ישי מציין כי אנשי קבע ואנשי מילואים רבים היו במרכז הלחימה והעורף. רבים מהם נפצעו או נהרגו, ובמקרים רבים הידע הביטוחי הלקוי שלהם יצר פערים קשים.
לדבריו, הטעות הגדולה ביותר היא ההסתמכות על ביטוחים קולקטיביים של הצבא. "לרוב, הביטוחים הקולקטיביים הם בסיסיים ולא נותנים מענה מקיף. איך יתכן שביטוח אחד יתאים לאנשים בגיל שונה, בסטאטוס שונה, במקצוע ותפקיד שונים, ברמת סיכון שונה. לא יכול להיות שאותו ביטוח מתאים לכל כך הרבה סוגים שונים של אנשים, ופה אני נכנס לתמונה".
הוא מביא דוגמה מטלטלת. בתחילת המלחמה נהרג איש קבע צעיר שהותיר אחריו אישה בהיריון. "בעקבות זה שהוא היה מבוטח שלנו, ידענו לעשות בירור צרכים אישי ומקיף והמשפחה קיבלה סכומי פיצוי פי שלוש, מאשר הייתה מקבלת אם הייתה נשארת בקולקטיב הבסיסי. זה משהו מאוד מהותי".
לדברי ישי, אנשי הקבע בטוחים שהצבא ידאג להם, אך המציאות מראה אחרת. הוא מפרט את עקרונות התכנון הביטוחי, על פיו אנשי הקבע צריכים לתכן, בין השאר עיבוי כיסוי חיים בהתאם למספר הילדים ולסכנת התפקיד, ביטוח בריאות אישי ולא רק קבוצתי, פוליסת אובדן כושר עבודה שמותאמת לעיסוק הספציפי, ותכנון פנסיוני אישי ולא הסתמכות על ברירות מחדל.
לדבריו, אנשי קבע צריכים לעדכן את הפוליסות שלהם בכל שלב חיים משמעותי. עלייה בדרגה, נישואים, הולדת ילד, מעבר לתפקיד מסוכן יותר או פרישה מצה"ל משפיעים ישירות על הצורך הביטוחי.
ישי מדגיש כי האחריות הגדולה ביותר היא המשפחתית ומוסיף כי בעולם שבו אי הוודאות היא חלק מהשגרה, התכנון הביטוחי הוא חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי ולא מותרות.
בשיתוף שחר ישי
