בהיסטוריוגרפיה הרשמית של תולדות הציונות, חגג הקיבוץ 110 שנים מאז היווסדה של קבוצת דגניה בשנת 1910. מבחינת האבולוציה התכנונית והארכיטקטונית של הקיבוץ, אנו רוצים לטעון שהקיבוץ חוגג השנה 100, מאז נוסד קיבוץ עין חרוד בספטמבר 1921. שנת ה-100 היא תמיד נקודת ציון טובה לעשות רפלקציה על תופעה תרבותית והיסטורית ולכן ננצל את ההזדמנות של מאמר קצר זה למבט רטרוספקטיבי על הקיבוץ כתופעה ייחודית בתולדות התכנון והארכיטקטורה המודרניים, נטען לרלוונטיות של הקיבוץ כמרחב וסגנון חיים מקיים גם בתקופתנו העכשווית וביתר שאת בעתיד הנראה לעין, ונסקור בקצרה את השירותים והפרויקטים שמשרד יסקי אדריכלים מספק ללקוחותינו במגזר הכפרי ככלל ובמגזר הקיבוצי בפרט.
תכנון אדריכלות וחברה
"אדריכלות היא במובן מסוים מראה של חברה. אבל אל לה למראה זו להיות סבילה ומשקפת בלבד, עליה להיות גם כוח מוביל פעיל, המכוון את התפתחותה העתידית של החברה. ועדיין, הקושי טמון הרי במימושם של דברים הלכה למעשה, ואחד הקשיים היה היעדר מוחלט של מסורות תכנון בקיבוץ, או אף דוגמה מקהילות שיתופיות בארצות אחרות. בארץ ישראל כבר היו בראשית הדרך כמה טיפוסי כפרים, שנבדלו זה מזה במבנם החקלאי והאדריכלי - אך אף לא אחד מהם הלם את הקיבוץ".
את הדברים הללו כתב אדר' אריה שרון, בוגר הבאוהאוס ואחד מהאדריכלים החשובים ביותר שפעלו בארץ עוד לפני קום המדינה, וביתר שאת בשנותיה הראשונות. כאמור, החל מתחילת העשור השני של המאה ה-20, עסקו האדריכלים הטובים ביותר שפעלו בארץ בגיבוש הקיבוץ כסוגה (ז'אנר) תכנוני ואדריכלי מובחן, שמטרתו לשרת את החברה השיתופית המתהווה בו. בהקשר זה, אריה שרון לא היה יחיד אלא חלק מקבוצה של אדריכלים דומיננטיים, חלק לא מבוטל מהם בוגרי בית הספר הבאוהאוס הידוע, ביניהם אדר' שמואל מסטצ'קין, שהיה שנים רבות האדריכל הראשי של המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי, אדר' מוניו גיתאי-ויינרוב ועוד. ניתן לטעון שבקיבוצים קיים ריכוז גדול ומכובד יותר של מבנים מודרניסטיים שתוכננו על-ידי בוגרי באוהאוס מאשר בתל-אביב, אשר מתהדרת בנוצות המותג והפכה אותו למרכיב חשוב בזהותה. יתרה מכך, בעוד תל-אביב היתה ועודנה עיר בורגנית מעצם הווייתה, אורח החיים בקיבוצים היה קרוב מאוד לרעיונות החברתיים שבבסיס לימודי האמנות, אומנות ואדריכלות בבבאוהאוס. נושא זה נחקר והוצג בתערוכה שאצר יובל יסקי, בשיתוף עם ד"ר גליה בראור, בשנת 2011, בגלריה של הבאוהאוס בעיר דסאו בגרמניה.
עם השנים ודרך עבודתם של גדולי האדריכלים שפעלו בארץ, התפתח הקיבוץ לכדי יישוב מתוכנן לעילא ועילא. בתהליך אבולוציוני שנמשך מעל לחצי מאה, עבר הקיבוץ תהפוכות תכנוניות משמעותיות. ניתן לחלק את האבולוציה של הקיבוץ לכמה תקופות עיקריות:
* העשור הראשון - החווה החקלאית
בתחילת דרכם, נבנו הקיבוצים כחוות חקלאיות דוגמת החוות המוכרות למתיישבים מארצות מוצאם באירופה. תקופה זו התאפיינה בבינוי סביב חצר סגורה ומוקפת חומה, בה הייתה חפיפה מוחלטת בין חצר המשק לחצר המגורים.
* משנות ה-20' ועד שנות ה-40' - פרבר הגנים
"הרצון ליצור חברה חדשה מצריך ביטוי אדריכלי ייחודי. השיתוף הוא העיקרון המשמעותי ביותר בחיי הקיבוץ, ועליו לבוא לידי ביטוי באדריכלות של הקיבוץ". דברים אלה כתב האדר' ריכרד קאופמן, גם הוא מגדולי האדריכלים שפעלו בארץ. קאופמן הגיע לפלשתינה כדי לשמש המתכנן הראשי של המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין, שהיה ממתנגדי הרעיון השיתופי וראה בו משובת נעורים ותו לאו. עם זאת, קאופמן הבין היטב את האתגר שבתכנון יישוב עבור חברה בעלת מאפיינים חברתיים מובהקים ולכן בכל הקיבוצים שתכנן, ובראשם הדוגמה הבולטת ביותר של צמד הקיבוצים תל-יוסף ועין חרוד, בא לידי ביטוי החיפוש שלו אחרי אדריכלות שתבטא באופן המובהק ביותר את הפרקטיקות החברתיות של הקהילה אותה היא באה לשרת. קאופמן, אשר רכש את השכלתו בגרמניה והיה חסיד של תנועת עיר הגנים הגרמנית, תכנן את הקיבוצים במתווה המוכר לו של פרבר הגנים, המבוסס על שדרות עצים רחבות, על גריד נוקשה וישר, על סימטריה ברורה ועל מרכז ברור בו ממוקמים מוסדות הציבור המרכזיים של הקהילה. באותה תקופה החל שיתוף הפעולה ההדוק בין מתכנני הקיבוץ לבין אדריכלי הנוף. בדור הראשון היו אלה אדריכלי נוף בוגרי בתי ספר לגננות באירופה, כגון אדר' הנוף שלמה ויינברג אורן, חבר קיבוץ יגור, אדר' יעקב קוטנר ועד רבים וטובים. מאותו שלב החל להתקבע האופי של הקיבוצים כיישובים מגוננים וירוקים בהם השטחים הפתוחים המשותפים הם חלק מהותי מאופי הישוב ומשמשים המשך ישיר של המרחב ה"ביתי" של חבריו.
* סוף שנות ה-40' עד שנות ה-80' - היישוב האורגני
החל מסוף שנות ה-40' של המאה ה-20 החל להתקבע הדימוי המיתי של הקיבוץ, אותו דפוס שנחרט בצורה עמוקה והפך להיות תבנית נוף מולדת לישראלים רבים כל כך, בין אם ילידי קיבוץ ובין אם לאו. את מקומו של פרבר הגנים, תפס הקיבוץ כמרחב מגונן, פתוח וזורם, ללא שדרות עצים רחבות וישרות וללא חלוקה נוקשה בין אזורים. מי שהיטיב לתאר ולנסח את אדריכלות הקיבוץ באותה תקופה, הוא האדריכל, חבר קיבוץ בית השיטה, שמואל ביקלס, מהאדריכלים המוכשרים ביותר שפעלו בארץ ודמות מרכזית בתכנון קיבוצי הקיבוץ המאוחד במשך עשרות שנים: "היישוב הבנוי הוא יצירתו האמנותית ביותר של אנוש. תורת בניין הערים מטפלת בבעיות רבות של תכנון יישוב ושואפת לפתרונן המושלם בשטח תפקודי ופורמלי כאחד. בתכנונו של יישוב משמשים בערבוביה ערכים שימושיים וחווייתיים גם יחד: אהבת מרחב ונוף, שאיפה להרמוניה אסתטית, סיפוק דרישות חברתיות, יצירת תנאים המאפשרים היגיינה ציבורית ואישית כאחת - אלה הם ערכים בלתי נפרדים של כל תכנון. הווי החיים בכל חברה קובע את צורת היישוב ומעצב את דמותו, היישוב הוא פרי חברה יוצרת ומאורגנת. הוא נעשה לסמל החברה, תמצית יצירתה...הקיבוץ הוא יישוב מתוכנן של חברה שיתופית, על שאיפותיה החברתיות הברורות...קיבוץ זה לא כפר ולא עיר, והנוי בתוכו אינו כפרי ולא נוי של פרבר עירוני...".
דברים אלה מתמצתים את מהותו של הקיבוץ - יישוב היברידי שלמרות התפיסה הרווחת, איננו כפר בהגדרתו, אך באותה עת גם אינו יישוב עירוני וכמובן שאיננו פרברי. יצירה שמשלבת את יתרונות הכפר - הקירבה המיידית לטבע, עבודה חקלאית, הקהילה הקטנה והקרובה, עם יתרונות העיר - כלכלה תעשייתית מפותחת, מוסדות תרבות (מוזיאונים, תיאטראות, אולמות מוסיקה) ומגוון תעסוקתי בקירבה מיידית למגורים, ללא צורך בנסיעה.
* שנות ה-80' - האמריקניזציה
החל במחצית השנייה של שנות ה-80' של המאה ה-20, עם השינויים הגיאו-פוליטיים במדינה ופרוץ משבר הקיבוצים שאיים לכלותם, עברו הקיבוצים מהפך גם בתפיסה התכנונית, שבאה לידי ביטוי בעשורים הבאים בדמות שכונות ההרחבה הקהילתיות, תהליכי שיוך הדירות והכניסה המאסיבית של הרכב הפרטי, על כל המשתמע מכך. מגמה זו זכתה לחיזוק ולתמיכה של גורמי התכנון בתנועות הקיבוציות ובאו לידי ביטוי ברור בפרקים העוסקים בתכנון ובאדריכלות בתדריכים של המטה לשיוך דירות. מגמה זו זכתה לדומיננטיות רבה לאורך שנות ה-90' של המאה הקודמת והעשור הראשון של המאה ה-21.
כותב שורות אלה היה בין הראשונים והיחידים באותן שנים, שהתריע על המחיר החברתי והסביבתי של השינויים הללו. ביטויו המרחבי של השבר העמוק שעבר על הקיבוצים מאז שנות ה-80' גרם להחרפה של המשבר ותרם מעט מאוד לאיחוי ולהתאוששות החברתית-קהילתית שלהם. לטענתנו, המרחב הקיבוצי, אשר נולד מהפרקטיקות היום-יומיות של החברה השיתופית, הפך ברבות השנים ובתהליך אבולוציוני מרתק וייחודי, לאיכות בפני עצמה - לאינטליגנציה מרחבית בעלת מאפיינים ברורים, שניתן לנתקה ממקורותיה האידיאולוגיים ואשר עומדת בפני עצמה כאלטרנטיבה לתכנון פרברי המוכר לנו בארץ מהיישובים הקהילתיים, ובעולם כולו מהמרחב האמריקאי החל מסוף מלחמת העולם השנייה ואילך.
בהרצאות ותערוכות שאנחנו מקיימים ואוצרים ברחבי העולם, הקיבוץ מושך עניין ומעורר סקרנות רבה לא מתוך האקזוטיקה של העבר המפואר שלו, אלא דווקא מתוך האיכויות המוכחות שלו, שבתקופתנו הן מצרך יקר ערך בזירה הבין-לאומית. האופי ההיברידי של הקיבוץ, המבוסס על מקורות תעסוקה מגוונים וקרובים ככל האפשר לבתי המגורים, המרחב המגונן המקיף את בתי המגורים ויוצר מיקרו-אקלים נוח, הדומיננטיות של ההליכה הרגלית, השימוש באופניים ובכלי תחבורה חשמליים, הסביבה המוגנת והבטוחה לילדים ולמבוגרים, הקהילה הרב-דורית, מגוון צורות הדיור - מהווים חלופה איכותית שמציעה מענה להרבה מהמצוקות והמשברים שהעולם חווה בעשורים האחרונים - המשבר הסביבתי, משברים חברתיים שדוחפים צעירים רבים לחפש חיים קהילתיים - המבוססים על ערבות הדדית - ומטרות חדשות, וכמובן המשבר הבריאותי אותו אנו חיים ביתר שאת בשנה האחרונה.
לשתף מעגלים רחבים בתהליך התכנון
עבור יישובים בסדר גודל של הקיבוצים, כל מהלך תכנוני הוא מהלך מורכב ועתיר הון - אנושי וכלכלי. לשם כך, בין אם התכנון הוא יוזמה בהובלת הקיבוץ עצמו ובין אם הוא נעשה בהובלת מוסדות התכנון בדרג המקומי (מועצה אזורית) או ארצי (משהב"ש, רמ"י), על הקיבוץ להגדיר בצורה ברורה מה מטרות המהלך, מהו האופי הרצוי לקיבוץ וכיצד יש לבנות את תהליך התכנון כך שישתף, כבר משלבים מוקדמים, מעגלים רחבים ככל הניתן מתושביו, וכן את המבנה הארגוני הנכון והיעיל ביותר לניהול ולפיקוח על התכנון. על מקבלי ההחלטות לזכור שתכנון סטטוטורי (הכנת תב"ע) הוא אמצעי להשגת מטרות בתחום הקהילתי והעסקי ואינו מהווה מטרה בפני עצמה ולכן את מהלך התכנון יש להתחיל בהכנת תוכנית-אב יישובית, שתהווה בסיס להסכמות קהילתיות. אך תוכנית האב אינה עומדת בפני עצמה והיא צריכה להיות שלב ראשון בתכנון, שסיומו הוא אישור תוכנית מתאר סטטוטורית ליישוב כולו, או חלקים ממנו, בהתאמה להגדרות.
קיבוצים רבים השקיעו ממון רב בהכנת תוכניות סטטוטוריות שהתיישנו במשך הזמן ואינן תואמות עוד את האופי הרצוי של היישוב. חלקן גובשו בשלבים בהם התכנון המקובל היה התכנון הפרברי והתפיסה המקובלת הייתה שאין ברירה אלא לתכנן את הקיבוץ כיישוב קהילתי. הצורך להמשיך ולפתח שכונות ומתחמים שונים בקיבוץ כדי לעמוד בביקושים, להמשיך תהליכי צמיחה דמוגרפית וכיוצ"ב, לא מאפשר לחזור ולתכנן את הקיבוץ מחדש ולעצור את התפתחות היישוב. במקרים כאלה, ישנם תהליכי תכנון המאפשרים שינויים ושיפורים בתכנון בסמכות הוועדה המקומית, ללא כניסה למהלכים כוללים שאורכים שנים ארוכות ומאפשרים התאמה של שכונות הרחבה קהילתיות פרבריות לתכנון נאמן יותר לאופי ולאיכות של הקיבוץ הוותיק.
תכנון בכל הרמות, בין אם מתארי כלל-יישובי ובין אם נקודתי ושכונתי, הוא תהליך בו שותפים גורמים רבים, לעתים בעלי אינטרסים ותפיסות שונים ומנוגדים. בתוך הקיבוץ ישנו הקונפליקט בין הצד המשקי לצד הקהילתי, בין מקבלי ההחלטות לבין החברים, בין הוותיקים לבין הצעירים. בסביבה הרגולטורית ישנם קונפליקטים בין היישוב לבין המועצה האזורית, רמ"י ומשרדי הממשלה השונים. בתכנון עצמו ישנם גורמים מקצועיים שתפקידם להציע לקיבוץ תכנון התפור על-פי מידותיו ורצונותיו והוא ישים ויעיל מול דרישות הרגולציה, מגבלות התקציב וכמובן שאיפותיו של הקיבוץ עצמו. לשם כך נדרשים בעלי מקצוע מנוסים המתמחים בתכנון במרחב הכפרי, מכירים את המגבלות וההנחיות ויודעים לתמרן ולהציע לקיבוץ את הדרך לממש את שאיפותיו בצורה האופטימלית.
לתפור לקיבוץ את החליפה המתאימה ביותר לצרכיו
משרד יסקי אדריכלים מתמחה בתכנון בקיבוצים. גישתנו מבוססת על ידע עמוק ואהבה גדולה לתחום. הידע והתפיסה שאנו מביאים ללקוחותינו הוא נרחב ומשמעותי - פרספקטיבה היסטורית וידע מעודכן ועכשווי, תוך היכרות עמוקה עם חוקי התכנון, הרגולציה וועדות התכנון השונות. לאורך השנים התמחינו בניהול צוותי יועצים מורכבים ובעבודה מול הגופים הפנימיים בקיבוץ, תוך בניית תהליך משתף ככל הניתן, ואנו יודעים לתפור לקיבוץ את החליפה המתאימה ביותר לצרכיו. על כך נבחנת המקצועיות שלנו ועל כך גאוותינו הגדולה.
