטות, הניסיון העשיר והמעשי שלה מצליח לסייע למטופלים רבים, כולל מקרים מורכבים ביותר.
מלבד הניסיון המעשי והלימודים האקדמיים, לאחר תקופה בה עבדה בלונדון עם ילדים בסיכון, החליטה רונית ללמוד כלים חדשים מחוץ לאקדמיה. "זה מין ניסוי ותהייה מקריים: ננסה כך וננסה אחרת, ולאט לאט זה הפך להיות ניסוי ותהייה מושכלים יותר", היא אומרת.
בסך הכל למדה רונית 12 גישות שונות של טיפול, כאשר היום היא מטפלת ומלמדת להתאים את הכלי למטופלים לפי מנגנון ההישרדות שמנהל אותם ולא להיפך. "יש כל מיני מנגנוני הישרדות ואנחנו מתאימים את השיטה הטיפולית למנגנון ולסיפור האישי של האדם", היא מסבירה, "אני בעצם עושה הפוך ממה שהאקדמיה עושה. אני לא אומרת 'תלמדו תיאוריות, תעמיקו בתיאוריות ואז בעצם תוכלו לזהות את התיאוריה על המטופל ולהתאים את המטופל לתיאוריה', אלא מפרקת מהכלל בחזרה לפרט. אני בעצם אומרת שהחוויה הסובייקטיבית של המטופל היא מה שצריך להוביל אותי ולא כלל כלשהו. אני מטפלת יותר ב'הארד קור'. מאוד קשה לקחת מישהו שאין לו משאבים וכוחות ולהתאים אותו לשיטה. בצורה בה אני מטפלת בקצב של המטופל ולפי מה שמתאים לו באופן אישי יש הרבה יותר הצלחות".
מדוע יש צורך ב-12 גישות טיפול שונות?
"רוב המטפלים לומדים שיטה אחת עד שלוש. הם לא לומדים 12 שיטות, ואז הם מצפים שהמטופל יתאים את עצמו לשיטה. זה לא עובד ככה אצל מטופלים שאין להם את המשאבים לכך. אם המטופלים היו יכולים להתאים את עצמם לשיטה, הם היו מתפקדים וחיים את החיים היומיומיים שלהם. יש מטפלים שפתוחים ללמידה וישנם כאלה שזה קשה להם ומראים נוקשות".
יש יותר משיטה אחת שעובדת?
"בדרך כלל צריך לשלב בין שיטות, צריך לשחק קצת עם השיטות. טיפול אינטגרטיבי הוא מאוד יצירתי, אין טיפול אחד שדומה לשני".
"טיפול זה לא דת"
הפסיכותרפיה האינטגרטיבית היא שילוב של גישות, תוך התאמה אישית של כמה גישות למטופל. "יש הרבה מטפלים שמתלהבים מגישה מסוימת שעבדה להם, או מפני שהם מתחברים אליה ברמה האישית, או כי שמעו שהיא מאוד מוכחת, ואז הם מנסים אותה על המטופל", אומרת רונית, "הם מנותקים לגמרי מהרצונות ומהצרכים של המטופלים, שזה עוד מנגנון הגנה, בניגוד לטיפול האינטגרטיבי שקובע כי המטפל אינו יכול להיות נקודת הייחוס של מה עובד או לא, שכן מדובר בטיפול נטול אג'נדה".
היא מוסיפה כי לא מעט מהמטופלים שלה מגיעים אליה לאחר שעברו מספר טיפולים ללא הצלחה. זאת הסיבה, כך לדבריה, שרבים מהם מגיעים אליה עם ספקות באשר ליכולת לסייע להם. "'אני מרגיש לא טוב - אז אני מנסה', זה משפט שאני שומעת הרבה", היא מספרת, "התשובה שלי היא אחת: 'טיפול זה לא דת ולא צריך להאמין בו. הדבר היחיד שצריך זה לשתף פעולה'. בין אם אני מאמין שאנטיביוטיקה עובדת ובין לאו, היא תעשה את העבודה שלה כל עוד אתה תיקח אותה. אני מסתכלת על טיפול ככה: זה בסדר לבוא סקפטיים, זה מנגנון הגנה חשוב".
כחלק מהטיפול היא אינה מתנגדת לשימוש בתרופות פסיכיאטריות, כמו למשל עבור הלומי קרב, אלא שהיא מדגישה כי הן אינן חזות הכל ולא יעזרו אם למטופל לא יהיו כלים להתמודד עם מצבו. "היות שתחום בריאות הנפש פשט את הרגל וחווה כישלון בטיפול, קיימת כיום חזרה לאחור, לשימוש בכל מיני שיטות ותרופות פסיכוטרופיות כמו MDMI או קטמין", היא אומרת ומוסיפה: "פעם היו מטפלים ב-LSD ובהרואין. יש את הבדיחה הזו, שפרויד לקח קוקאין בכמות שיכולה להרוג פיל קטן, יש הנחת יסוד בעולם ה-NLP שאני מאוד מאמינה בה, האומרת כי לכל בנאדם יש את כל המשאבים שהוא צריך בשביל להירפא, הם פשוט לא נגישים לו. המטרה שלי היא להנגיש את אותם המשאבים. כמובן שאם יש בעיה כימיקלית, אנחנו לא נגד. אנחנו בעד כל דבר שיכול להקל על מצוקה, אבל לא במקום אלא בנוסף לתהליך".
"טיפול זה לא חוג"
במסגרת הטיפול האינטגרטיבי רונית לוקחת את המקרה האישי של כל מטופל ולא מנסה להכניס אותו לתוך תיאוריה כלשהי, אלא להבין לעומק את הבעיה על מנת למצוא את שיטת הטיפול הנכונה והיעילה.
"זיהוי הבעיה תלוי במטופל ובכימיה שבינו לבין המטפל", היא מסבירה, "ככל שיש יותר כימיה, יותר פתיחות, יותר זרימה בטיפול, כך יותר קל. ככל שמדובר במקרים מורכבים יותר, יש הרבה יחסי העברה והעברה נגדית".
לדבריה, לא פעם מטופלים נכנסים לקליניקה ומתחילים לנבל את הפה ולקלל אותה. היא אינה מגיבה ואינה מפסיקה טיפול. "אני יושבת שם בשקט", היא אומרת, "אני לא מתחילה להגיד שלא יכולים לדבר אליי ככה. אני לא נכנסת למקום הזה. אני יושבת ובודקת את הדפוס שגרם לאותו מטופל להתנפל עלי. עשר דקות, רבע שעה אחרי התחלת התהליך, פתאום הוא חוזר לעצמו ואומר: 'אני לא מאמין שלא העפת אותי מהחדר'. ואז יש לי חומר לעבוד עליו. אני שואלת: 'נו, רצית לעוף מהחדר? רצית לבדוק את הגבולות שלך?' אלו תהליכים ארוכים ומורכבים".
ובתוך התהליכים המאוד לא פשוטים למטופל יש את הכוח להביא לשינוי של ממש. "המטפל אינו מציל. הוא אינו מרפא את המטופל, אלא מעניק למטופל כלים בכדי להתמודד עם הבעיה. מי שמרפא את עצמו, הוא האדם בעצמו", אומרת רונית, "לכל אחד יש את הפוטנציאל השיקומי שלו ואת הקצב שלו. לא כולם מתחילים באותה נקודה ולא כולם מסיימים באותה נקודה. מרבית מהמטופלים שלי חווים הצלחות ברמה כזו שאיכות החיים שלהם משתפרת".
כדוגמה להצלחה היא מספרת על מטופל עבר ניצול מיני בילדות ומאוחר יותר אובחן כהלום קרב בעקבות מבצע צוק איתן. עם תחילת תקופת הקורונה, כשהעולם התהפך, הוא טס לתאילנד. "אתה יודע מה זה בשביל מישהו שהוא פרנואיד לעבור בידוק בטחוני בשדה התעופה?", היא שואלת.
סיפורו של הלום הקרב שטס לתאילנד מתיישב עם הגישה של רונית. בטיפולים שלה לא פעם היא נתקלת במצבים שבהם המטופל אינו מוכן או אינו בשל, לקחת את הכלים שקיבל ולהתחיל להתמודד לבד. במקרים אחרים המטופלים מבקשים להמשיך את הטיפול ולהמשיך להישאר באותה המסגרת. "אני לא מאמינה בזאת. אינו פרושו של הטיפול שהחיים שלי יהפכו להיות החיים שלך", היא אומרת לסיכום, "יש דרך שבה, באיזהו שלב, המטופלים צריכים להתחיל לעבור לבד. אני מאמינה בטיפולים מורכבים, אבל אני גם לא מאמינה בטיפול של עשר שנים. יש מטופלים שלא מעוניינים שהטיפול יסתיים. אחד הדברים שאני תמיד אומרת הוא שטיפול הוא לא חוג. באיזשהו שלב, צריך לשחרר בכדי שאדם יתמודד באופן עצמאי, זה כמו תהליך התבגרות".
רונית חיימוב זילברמן - המרכז ללימודי פסיכותרפיה אינטגרטיבית
טל: 052-3634674
למעבר לאתר >>
למעבר לעמוד הפייסבוק של המרכז ללימודי פסיכותרפיה אינטגרטיבית >>
למעבר לעמוד הפייסבוק של "הדרך של רונית" >>
