ישראל מתמודדת מזה זמן רב מול מציאות ביטחונית מאתגרת ומורכבת, עימותים בחיכוך מבצעי משתנה מול ארגוני טרור (חיזבאללה, חמאס וכדומה) ומדינות (איראן,סוריה, תימן), מול איומים סמוכי גדר ומול איומים רחוקים מהגבול, פעילויות מבצעיות יזומות המחייבות חתימה נמוכה וחשאית ופעולות מלחמתיות וקרביות בעצימות גבוהה. מציאות המחייבת ארגז כלים עשיר ביכולות ומערכות, גמישות וסתגלניות בסביבת הפעולה והתפקוד.
כמו בכל מגרש, גם במגרש הלאומי והאזורי ישראל איננה פועלת לבדה ועל מגרש האיומים והאתגרים קיימים צדדים שניים (והם רבים ומגוונים) שבאופן כזה או אחר מושפעים מאיראן או נתמכים על ידה. זה מייצר תחרות למידה ומרוץ התחמשות וטכנולוגיה בין הצדדים, כאשר כל צד מנסה להיות צעד אחד לפני השני, לאתגר את היכולות והתפיסות, ללמוד את הצד השני ולפעול אל מול נקודות התורפה שלו וכל אחד מצידו מסמן את גבולות ההצלחה. במרוץ ובתחרות הזאת כמעט ואין גבולות.
ההשפעה הרחבה של "כיפת ברזל"
אחת הדוגמאות הקלאסיות לתחרות הלמידה ולמרוץ ההתחמשות והטכנולוגיה בין הצדדים היא פיתוח והתפתחות יכולות ההתמודדות עם איום תלול המסלול. עד ראשית שנות ה-2000 התמודדה ישראל (בעיקר יישובי עוטף עזה הסמוכים לגבול) עם איום הקסאמים, רקטה קצרת טווח מייצור מקומי ברצועת עזה עם אפקטיביות מוגבלת, אך בהחלט כזו שהטרידה את שדרות ויישובי העוטף מבלי שלישראל היה מענה משמעותי, בוודאי לא מערכות לנטרול ויירוט האיומים באוויר. מלחמת לבנון השנייה (2006) קיבעה את יתרונו של הצד השני (במקרה זה חיזבאללה בגבול הצפון) אשר במשך מעל ל-30 ימים שיגר כ-4,000 רקטות, כולל למרחב חיפה, וגם במקרה זה ללא מענה משמעותי. שני אירועים אלו היו הזרז בהחלטת מדינת ישראל לפתח את מערכת "כיפת ברזל", לראשונה כהתמודדות של מערכת מול איום התלול מסלול.
כניסתה של מערכת "כיפת ברזל" לפעילות מבצעית באפריל 2011 היתה גם נקודת זינוק למרוץ שהיום הייתי מכנה אותו "מרוץ מכוניות פורמולה" ולא "מרוץ צבים". החל מ-2011 ניתן לראות בבירור כיצד מערכת "כיפת ברזל" משפיעה על הצדדים השניים (אויבנו) ומתחילה תחרות של פיתוח יכולות תלול מסלול, שעד לאותה תקופה הצד השני לא חשב שהוא נדרש להם. בין היתר, מדובר על:
תהליך קבוע של הגדלת טווחים והגדלת מטחים כדי לעקוף ולאתגר את מערכת "כיפת ברזל" - ניתן לראות כיצד סבבי ההסלמה בין ישראל לרצועת עזה בין השנים 2011 ועד 2014 ("צוק איתן") הלכו והתרחבו. מבצע "עמוד ענן" הסתיים בירי למרחב גוש דן ובמטחים של כ-20 רקטות במטח ואילו מבצע "צוק איתן" שנתיים אחריו כבר כלל ירי לעבר ירושלים, מרחב השרון עם מטח פתיחה של כ-30 רקטות לעיר אשדוד ומטחים של עד 60 רקטות ויותר במהלך הלחימה. ככל שהתקדמנו בציר הזמן והסבבים היינו עדים לטווחי ירי של עד פאתי חיפה (מעזה) ומטחים של 120 רקות ויותר ביחדת זמן קצרה לעבר מרחב אחד (אשקלון במלחמת "חרבות ברזל" כדוגמה).
דיוק האיומים - הצדדים השניים, גם חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה וגם בשיבתו כצופה בסבבי הלחימה ברצועת עזה, וגם חמאס מניסיונו בסבבים הרבים, הבינו שלא די לשגר מאות ואלפי רקטות וטילים בכל עימות. התוצאה והנזק ביחס לפוטנציאל הנורה (אודות ליכולות "כיפת ברזל" ומערכת ההגנה האווירית) יצרו תסכול, אבל גם הביאו אותם למסקנה כי עליהם לדייק את האיומים ולא להסתפק בירי סטטיסטי ולא מדויק לעבר שטח מדינת ישראל. פרט לתהליכים שהדבר חולל אצל האויבים שלנו - ורבות דווח ונכתב על ניסיונותיה של ישראל לסכל ולעכב יכולות מעין אלו, בעיקר בציר שבין איראן לחיזבאללה - הדבר הביא גם לתהליכי פיתוח מואצים בישראל, במטרה לייצר יכולות ייעודיות להתמודדות מול האיום המדויק.
כניסה למרחב לחימה חדש, החלל - נעבור לדוגמה מעולמות האיומים הארוכים יותר. ככל שהאיום מגיע מטווחים רחוקים יותר (איראן, תימן) אזי מעוף הטיל המאיים מגיע לטווחים גבוהים יותר, הרבה מחוץ לאטמוספירה (לגבהים של מאות קילומטרים) ולמעשה חייב אותנו להעביר את שדה הקרב של יירוט טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח לחלל. מערכת "חץ 3" היתה זו שפרצה את מימד האוויר והכניסה אותנו ללחימה ויירוטים בחלל. זה חייב טכנולוגיה אחרת, תפיסה אחרת, יכולות אחרות, שכן הקינטיקה והבליסטיות מתנהגים אחרת בחלל, דבר שחייב פריצות דרך טכנולוגיות שיאפשרו יירוט בחלל של טילים מאיימים.
אל מול זה התפתחה ושודרגה מערכת "כיפת ברזל", כך שכיום למעט שם המערכת, אינני יכול להשוות או למצוא יכולות כפי שהייתה המערכת בתחילת דרכה. אזור ההגנה הורחב בסדר גודל, יכולת ההתמודדות עם מטחים גדלה עשרות מונים והספקי ההגנה שולשו ואף יותר. ממערכת שייעודה לטפל באיומים תלולי מסלול קצרי טווח היא הפכה למערכת דואלית, המסוגלת ליירט תלול מסלול וכלי טיס בלתי מאויישים, ומאפקטיביות של מטרות מטווחים של עשרות ק"מ ליכולת יירוט מטרות מטווחים של מאות ק"מ. זו תוצאה של תחרות הלמידה ומרוץ הטכנולוגיה.
אגב, יש הטוענים כי מערכות ההגנה האווירית תסכלו את הצדדים השניים ודחפו אותם לחפש פתרונות ורעיונות אחרים למימוש כוונותיהם, לאו דווקא בעזרת תלול מסלול. לדוגמה, המעבר לתווך התת קרקע על חשבון ממד האש היה תהליך מובנה ומסודר של יכולות, תשתיות ופעולות. האויב הוא כמו מים - אם תחסום את נתיב הזרימה שלו, הוא יידע לעקוף אותו. ואכן, חסמנו לו את יכולות התלול מסלול והוא הלך לתת קרקע ולממד האווירי הקרוב לקרקע (רחפנים וכלי טיס בלתי מאויישים, קטנים וקצרי טווח).
שדה הקרב המבצעי כמעבדת ניסויים
תחרות למידה והתחמשות במציאות ביטחונית מאתגרת ולא יציבה מחייבת את התעשיות הביטחוניות להגיב בקצבי זמן מהירים, מצריכה קווי העברת מידע ולמידה פתוחים בין דרג השדה (המפעיל המבצעי) לבין אנשי הפיתוח בתעשיות, תוך התאמות מהירות של יכולות חדשות לתוך מערכות קיימות, חלקן אפילו תוך כדי לחימה. כן הן נדרשות להתאים את תהליך האיכות, הקבלה והמבצוע לאותם תנאים סביבתיים, תוך מתח גדול בין הבטיחות והביטחון שבפתרון לבין איכות ותוצאה. לגבי המפעיל המבצעי - במקרה הנסקר חיל האוויר ובתוכו מערך ההגנה האווירית - מצב זה מחייב השתנות מהירה של תורת הלחימה, של נהלי ההפעלה המבצעיים ולעיתים אף של ההיערכות הארגונית ברמת היחידות בשטח.
המציאות הביטחונית מחייבת את שני הצדדים לגמישות ושינוי תהליכים שבשגרה יש להם מקום וזמן וכיום הם מחייבים להיות קצרים יותר ומדוללים יותר. כך למשל, תהליכי הבדיקה של השינויים וכך גם ניסויי פיתוח ומערכת, אשר בימים כתיקונם אורכים זמן רב עם לא מעט תהליכי בקרה וניסויים מפורקים, חייבים להתקצר. בחלק מהתהליכים, ניתן להשתמש בשדה הקרב המבצעי כמעבדת ניסויים ופיתוח ולהציב יכולות או גרסאות חדשות ב"חצר האחורית" של שדה הקרב, בעזה או בצפון. אפשר לצפות מרחוק על שדה הקרב ולבחון את היכולות במציאות שלעיתים טובה הרבה יותר מכל ניסוי פיתוח או הרצת תוכנה במעבדה.
לאור הניסיון והיכולות שנצברו במרוצת השנים, בין הסיכונים לסיכויים בתהליכים מעין אלו, לא בטוח שיש לנו ברירה אלא ליטול סיכונים מחושבים המבוססים על מיומנות הנדסית ותפעולית גבוהה של שני צידי המתרס - המפתחים והמפעילים המבצעיים. מלחמת "חרבות ברזל" מוכיחה שיש על מי לסמוך.
במילים אחרות, התחרות לא משפיעה רק בממד הישיר שבין איום ויכולות שכנגד, בין טכנולוגיה אחת לזו שמולה. מתקיים תהליך מקבילי של התאמות ברמת ארגוני הביצוע וההפעלה וללא אחד מהצדדים התוצאה תהיה חלקית ולא מספקת.
במציאות הביטחונית והאזורית בה אנו נמצאים, אין לנו את הפריבילגיה להיות צעד אחד אחרי האויבים שלנו. אנו חייבים כל הזמן להשתנות, להתקדם ולהתפתח. לשמור על הגמישות המחשבתית והיצירתיות בפיתוח ועל המקצוענות ביישום. אלה מרכיבי יסוד להצלחה בכל עימות, בכל זירה, מול כל אויב. מולנו ניצבים אויבים אינטליגנטיים שגם הם מקיימים תהליכים דומים ובקרב המוחות והיכולות הזה אנו נדרשים למלוא כוחנו.
הכותב הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי
