ישראל נמנית על עשר המדינות המובילות בעולם בייצוא ושיווק מערכות ביטחוניות. הייצוא הביטחוני מהווה כ-10% מסך הייצוא התעשייתי של המדינה, ומהווה מנוע צמיחה מרכזי למשק, לתעסוקה ולרמה הטכנולוגית הגבוהה של המשק הישראלי.
אם נביט 77 שנה אחורה, נגלה שהתעשייה הביטחונית הישראלית החלה להתגבש עוד בימי טרום הקמת המדינה, כשנוצר הצורך לייצר נשק אישי בכמויות גדולות, לאור האיומים הביטחוניים שהלכו וגברו. עם הקמת המדינה הוקמו מפעלי ביטחון מרכזיים, דוגמת "תעש" ו"בדק" שיצרה בהמשך את התעשייה האווירית לישראל, המהווה עד היום את אחד מעמודי התווך של התעשייה הביטחונית. המשברים הביטחוניים, החל מהאמברגו הצרפתי בסוף שנות ה-60' של המאה שעברה, דרך מלחמת יום הכיפורים ועד להתפתחויות הטכנולוגיות החדשות, האיצו את התעשייה ונתנו לה דחיפה משמעותית לעבר עצמאות ביטחונית וחדשנות טכנולוגית.
מוצרי הדגל של התעשייה הביטחונית הישראלית כוללים מגוון מערכות נשק וטכנולוגיות פורצות דרך: תת המקלע "עוזי", הרובה הקל "נגב", טילי פופאי, מטוסי הקרב "כפיר" ו"לביא" (שעל אף הפסקת פיתוחו, מהווה חלק חשוב מההיסטוריה הביטחונית), טנק המרכבה, מערכת "כיפת ברזל" להגנה מפני טילים, טילים מתקדמים כמו "ברק" ו"חץ", מערכות לוויין, מל"טים מתקדמים ועוד. מוצרים אלה מהווים מקור גאווה לאומי ומרכיב מרכזי בביטחון המדינה ובהצלחתה בשוק העולמי.
גל ביקושים עולמי
המציאות הביטחונית המשתנה בשנים האחרונות, החל מההסלמות הביטחוניות באזור, דרך סכסוכים בין-לאומיים מתמשכים כמו בין רוסיה לאוקראינה, ועד למתחים אזוריים בין הודו לפקיסטן, יצרה גל ביקושים עולמי למערכות נשק מתקדמות וטכנולוגיות ביטחוניות חדשניות. במקביל, טכנולוגיות כמו מל"טים ורחפנים זולים הפכו לזירת קרב דינמית ומשתנה, המשפיעה על אופן הלחימה ועל סוגי הציוד המבוקשים.
מניות חברות ביטחוניות באירופה מטפסות, והתעשייה האווירית ואלביט מדווחות על צבירת הזמנות בהיקפים של עשרות מיליארדי דולרים, מה שנראה שיביא להמשך שבירת שיאים בהיקף הייצוא הביטחוני. בין העסקאות בולטת עסקה של כ-3.6 מיליארד דולר למערכת "חץ 3" לגרמניה, הממחישה את ההישגים וההזדמנויות שנפתחות לחברות הישראליות בזירה הגלובלית.
טכנולוגיה ומו"פ
משבר הקורונה הדגים את יכולות הפיתוח המהירות והגמישות של התעשייה הביטחונית הישראלית, כאשר בשיתוף פעולה בין חברות ביטחוניות לחברות אזרחיות הוקמו במהירות קווי ייצור למכונות הנשמה, שהיו חיוניות לטיפול בחולים. יתרה מזאת, טכנולוגיות ביטחוניות רבות מצאו במהלך השנים שימושים אזרחיים, כמו מערכת מכ"ם לרכבות שפותחה בתעשייה האווירית, דבר המדגים את הגמישות והיצירתיות המאפיינות את התעשייה.
ההתפתחות הטכנולוגית מושפעת מאוד ממשברים צבאיים ומתיחות פוליטית, שמגדילים את המשאבים המוקצים למחקר ופיתוח. לצד זאת, קיימת חשיבות גבוהה לגיוון סל המוצרים, הרחבת החדירה לשוק האזרחי וניצול טכנולוגיות ספין-אוף והזדמנויות חדשניות בתחומים כמוAI,סייבר, אמצעים אלקטרומגנטיים וטילים חכמים. בכלל זה חושב לשים דגש על:
פיתוח פתרונות חדשניים ופורצי דרך בשדה הקרב. לא רק שכפול של מערכות קיימות, אלא רעיונות יוצאי דופן המעניקים יתרון משמעותי.
פיתוח פתרונות זולים ויעילים, שכן לא כל טיל חייב להיות יקר במיוחד כדי להיות יעיל ליירוט.
שילוב טכנולוגיות צבאיות ואזרחיות, המשלבות בינה מלאכותית, סייבר ואמצעים אלקטרומגנטיים.
התפתחות מהירה של צבא רובוטי ואוטונומי, שנחשב לאחד התחומים המרכזיים העתידיים.
תמהיל נכון בין תחרות, גמישות וחדשנות
שאלת המבנה האידיאלי של התעשייה הביטחונית - ממשלתית, פרטית או מודל משולב - מעסיקה את מקבלי ההחלטות כבר שנים. המגמה העולמית מצביעה על שינוי: מדינות רבות החלו לאזרח חלק מהפעילות הצבאית ולהעבירה לגורמים פרטיים. כך, למשל, צבא ארה"ב עושה שימוש נרחב בקבלני משנה אזרחיים בפעולות תומכות לחימה. גם בישראל נשקל שימוש בחברות אבטחה פרטיות בינלאומיות במסגרת הסיוע ההומניטרי לעזה.
השיקול המרכזי ברקע הוא כלכלי - יעילות מול עלות. האזרוח מתרחב בעיקר בתחומים לוגיסטיים, הכשרות, הדרכות ושירותים תומכים. מגמה זו מתחברת גם לשילוב הגובר בין טכנולוגיות צבאיות לאזרחיות, שבא לידי ביטוי הן בפיתוחים פנימיים והן ברכישת חברות בת על ידי תעשיות ביטחוניות.
ומה קורה בזירה הבין-לאומית? בארה"ב מרבית התעשיות הביטחוניות נמצאות בבעלות פרטית. באירופה, לעומת זאת, מדינות רבות שומרות על שליטה בחברות הגדולות: ממשלת איטליה מחזיקה בכ-30% ממניותLeonardo,צרפת מחזיקה בכ-26% ב-Thales, והודו שומרת שליטה בתעשייה האווירית המקומית. בישראל, המצב מעורב: אלביט מערכות היא חברה פרטית, רפאל היא ממשלתית והתעשייה האווירית מצויה בתהליך הפרטה מתמשך.
נראה כי המפתח הוא באיזון. הפרטה מלאה עשויה להביא ליעילות ולתחרות, אך לא תמיד מתאימה למערכות רגישות במיוחד. פתרונות שונים כבר נבחנו בשטח. למשל בעסקת תע"ש-אלביט, כאשר פונקציות מסוימות הופרדו מהחברה והועברו ל"תומר", חברה ממשלתית. מודלים דומים יכולים לאפשר שמירה על סודיות מבלי לוותר על גמישות ניהולית.
ומה לגבי מיזוגים? אין ספק שמיזוג בין חברות עשוי ליצור יתרונות של גודל, חיסכון, סינרגיה טכנולוגית וניצול אופטימלי של משאבים. התמודדות עם ענקיות ביטחוניות בין-לאומיות מחייבת יתרון יחסי וגוף מאוחד יכול להציע חוזק עסקי גדול יותר. עם זאת, תחרות בין שלוש השחקניות הגדולות - רפאל, אלביט והתעשייה האווירית - יוצרת חדשנות, מגוונת את סל הפתרונות ומעודדת פיתוחים פורצי דרך.
במציאות שבה תע"ש כבר התמזגה לתוך אלביט, נראה כי דווקא שמירה על מבנה של שלוש חברות גדולות מייצרת תמהיל נכון בין תחרות, גמישות וחדשנות. מערכת הביטחון נדרשת לפעול בתבונה, תוך שמירה על האינטרס הביטחוני והכלכלי כאחד, לדעת לנצל את היתרונות של שיתוף פעולה, אך להימנע מהתנגשות מזיקה בין חברות ישראליות, גם בשווקים הבין-לאומיים.
לשמור על העליונות
ישראל היא מעצמה טכנולוגית ביטחונית מובילה, אך ניצבת בפני תחרות קשה מצד מדינות כמו טורקיה, איראן, סין, וחברות אמריקאיות ואירופיות שמיישמות לקחים מהמלחמות האחרונות. כדי לשמור על העליונות, יש להמשיך להשקיע במחקר ופיתוח, לגייס ולשמר כוח אדם איכותי, ולשלב טכנולוגיות אזרחיות וצבאיות בצורה חכמה ויעילה.
שרשרת האספקה המקומית מתמודדת עם אתגרים רבים, אך הצורך בעצמאות ביטחונית מעלה את הביקוש לתעשייה המקומית ומעצים את חשיבותה הלאומית.
לסיכום, העתיד בוודאי לא פשוט, אך התעשייה הביטחונית הישראלית חזקה ותמשיך להוות מנוע מרכזי לביטחון הלאומי ולצמיחה כלכלית. כעת, יותר מתמיד, הגיע הזמן "להכות בברזל כשהוא לוהט" - לפתח, לחדש ולמנף את היתרונות הטכנולוגיים הייחודיים שלנו.
הסכם הסיוע בין ישראל לארה"ב
הסכם הסיוע הביטחוני בין ישראל לארה"ב, שנכנס לתוקף ב-2019 ותקף עד לשנת 2028, כולל הורדה הדרגתית של יחס ההמרה משקלים לדולרים עד ביטלה המוחלט, מה שיגביר את השימוש במערכות נשק אמריקאיות ויגרום לתחרות מוגברת בין החברות הישראליות. שינויים אלה מהווים אתגר משמעותי עבור החברות הבינוניות והקטנות, התלויות בשוק המקומי, ויצריכו התאמות אסטרטגיות ותפעוליות.
הכותב הוא שותף, ראש מגזר מסחר ותעשייה ביטחונית, BDO
