לפעמים מספיק רגע אחד קטן, כמעט אגבי, כדי להבין שהדור הבא כבר כאן.
מנחם אורן, יזם הבנייה הוותיק ומייסד קבוצת אורנים, זוכר היטב רגע אחד כזה. זה היה כאשר ספק של אבן הגיע למשרדי החברה עם דוגמאות חדשות המיועדות לאחד המבנים שהקימה הקבוצה. בתום השיחה עימו, שירה אורן-נחמיאס - בתו ומשנה למנכ"ל הקבוצה - פשוט נעלמה. מנחם חיפש אותה במסדרונות ובחדרים, עד שמצא אותה בחוץ, בוחנת את האבנים באור השמש הטבעי.
"אני עצמי לא חשבתי על זה בכלל", הוא נזכר, "אבל היא הבינה באינסטינקט כי ללוחות האבן יש תכונות שונות בזוויות אור משתנות, ושאסור להסתפק בתאורת פנים. באותו רגע הבנתי ששירה היא אשת מקצוע קפדנית מהמעלה הראשונה ושהיא מוכנה לתפקיד".
הסיפור הקטן הזה מספר לא מעט על השותפות שנרקמה בין השניים. שירה, לדבריה, לא נכנסה לעסק רק כדי להיות עוד חוליה בשרשרת, ובוודאי לא כדי לשמש חותמת גומי לאביה. היא באה עם רעיונות משלה, עם דעות נחרצות משלה ועם רצון לבנות זהות מקצועית עצמאית.
וזה לא היה פשוט. מנחם אורן בנה, במו ידיו, את העסק במשך עשרות שנים. בתו מעידה שהוא אדם דומיננטי, סמכותי, כזה שרגיל לקבל החלטות ולסמוך על עצמו. היא, לעומתו, הייתה צריכה למצוא את המקום שלה בתוך מערכת שכבר עוצבה על ידי אביה. וזה היה אתגר מקצועי לא פחות משהיה אתגר משפחתי.
בריאיון משותף עם ד"ר נאוה מיכאל-צברי, המתמחה בתחום העסקים המשפחתיים ובעצמה נצר לשושלת עסקים רב-דורית (משפחת שטראוס), השניים מדברים בפתיחות על הדרך שעברו - על הרגעים שבהם התנגחו, על הצורך של מנחם לשחרר, על הרצון של שירה להפסיק להיות "הבת של", ועל האופן שבו השניים הפכו בסופו של דבר לשותפים אמיתיים.
"לאבא היה יותר נוח אם הייתי יסמן"
כדי לחדד את הקונטקסט ההיסטורי, שירה מזכירה לכולם שהיא בכלל לא תכננה להיכנס לנעליו של אביה. היא למדה תואר ראשון ושני במשפטים באוניברסיטת תל אביב ותואר נוסף במדעי המחשב והחלה להתמחות בתחום הקניין הרוחני.
"הלכתי הכי רחוק מאבא שלי", היא מספרת בחיוך. "אבל מהר מאוד הבנתי שהעיסוק הזה לא נועד בשבילי. תחום הקניין הרוחני הוא במהותו מאוד אדברסרי והרגשתי שאני, כאדם שאוהב ליצור, שואפת להיות חלק מתהליך שכולל יצירה ומהות ופחות מתחברת לתפקיד שעיקרו דווקא לחימה על הזכויות ביצירה כלשהי".
בעודה מגלגלת רעיונות לעתיד, שירה השתעשעה במחשבה לפנות לעולמות ההון-סיכון וההייטק. אלא שלחיים היו תוכניות אחרות, ובסופו של דבר היא מצאה את עצמה דווקא בלב העסק המשפחתי - ניצבת מול האתגר הגדול באמת: איך הופכים מ"הבת של" לשותפה בגובה העיניים?
נאוה: בסוף הלכת בעקבות אבא כי רצית לייצר משהו בעל ערך כמוהו. איך אומרים: במקום שיש בו עץ תפוח, לא ייפול אגס... מה היו הקשיים בתחילת הדרך?
שירה: "אבי הוא אישיות מיוחדת במינה ומאוד דומיננטית. העסק שהוא בנה היה במידה רבה One-Man Show. שאלתי את עצמי בהתחלה איך הופכים לשותפה במבנה כזה? איזה מקום יהיה לי? האם אצליח להביא את עצמי לידי ביטוי? קשה לגבש זהות מובחנת בארגון שהוגדר על ידי אדם אחר.
"אם לדבר בגילוי לב, מבחינות רבות זו הייתה גם רגרסיה קשה", היא מוסיפה. "צריך לזכור שבאותה תקופה כבר הייתי אישה בוגרת, לא גרתי עם ההורים, והצלחתי להתגבר על כל אתגרי גיל ההתבגרות מולם. ולפתע פתאום את מגלה שכשאת מבלה את רוב היום עם אבא שלך, את חוזרת בקלות לדפוסים הישנים ונופלת לאותן מלכודות שחשבת שכבר פתרת. זה היה קשה".
נאוה: אני מניחה שאז הגיע הרגע שבו הבנת שאת צריכה לשנות את המשוואה.
"נכון. פעם אחת נכנסתי אליו עם איזשהו נושא והרגשתי שבמקום אישה בוגרת אני שוב ילדה קטנה. אז גם הבנתי שזו בעצם הזדמנות לבנות את עצמי כאישיות מקצועית נפרדת. וכך היה. הבנתי שעם כל הקושי, יש לי עבודה של התפתחות אישית וראיתי בזה אתגר שאני חייבת לפצח. היה לי ברור שאם לא אפתור את הקושי הזה אפגע גם ביחסים המשפחתיים. זה דרבן אותי לצאת מהלופ של 'ילדה של אבא'".
מנחם: "אני מודה שזה היה תהליך קשה, כי אתה עדיין סמכותי, אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מכולם, ואז אתה מבין שאתה צריך להשתנות. זה לא קל".
נאוה: זה כמו ריקוד. לומדים להתנהל ביחד.
שירה: "לאבא אולי היה יותר נוח אם הייתי 'יסמן', אבל אני לא. אני דעתנית. לא תמיד הסכמנו. נתתי לו קונטרה".
נאוה: נדמה לי שזה מה שהוא מעריך אצלך. וזה בדיוק מה שהפך את הקשר המקצועי ביניכם לאמיתי. מנחם, מה למדת על שירה שלא ידעת בתהליך?
מנחם: "שהיא מסוגלת להקפיץ כמה כדורים באוויר בבת אחת בלי שאף כדור ייפול. כמו הקוסם מארץ עוץ. יש לה יכולת גם לנהל ארגון מורכב, גם לדאוג למשפחה הגרעינית שלה, בן זוג וילדים, ולא לשכוח אף אחד, וגם לדאוג למשפחה הרחבה יותר. יש לה יכולות ומסוגלות שלי אין, והיא גילתה כישרון בכל מה שהיא עשתה".
נאוה: ומה את, שירה, למדת על אבא?
שירה: "קודם כל, נפלה בחלקי זכות גדולה להכיר את אבא שלי בצד המקצועי. אמנם ילדים יודעים על המקצוע של ההורים שלהם, אבל לא תמיד הם מכירים אותם באמת. במקרה שלי הכרתי לעומק את המקצועיות, ואם יורשה לי - גם את הגאונות של אבי.
"אני לא מדברת רק על הנעליים הגדולות שאליהן נכנסתי, אבל גם על משהו עמוק יותר. על ההבנה שהדרך של אבא לא הייתה מובנת מאליה. אני לא מפסיקה ללמוד עליו וככל שחולף הזמן אני יותר ויותר מעריכה את ההעזה שלו ומבינה עד כמה זה היה מרכיב חשוב בהתנהלות שלו. כשאנחנו מנהלים ביחד את החברה כיום, אני חולקת עימו את החששות, החרדות, הניסיונות וההתלבטויות ויודעת להעריך את תעצומות הנפש שנדרשות. אני לא יודעת אם אני הייתי יכולה לעשות את מה שהוא עשה בתחילת הדרך".
שותפות בין-דורית, בדרכה שלה
מנחם טוען במהלך השיחה ש"שירה גדלה לתוך התפקיד ולא נפלה. אמנם היו לה גם כמה יתרונות התחלתיים, כמו השכלה פורמלית רחבה, הניסיון שהיא צברה עם השנים ועוד, אבל היכולות שהיא פיתחה באו לה מבפנים".
נאוה: אני מזהה פה גם מעבר של גנים וגם תהליך של מנטורשיפ. אתם יודעים, אני לא אוהבת את השימוש בביטוי "העברה בין-דורית". זה מונח שהמציאו יועצים, אבל עסקים משפחתיים לא אוהבים אותו. אני משתמשת בביטוי "שותפות בין-דורית" ולהבנתי, זה מה שקרה פה.
מבחינתי, זו אינה סמנטיקה. מדובר בהבדל מהותי. היה כאן תהליך ארוך ומורכב שבו ידע, ניסיון וסמכויות עברו בהדרגה, כשהדור המייסד ממשיך לשמש כמנטור וכמלווה, ולא עוזב בבת אחת. מנחם לא פרש, אלא העניק לשירה כלים, ידע וסמכויות באופן הדרגתי, ועדיין מלווה אותה בדרכה להנהגה.
"נכון, שניכם אנשים חזקים ועפו גם ניצוצות, אבל היכולת לבנות צוות מנצח כזה בתוך המשפחה היא סוד הקסם שמאפשר לחברה לשמור על מורשת, תוך כדי הובלה לחידושים", היא מוסיפה. "יש דור שני שמורד ויש דור שני שממשיך. במקרה הזה, שירה רצתה להמשיך".
מנחם: "היא גם מורדת בדרך שלה...".
לקחה את הדנ"א המשפחתי צעד קדימה
בין אם זו שותפות הדוקה או מרד שקט, התוצאה בשטח מדברת בעד עצמה. במרחק של כחמישה קילומטרים בלבד מהחופים שבהם הטביע אביה את חותמו בתל אביב, שירה אורן-נחמיאס פיתחה לראשונה בישראל את קונספט ה"ריזורט ליבינג" לבני 60 ומעלה, ובנתה את פרויקט SEA ONE המרהיב על רצועת החוף של ראשון לציון. וכשהיא מדברת על המיזם פורץ הדרך, ברור שהשאיפה שלה אינה רק להמשיך את המורשת - אלא לצקת לתוך הדנ"א המשפחתי פרשנות אישית וחדשנית.
"באופן כמעט פרדוקסלי, כדור שני ליזמי בנייה, אני לא מסוגלת לבנות בניין שהוא רק בניין - בלי שיש בו מהות. מעניין אותי מה יהיה בבניין ואיך יחיו בו, לא פחות ממה שמעניין אותי איך הוא יהיה בנוי", היא מדגישה. "רציתי לבנות פרויקט עם ערך ומהות, ואני חושבת שבפרויקט ה'ריזורט ליבינג' הצלחתי להגשים את זה וליישם את הערכים שלנו ב'ישראל היפה' - המשפחתיות, הקהילתיות והערבות ההדדית".
"התפיסה הזו נוכחת בכל פינה ב-SEA ONE. זה לא עוד פרויקט של דירות יוקרה, אלא מרחב חיים שלם שמאפשר להמשיך לעבוד, ליצור ולנהל שגרה מלאה - לצד מועדון חברתי שפתוח גם לאורחים מבחוץ ומפגיש בין אנשים בעלי תחומי עניין משותפים. כך נוצרים חיי חברה עשירים וכך מתגבשת קהילה אמיתית.
"מעל לכל, אנחנו שמים דגש על החיבור הרב-דורי. יצרנו כאן חוויית אירוח משפחתית וחברתית שמזמינה את הילדים והנכדים לבוא ולהתארח - אם באירועים ייחודיים שבהם אפשר להזמין חברים ומשפחה, ואם באירועי קונספט כמו מפגשי אם-בת אינטימיים או אירועי אב ובן מעצימים".
היזם שהפך את הים לנכס יוקרה
מנחם אורן הוא דמות חריגה בענף הנדל"ן היצרי, ענף שבו מככבות מדי יום דמויות שחוות עליות ומורדות מהירות. כמעט ולא תקראו עליו בעיתונות, ולמעט ריאיון בודד פה ושם, הוא כמעט אינו נחשף. מעטים יודעים שהוא האיש שעומד מאחורי מלון "רויאל ביץ'" היוקרתי שעל הטיילת בתל אביב ומי ששידך לראשונה בישראל בין מלונאות למגורים בקונספט שהיה אז פורץ דרך.
"הגישה שלי הייתה תמיד לפעול מתחת לרדאר", הוא משחזר בריאיון המשותף עם בתו. "הצלחנו מאוד בלי שידעו עלינו. במשך 30 שנה עשינו הרבה דברים שלא ידעו עליהם בשוק. היינו חלוצים במה שאני קורא 'בנייה מאוד יוקרתית' ולמעשה היינו די יחידים בשוק. כל זה ללא יחסי ציבור, בלי מודעות ובלי פרסום. היינו במקום הנכון ובזמן הנכון ותמיד שאפנו לעשות משהו חדש ויוצא דופן".
"זה לא נבע מרצון להסתיר, אלא מכך שחשיפה תקשורתית גורעת מהיכולת שלך להתמקד בעשייה. כאשר אתה עוסק יותר בנראות - אתה עוסק פחות בעשייה", מחדדת שירה.
נאוה: אגב חשיפה, קראתי שתבעת זכות יוצרים על רצועת קילומטר הזהב של חוף הים בתל אביב, על הבנייה האולטרה-יוקרתית במקום שהיה נקרא "רחוב הנשמות האבודות"...
מנחם: "כן. החלטנו כבר בשלב מוקדם יחסית בחיי החברה שלא נישחק על ידי תחרות, בענף שבו ממילא הרווחיות כל כך נמוכה. ולכן, כשזיהינו שיש תחרות בשווקים בהם פעלנו, החלטנו למצוא שוק חדש, או יותר נכון להמציא אותו. שוק שאין בו תחרות. לפחות לא הייתה אז. אמרתי לעצמי: 'כולם מוכרים גלידת וניל, אז אני אמכור גלידה עם פלפל...'".
נאוה: כך בדיוק נהגה סבתא שלי, הילדה שטראוס, שחיפשה כל הזמן נישות קטנות בשוק שנשלט על ידי "תנובה" הגדולה. היא פיתחה למשל את הרעיון של טילון, ועוד יותר מזה את ציפוי הוופל הפנימי בשוקולד כדי להבטיח את פריכותו...
מנחם: "לא סתם השתמשתי בדוגמה הזו... אנחנו פיתחנו את הקונספט של מלון רויאל ביץ' ומכרנו משהו ייחודי. לקונים לא הייתה אז השוואה למוצרים דומים. הם הגיעו אלינו. זה לא כמו היום שיש 17 יזמים באזור אחד כמו שדה דב, שאוכלים אחד את השני, ואם תשאלי אותי - זה יזיק לכולם. במבחן התוצאה, אנשים שקנו אצלנו דירות לא רק עשו עסקה כלכלית טובה מאוד, אלא קיבלו החלטה נכונה עבור עצמם".
הגישה הזו, שנולדה בקו החוף של תל אביב, היא הדנ"א המשפחתי ששירה לקחה צעד אחד קדימה וממנו נולד גם קונספט ה"ריזורט ליבינג" של SEA ONE בראשון לציון.
"למכור סתם ביוקר - זה לא ערך, אין בזה כלום", היא מזקקת את הפילוסופיה המשפחתית. "התפיסה שלנו תמיד הייתה לא לעשות עוד מאותו דבר, אלא לייצר מוצר בעל ערך אמיתי שאנשים ישמחו לשלם עבורו".
בשיתוף קבוצת אורנים
