סכו"ם הוא אולי אחד הפריטים היומיומיים הבודדים שדווקא סימני הזמן יכולים להוסיף להם אופי. יש משפחות שעורכות את השולחן עם סכינים, מזלגות וכפות שנקנו לפני עשרים, ארבעים ואפילו מאה שנה. הם נושאים שריטות קטנות, סימני שימוש ולעיתים מונוגרמה משפחתית – וממשיכים להיות חלק מהארוחות החשובות.
"סכו"ם הוא אחד הדברים הבודדים בבית שאנחנו נוגעים בהם יום־יום ושיכולים לעבור אחר כך לילדים שלנו", אומר ציון חדאד, בעל גלריית Piece Silver Crafting by Zion Hadad שבמלון הילטון תל אביב. "כשבוחרים דגם טוב, הוא לא צריך להיות אופנתי. הוא צריך להיות יפה גם בעוד מאה שנה". ציון מדבר מתוך היכרות עמוקה עם התחום. הוא גדל בבית שבו אביו עסק בריקוע כלי כסף, ומשם נולדה ההיכרות שלו עם החומר, המלאכה והמסורת שסביבם.
סטנדרט איטלקי
באיטליה, שבה תרבות השולחן היא כמעט דיסציפלינה עיצובית, סכו"ם עדיין מקבל מקום של כבוד. לצד הדגמים הקלאסיים אפשר למצוא קווים נקיים ומודרניים, עבודת יד, חריטות וגימורים שהופכים את הכלים לחלק מעיצוב השולחן – לא פחות מהפורצלן, הכוסות או הפרחים.
ב־Piece ניתן למצוא מערכות מכסף סטרלינג 925 לצד סכו"ם איכותי בציפוי כסף, בין היתר מבתי כסף איטלקיים בעלי מסורת ארוכה, ובהם Pampaloni (1902) ו־Buccellati (1919).
אבל אחד השינויים המעניינים הוא שאין עוד הכרח לחשוב במונחים של "סט" קבוע מראש. "פעם קנו מערכת לפי נוסחה קבועה", מסביר ציון. "היום אני שואל איך אתם באמת מארחים. כמה אנשים יושבים בדרך כלל סביב השולחן? באילו כלים אתם משתמשים? אפשר לבנות מערכת שמתאימה לחיים שלכם - ולהוסיף לה במשך השנים".
כך ניתן להתחיל מסכינים, מזלגות וכפות, ובהמשך לצרף כלי הגשה, כפות למרק, כלי דגים, קינוח ואביזרים ייעודיים. גם הגימורים והפרטים יכולים להשתלב עם כלי האוכל ועם השפה העיצובית של הבית. ומה עם היומיום? תלוי בדגם: חלק מהמערכות החדשות נשטפות גם במדיח, בהתאם להוראות היצרן, ואחרות מבקשות טיפול עדין יותר.
עד כמה ההתאמה יכולה להיות אישית ממחיש סיפורו של אחד מלקוחותיו של ציון, מעצב ואמן רב־תחומי שעוסק בין היתר בעיצוב אירועים ותכשיטים. כשביקש ליצור לעצמו מערכת מיוחדת של כוסות יין וליקר ומגשי אירוח, הוא התאהב דווקא בפרט קטן ממקום אחר לגמרי – העיטור שבקצה אחד מדגמי הסכו"ם.
מכאן נולדה שפה עיצובית לשולחן כולו. ציון תרגם את העיטור לשרטוטים מדויקים והתאים אותו לכוסות, לכוסיות ולמגשים. אף שהסכו"ם וכלי השתייה נעשו בטכניקות שונות ועל ידי בעלי מלאכה שונים, העיטור המשותף חיבר ביניהם כך שעריכת השולחן נראתה כיחידה אחת.
"לפעמים כל העיצוב מתחיל בפרט קטן שאוהבים. התפקיד שלי הוא לדעת לקחת אותו ולבנות סביבו עולם שלם."
מהשולחן אל הבית
אלא שכלי הסכו"ם הם שער כניסה לעולם רחב יותר. לצד מערכות השולחן מי שנכנס לגלרייתPiece מגלה גם כלי אירוח מכסף, מגשים, קערות, פריטי דקורציה ומתנות, וגם עולם שלם של יודאיקה: פמוטים, גביעים, חנוכיות ומזוזות, חלקם קלאסיים ואחרים רחוקים מאוד מהדימוי המסורתי של כלי כסף יהודיים.
כאן נכנסות לתמונה שנות העבודה הארוכות של ציון עם בתי מלאכה ואומנים באיטליה ובישראל. "כשפריט קיים כמעט מתאים, ניתן לדייק אותו לצורך הספציפי: לשנות את גובהו של פמוט, להחליף אבן מלאכיט ירוקה באוניקס שמתאים יותר לחלל, להוסיף לכסף נגיעה של זהב או אמייל, או להתאים את מידות הפריט למקום מסוים בבית. וכשפריט לא קיים כלל - אפשר לעיתים ליצור אותו מאפס. זוהי במידה רבה המשכה של מסורת העבודה הישירה מול בעלי מלאכה – לראות, לדבר, לשנות ולדייק", הוא אומר.
ומה עושים עם הכסף של סבתא?
העניין בכלי כסף אינו מתחיל ונגמר בפריטים חדשים. ל־Piece מגיעים גם אנשים שפותחים ארון משפחתי או בוידעם ומגלים סכו"ם, פמוטים, קערות וגביעים שאין להם מושג מה ערכם - הכלכלי או ההיסטורי. אחד הפרטים הראשונים שיכולים לספק רמז הוא החותמת שעל הפריט. הסימון 925, למשל, מציין בדרך כלל כסף סטרלינג. עם זאת, הערכה מקצועית אינה מסתכמת במספר אחד: הזיהוי מתבסס גם על משקל הפריט, חותמות נוספות, סימני היצרן, איכות העבודה, טכניקת הייצור ומצבו.
ציון עוסק בזיהוי ובהערכת כלי כסף ישנים, בחידוש ובתיקון שלהם ובמקרים מתאימים גם ברכישתם. אבל לפעמים ההערכה מובילה דווקא למסקנה אחרת. לא מזמן הוא הוזמן לביתה של גברת המתגוררת בתל אביב וביקשה למכור כלי כסף שהצטברו במשך עשרות שנים בבוידעם, רובם מבית הוריה, שהיו מדור מקימי המדינה. על השולחן הונחו פמוטים, גביעים, קערות, צלחות וכלים ישנים. את רובם, כך הוא מספר, העריך ורכש ממנה, אבל כשהגיע לשני פריטים עצר. "אמרתי לה: 'את אלה אני לא קונה ממך'. אחד מהם היה זוג פמוטים שקיבלה לחתונתה לפני כחמישה עשורים, מתנה מאבא אבן, שר החוץ המיתולוגי, שהביא אותם מאלכסנדריה. פריט נוסף נשא הקדשה אישית לאביה. מתוך אוסף של כלי כסף שכבר לא היה לה שימוש בהם, התגלו לפתע שני חלקים מהסיפור המשפחתי שלה".
במקום לרכוש אותם, ציון לקח את הפריטים, תיקן וחידש אותם והחזיר אותם לבעליהם לשמירה. "יש דברים שיש להם מחיר, ויש דברים שהערך שלהם נמצא דווקא בסיפור. לפעמים התפקיד שלי הוא לא לקנות את הכסף - אלא להגיד לבעלים: את זה תשמרי".
הסיפור הזה ממחיש גם שינוי רחב יותר ביחס לחפצים שנועדו להישאר לאורך זמן: במקום להחליף אותם כשהם מתיישנים, אפשר לעיתים לתקן, לחדש ולהמשיך להשתמש בהם - ובעיקר לשמור את הסיפור שהם נושאים איתם. ומי שרוצה להבין את ההבדל, יכול להתחיל בדרך הפשוטה ביותר: להחזיק אחד ביד.
כתובת: מלון הילטון, תל אביב
למעבר לאתר >>
בשיתוף Piece Silver Crafting by Zion Hadad
