דמיינו את הסיטואציה הבאה. השנה היא 1929. בבחירות, שהתקיימו חצי שנה לפני השפל הכלכלי הגדול, הנשיא האמריקאי ה-31 שנבחר לא היה הרברט קלרק הובר, אלא דונלד טראמפ. כנראה שגם הוא היה מעודד בניית תשתיות לאומיות ככלי ליציאה מהמשבר, ואולי במקום הובר דאם היה דונלד דאם. אבל מה טראמפ היה עושה אחרת מהובר? מוציא את הפרויקטים לשוק הפרטי וחוסך למשלם המיסים סכומי כסף אדירים. כעת נחזור לישראל ולשדרוג התשתיות המהותי שהמדינה עוברת.
האם המדינה צריכה לרתום את השוק הפרטי לשדרוג התשתיות הלאומיות שלה? בהחלט. הוא יעיל, מקצועי וחסכוני יותר. האם זאת הפרטה? לא בהכרח. המדינה יכולה וצריכה לשמור על יכולות הפיקוח והשליטה שלה בתהליך. כדי לעשות זאת, המדינה מאמצת את מבנה ה-"Public Private Partnership". הסכמים ארוכי טווח בהם המגזר הפרטי מקבל את המנדט מהמגזר הציבורי לקידום פרויקטים של אנרגיה ותשתיות בפיקוח של המדינה.
במבחן התוצאה, מבנה ה-"פי.פי.פי" יוצר סינרגיה בכל שלבי הפרויקט. הוא מעודד תחרות בין חברות בינלאומיות להגיע לישראל, ועל ידי כך מאפשר לשלב ידע וטכנולוגיות מתקדמות מכל רחבי העולם ומיקסום הפוטנציאל הכלכלי של הפרויקט.
מצד שני, המדינה מעבירה, גם אם לא באופן מלא, ניהול ושליטה בתשתיות הלאומיות שלה לגוף פרטי לעיתים ממדינה זרה. מבנה יעיל, אך מורכב. לכן ההצלחה של התהליך תלויה באופן מהותי, בחלוקה נכונה ומאוזנת של הסיכונים, המשפטיים והביצועיים, בין הצדדים. אך מדובר באתגר חוזי ולא תשתיתי, לכן ניתן לפתור אותו ביעילות ומקצועיות.
